א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ ב הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ ג דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ ד וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃ ה שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ ו וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ ז וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ ח וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ ט אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃ י וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ יא וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃ יב וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יג וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃ טו שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ טז וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ יז וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ יח בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃ יט שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ כ כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ כא וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ כב וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ כג וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ כד וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃ כה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כו וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ כז וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃ כח וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ כט וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ל וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃ לא וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ לב גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃ לג וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃ לד וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃ לה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃ לו וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ לז וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃ לח וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ לט וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ מ וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ מא וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מב לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ מג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מד וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מה תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃ מו בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃ מז כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ מח וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מט תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ נ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ נא וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בכל המכות לא נאמר אמירה למשה ולאהרן אלא כאן, וכי ישראל לא היו מאמינים במשה עד שהוצרך למנות עמו אהרן. מכאן למדו שאין קדוש החדש אלא בב"ד מומחין, ולזה לא אמר דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר החדש הזה לכם, שהיה משמע שאפילו בהדיוט לכך נאמר משה ואהרן. עוד אמרו במדרש הה"ד אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, א"ר לוי מלמד שהיה הקב"ה חוזר ומבקש באי זה דבר לגאול את ישראל ולא היה מוצא עד שמצא זכותו של משה ואהרן והיא עמדה להם הה"ד אלה שני בני היצהר, למה"ד למלך שבקש לישא אשה ובאו ואמרו לו עניה היא ואין לה בעולם אלא שני נזמים בלבד א"ל המלך דיה, כך אמר הקב"ה דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן, לכך נאמר ויאמר ה אל משה ואל אהרן, הוקשה להם שלא אמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן דברו, לזה אמרו שהאמירה היא אל משה ואל אהרן שזכותן דיין לישראל שיגאלו. אבל יש להקשות בזה המאמר שאמר מלמד שהיה הקב"ה חוזר ומבקש באיזה דבר לגאול את ישראל, הרי אמרנו שאמר לו הקב"ה בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, שאמר לו למשה בזכות התורה שיקבלו על ההר הזה, ועוד אמר במכילתא ואעבור עליך ואראך, הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם לגאול לבניו ולא היה בידם מצות שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת עירום ועריה מן התורה ומן המצות ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה. וכן אמר בפרקי ר"א ר' אליעזר אומר מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמר הקב"ה בזכות שתי מצות הללו שהם דם פסח ודם מילה נגאלו ממצרים אלא לזכות במצוה צריך להקדים לה מצוה אחרת ששכר מצוה פירוש לזכות במצוה שכר, מצוה, שקדמה לה מצוה אחרת, ולא מצא כדי ליתן להם את התורה או המצות שהם דם פסח ודם מילה אלא בזכות משה ואהרן, ולזה היו שתים דם פסח ודם מילה, דם פסח כנגד אהרן שהוא קרבן והכהן מקריב הקרבן, שאע"פ שהיה נאכל לבעלים היה הכהן מקריב ממנו חלבו ודמו, דם מילה כנגד משה שהיה מהול והיה מוהל בארץ מצרים. במדרש למה אינו אומר במצרים א"ר חנינא כתיב בתורה בחוץ תעמוד אף אני אעשה כך בארץ מצרים ולא במצרים, וכן אמר משה כצאתי את העיר, ע"כ:
פסוק א:
או נאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, ולא אמר דברו החדש הזה, שאמר הקב"ה עתה שהגיע יציאתם אמר מארץ מצרים לאמר, פירוש לנשאותה ולעלותה, מלשון את ה' האמרת, ואמר למשה ולאהרן העלוי שלכם שהלכתם בשליחותי בא להם בארץ מצרים, גם המעלה של ישראל וגאולתם ועלויים בא להם בארץ מצרים, א"כ בארץ מצרים לאמר, צריך לאמרה, לא כמו בבל שלא בא להם לישראל עלוי ומעלה שגרם החטא ונשאו נשים נכריות ולא נעשה להם נסים ונפלאות, לזו נתקללה שתחרב לנצח ולדורי דורים, שנאמר לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור, ואמר וטאטאתיה במטאטא השמד, וכן נאמר ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית לדור ודור תחרב לנצח נצחים אין עובר בה, אבל מצרים שעל ידה בא לכם ולישראל העלוי והמעלה אמר לא תחרב אלא תתעלה שנאמר ושבתי את שבות מצרים, וכה"א והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ, ולזה בגאולת מצרים אומרים אמת ממצרים גאלתנו, זוכרים שם המדינה מה שאין כן בבבל שלא נזכרה:
פסוק ב:
החדש הזה לכם ראש גו', לא חדשתי עולמי אלא בשבילכם שנאמר בראשית בשביל ישראל סבא שנקרא ראשית שנאמר קודש ישראל לה' ראשית וכו'. ראש חדשים, התורה שהיא ראש לכל חדושים שבעולם שקדמה אלפים שנה לחדוש העולם, ואמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנתנה לישראל היא לכם. ד"א אמר החדש הזה לכם, זה משה שנאמר כי זה משה האיש לא בא אלא לגאלכם לכם, וכן החדש הזה לכם, ס"ת משה, ור"ת מ', שעמד מ' יום בהר, לכה בשבילכם כדי להוריד לכם התורה, ראש חדשים שהוא גואל ראשון, הוא גם כן לכם, משיח שנאמר בו ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן, גם כן משה עמו שנאמר מ"ה שהי"ה הו"א שיהיה ר"ת משה, וכן עד כי יבא שיל"ה גימ' משה, וכן הנם ס"ת משה אהרן מרים, שיבאו בגאולה אחרונה כמו שהיו בגאולה ראשונה. לחדשי, כל החדושים שעתיד לחדש עולמו ולעשותכם בריה חדשה שנאמר ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן וגו'. לחדשי השנה, כל החדושים והשנוים הכל בשבילכם, לכ"ם מל"ך, הוא לכם לחדשי, גימ' מלך המשיח ע"ה. ואמר שני פעמים לכם לרמוז לגואל ראשון ולגואל אחרון, שגואל ראשון נקרא מלך שנאמר ויהי בישורון מלך, לחדשי השנה, גימ' תשבי, רמז גם כן למבשר שהוא אליהו התשבי. ותמצא בפסוק זה י' מלות כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם, לרמוז שלא חדש הקב"ה העולם אלא בשביל ישראל סבא, וכן תחלתו ה' וסופו ה' לרמוז על י' הדברות שניתנו בשני לוחות ובכל אחד חמש, וכל זה נאמר למשה ולאהרן שיאמרו ליחידי הדור, ולא יאמרו אותם להמון העם כדי שלא יאמרו שיש עוד גלות אחר וגואל אחר ודיה לצרה בשעתה, ולזה לא אמר דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' החדש הזה, ואגב גררא רמז להם למשה ולאהרן שלהם הדבור ושעתידין להתחדש ולבא עם מלך המשיח, ולזה אחר שאמר ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה רמז להם כן, לפי שעל ידם נגאלו ישראל ונכנסו תחת כנפי השכינה וקבלו התורה, וע"י פסקה זוהמת הנחש ונהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, כי לזה היתה כוונת הבריאה, אם כן מן הדין ומן הראוי שיהיו גם כן בגאולה אחרונה, שאלמלא ראשונה לא באה אחרונה:
פסוק ב:
ועוד החדש הזה לכם ראש חדשים. ראש לב' חדשים הבאים אחריו שהם אייר וסיון, לקבלת התורה, שנתחדשו בחדש הג' ונעשו בריה חדשה, ראשון הוא לכם לחדשי, לשאר חדשים:
פסוק ב:
ובמדרש פסיקתא רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, א"ר סימון חשבונותיך אלינו שכל אלפים ותמ"ח שנים עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרו למשה שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמר מכאן ואילך הרי הם מסורים לכם הה"ד החדש הזה לכם ע"כ. הרי שכל תכלית הבריאה והמחשבה והחשבונות הם עלינו:
פסוק ב:
עוד החדש הזה לכם. שישראל מונין ללבנה שהן עתידין להתחדש כמותה. וכן במדרש עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ברמז הודיעם שאין המלכות בא להם עד שלשים דור, חדש שלשים יום ומלכות שלכם שלשים דור, ותחלתם מאברהם שהתחיל להאיר שנאמר מי העיר ממזרח קרי ביה מי האיר ממזרח וכו':
פסוק ב:
עוד החדש חדשים חדשי. ג' חדש, רמז על חדש השלישי שעתידים להתחדש בקבלת התורה, כמו שאז"ל החרשים נעשו פקחים שנאמר ונשמע, סומים ראו שנאמר ויראו את אלהי ישראל, פסחים קמו שנאמר ויתיצבו, ומתו והוריד טל של תחית המתים וחיו ונעשו בריה חדשה, החדש, חדשה, ותמצא ה"ס יום מניסן עד סיון ששה בו, וכן כשתסיר ה' מהחדש ים מחדשים י' מחדשי גימ' ה"ס, כי היא הוציאה אותם ממצרים שנאמר אני ולא מלאך, בכח הבינה, שנאמר וחמשים עלו בני ישראל ה, וביום חמשים קבלו התורה בב' לוחות ה' בכל לוח הם ה' ה' ה"ס, ובינה, התורה ה' בראש וה' בסוף תור באמצע והיינו וקול התור נשמע בארצנו והבן, וסימן אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה:
פסוק ב:
עוד במדרש. השנה אמר ר' לוי כל מעשיהם של ישראל משונים מאומות עכו"ם בחרישתן ובזריעתן ובקצירתן ובעימורן ובדישתן ובגרניהם וביקביהם ובמנינם ובחשבונם, בחרישתן לא תחרוש בשור ובחמור, בזריעתן לא תזרע כרמך כלאים, בקצירתן ולקט קצירך לא תלקט, ובעימורן ושכחת עומר בשדה, ובדישתן לא תחסום שור בדישו, בגרניהם וביקביהם הענק תעניק לו מגרנך ומיקבך, במנינן ובחשבונן שאה"ע מונין לחמה וישראל ללבנה, החדש הזה לכם ע"כ, והבן שכלל כאן ט"ו דברים והעשירי קודם אינו ברשותן והבן:
פסוק ב:
עוד במדרש החדש הזה לכם, א"ל חדשו מעשיכם ותהיו ראש ואם לאו נבוכדנצר שנקרא ראש שנאמר אנת הוא רישא דדהבא יתגרה בכם, חדשים אם חדשתם מעשיכם תזכו לבית שני, חדשים בי"ת שני גימ', ואם לאו ראשון, הרי עשו מתגרה בכם שנקרא ראשון שנאמר ויצא הראשון, ואם תחדשו מעשיכם יבא ראשון ויפרע מראשון:
פסוק ב:
עוד החדש הזה לכם. אמר לכם כלומר שיפנו יביטו ללבנה שימי תוספתה היא בלילה, לומר שאין לה מזה העולם שום הנאה כמו הלילה שאין בה שום הנאה, כי אם השינה שהיא אחד מששים במיתה, וימי חסרונה היא לוקחת קצת מן היום לומר שאם האדם לוקח הנאות מזה העולם הוא בחסרון כי זה העולם הוא לעשו, שכן היה התנאי מן הבטן שעולם הבא הוא ליעקב וזה העולם הוא לעשו, ואין ליעקב כי אם קצת אחיזה כדי לקיים המצות כדי שיזכה בהם לעולם הבא, זהו וידו אוחזת בעקב בשביל העקב שהוא הסוף. ולזה אמר ויעקב נסע סכותה, לומר שיהיה צופה ומביט לסופו שהוא העוה"ב. ולזה תקן תפלת ערבית לומר שיהיה מגמת פניו הערבת שמשו ויתקן עצמו:
פסוק ג:
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש. תאמרו להם ותבשרו לכל עדת ישראל לא לזקנים לבד כמו שעשיתם בתחילה, שנאמר וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל והאמינו, ואחר כך אמרו להם ירא ה' עליכם וישפוט, עתה שהייתם שניכם גם עתה תבשרו לכל שניכם, ומה היא הבשורה, בעשר כתיב, בא עשר, באו העשר מכות שייעדתי להכותם, לפי שנסיתי אברהם אביכם בעשר נסיונות נתאחרה גאולתכם עד שבאו כולם לא נשאר כי אם מכה עשירית שהיא כנגד כולם, ג"כ בעשר בא עשר, אם כן בעשר, בביאת זו המכה באו העשר כולם וכבר תשש כחם, כי כשם שהיתה המכה בהם כן היתה בשר שלהם וכבר תשש כחו, ולזה ויקחו איש שה לבית אבות אבת כתיב גימ' ת"ג, ר"ל הכתר שלהם הוא השר, שה לבי"ת, ב' שה, השר והשה כולם מסורים בידם, ויהיה כפות ד' ימים כדי שיתאמת לכם ולא תאמרו שאני מצחק בכם מיום ליום, אע"פ שאני מאחר י"ד יום, כמ"ש במכילתא דברו אל כל עדת ישראל לאמר, אין ת"ל לאמר אלא להפסיק הענין, הדבור בר"ח: ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד:
פסוק ג:
ובמדרש בשם ר' יוחנן הכא את אמר בעשור לחדש ולהלן אומר בעשור לחדש עלו מן הירדן, לקיחתו עמדה להם בירדן. אם כן לזה אמר ויקחו להם, כלומר הקיחה היא לתועלתם שיעלו מן הירדן, וסוף המאמר אומר ואכילתו עמדה להם בימי המן, שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, בלילה ההוא נדדה שנת המלך. הוקשה להם כי בלילה הזה הוא מיותר מאחר שאמר ולא תותירו ממנו עז בקר ודאי שצריך לאכלו בלילה קודם אור הבקר שלא יבא לידי נותר, אלא ודאי לדרשא אתא, וכן בלילה הזה ע"ה גימ' המן:
פסוק ג:
עוד במדרש אמר רבי ברכיה בשם רבי אבין ויקחו להם איש, זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה, שה לבית אבות אמר רבי יוחנן בשם רבי סימון לא לן אדם בירושלים ובידו עון כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של יום. פירוש שה לבית אבות הוא על התמיד שהיה נקרב במעמד המשמר שהם נקראים בתי אבות שנאמר לבד ממכרם על האבות, ולזה אמר שה ב"פ כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, כנגד תמיד של שחר אמר לבית אבות וכנגד של בין הערבים אמר שה לבית, ורצה הקב"ה לקדשם ולטהרם ולהאכילם קדש קדשים וקרבן ראשון שיקריבו יהיה להם ללבן גופם וליעשות כהנים נהנים משולחן גבוה, כמו שאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולזה כל בן נכר לא יאכל בו, וכן רמז את קרבני לחמי לאשי, לאנשי, ועוד רמז כאן שני הבתים, שה לבית אבות כנגד בית ראשון, שה לבית כנגד בית שני. עוד נאמר שאמר שה לבית אבות שה לבית, כאן רמז להם ג' גליות, גלות מצרים כנגד אברהם, כי לזה ירד אברהם למצרים, גלות בבל רמז ליצחק שהלך לארץ פלשתים שהיא מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אביו שהוא באור כשדים, וגלות אדום הוא כנגד יעקב שכל ימיו היו בצער רמז על הגלות הארוך, ועל השנים אמר לבית אבות שהיה להם קץ, ולזה רמזם כאחד שאמר לבית אבות, כי לעולם אומר אברהם יצחק ואינו אומר אברהם ויצחק אבל ביעקב לעולם אומר בוא"ו ויעקב, וכנגד אמר שה לבית, ליעקב שקראו בית, ואם ימעט הבית שנתמעט בית המקדש ונחרב, מהיות משה שאין משה רבינו שילמד עליהם זכות ונתמעט הזכות, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו, רמז על עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שעלו ובנו בית שני, וכן ולקח הוא ושכנו הקרב אל. בגי' בא עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה:
פסוק ד:
או נאמר ואם ימעט הבית רמז על בית שני שנתמעט שחסרו בו ה' דברים, ולקח הוא ושכנו הקרב. גימ' אלו לעזרא הסופר ולנחמיה. במכסת נפשות, מנו אותם ולא עלו כי אם ד' רבוא. איש לפי אכלו, שהיו עניים, תכסו. יעשו כסוי שהוא בנין הבית כפי כחם. או נאמר ולקח הוא ושכנו, רמז לב' משיחים:
פסוק ה:
שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם. פירוש אחר שעבר עליו על מזל טלה פורענות י"ב חדש, כמו שאז"ל מכות של מצרים י"ב חדש, אחר זה יהיה לכם, יהיה בסיעתכם:
פסוק ה:
מן הכבשים ומן העזים. יש לשאול בשלמא מן הכבשים שהוא מזל טלה שהיו כבושים תחת ידו ראוי לקחתו ולשוחטו אבל עזים למה, עוד למה אמר תקחו כבר אמר ויקחו להם איש שה לבית אבות, עוד מהו ומן העזים, רש"י ז"ל פירש ומן העזים או מן העזים. אלא כשאמר להם הקב"ה ויקחו להם איש שה לבית אבות פחדו שלא יערער עליהם השעיר ששחטו במכירתו של יוסף, לז"א להם קחו עתה מזל טלה שהייתם כבושים תחת ידו והיה מערער עליכם, וממה שאתם מפחדים מן העזים, ומן העזים תקחו, לעתיד בקרבן שלמים שנאמר ואם עז קרבנו וגו', ובמוספין שנאמר שעיר עזים אחד לחטאת וגו', ושעיר עזאזל לעשות שלום ביניכם ובינו, זה הוא שאמר מן העזים תקחו לעתיד:
פסוק ו:
והיה לכם למשמרת. במדרש מה ת"ל לפי שאמר בעשור וכו' אמרו ישראל למשה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, אמר להם מן הנס שהוא עושה לכם במשיכה אתם יודעים את הנס שיעשה לכם בשחיטה ע"כ. אם כן לפי זה יהיה פירוש והיה לכם למשמרת והיה הנס שמור לכם עד י"ד שהוא זמן שחיטתו. ולכך קדמה ד' ימים לקיחתו לשחיטתו כדי שיתפרסם לכל שלקחוהו לשוחטו לפרסם הנס, ולתת להם אבירות לב לשוחטו בלי פחד, ולתת דמו על המשקוף כדי שיתפרסם הנס יותר, וכל זה תראו ממשיכתו ולקיחתו, אז ושחטו אותו, לא ישחוט אחד אלא כל קהל עדת ישראל בפרהסיא בלי פחד, בין הערבים אחר חצות לעיניהם. עוד והיה לכם למשמרת, שם הוי"ה שהוא והי"ה הוא יהיה לכם למשמרת, שישמור אתכם, אם כן משכו התחילו למשוך הענין מעתה. ואפשר שלזה היה לקיחתו ארבעה ימים קודם לשחיטתו, כנגד ד' אותיות של שם, או כנגד ד' גאולות, או כנגד ד' קליפות שהם ד' בכורות הרמוזים בפסוק ומת על בכור כאשר אמרנו, וד' פעמים שה בפרשה:
פסוק ו:
ובזוהר אומר טעם אחר למה קדמה לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים ז"ל, אמר רבי אבא בדא אתקשרו ישראל ת' שנין ואע"ג דת' שנין לא אשתעבדו בהו מ"מ הואיל והוא זמין לאתקשרא ביה אתחשיב עליה כאילו אשתעבידו בהו כל ת' שנין, בגין כך מעכבין ליה כל ד' יומין קטירא ברשותא דישראל:
פסוק ו:
ובמדרש מכילתא מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים היה ר' מתתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה מן המצות, ונתן להם הקב"ה ב' מצות דם פסח ומילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו. ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וגו', לכך הקדים לקיחת הפסח קודם לשחיטתו ד' ימים, שאין נוטלים שכר אלא על המעשה. מה שאמר היה ר' מתתיא אומר לפי שמתתיא בן חרש לא בא לתרץ למה קדמה לקיחתו לשחיטתו ד' ימים, אלא הוא דרש הפסוק שאמר ואעבור עליך, ואמר בעל המאמר שעם אותה הדרשה שדרש נדע טעם למה קדמה לקיחתו לשחיטתו ד' ימים, והוא שהוקשה לו לרבי מתתיא שאמר ואת ערום ועריה מן המצות, והלא אמר רבי אלעזר הקפר ד' מצות היו בידם של ישראל שאין כל העולם כדאי להם, שלא נחשדו על העריות, אחת היתה ופרסמה הכתוב, וכה"א גן נעול אחותי כלה גל נעול גן נעול אלו הנקבות גל נעול אלו הזכרים. ר' נתן אומר גן נעול אלו הארוסות גל נעול אלו הנשואות, ולא נחשדו על לשון הרע שנאמר ושאלה אשה משכנתה כבר היה בידם זה י"ב חודש ואין אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חבירו, ולא שנו את לשונם, כי משנוי הלשון שלמדו לשונם באו להתחבר עמהם כמו שהיה בבבל שנאמר ובניהם חצים מדבר אשדודית כי לא ידעו לדבר יהודית וזה היה להם למכשול שנשאו מהם. ולא שנו את שמם כדי שידעו שהם מרוחקים מהם, ועוד ששמם הוא על שם הגאולה, ראובן ראה ראיתי, שמעון וישמע אלהים את נאקתם וכן כולם, כדאיתא במדרש, ולהורות כי כולם היו מאמינים בגאולתן ואפילו שהיו בעבודה קשה היו בוטחים בהקב"ה שיגאלם וקבלו עליהם עול העבדות בסבר פנים יפות, כמ"ש במדרש על פסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים השביעם שלא ימרדו במלכות ושלא ידחקו הקץ, שכן בני אפרים דחקו הקץ ונפלו מהם חללים הרבה מפני שלא האמינו בה' ושלא בטחו בישועתו, ועל שעברו על הקץ ועברו על השבועה שנאמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, ר' יודן אומר האהבה שאהב יצחק את עשו, עד שתחפץ עד שנעשה חפצו של זקן, ופירוש חפצו של זקן הוא אברהם שהוא בחר לבניו הגלות, כמו שאמר אם לא כי צורם מכרם ואין צור אלא אברהם שנאמר הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם. וה' הסגירם שה' הסכים על ידו, לזה לא שנו שמם כדי שיהיה להם זכרון הגאולה ויבטחו בה', לזה היה ר' מתתיא נבוך עד שראה הפסוק והבין טעם הדבר, ולז"א הרי הוא אומר כלומר אם יש שום קושיא הרי היא מתורצת, הרי הוא אומר והנה עתך עת דודים הגיע העת שנשבע לדודים שהם האבות, ולא היה בידם מצות שיתעסקו, מצות הרבה היו בידם כמ"ש, אבל הם מצות בשב ואל תעשה, שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו לשונם ולא שנו שמם כולם לא תעשה, ואין מקבלים שכר אלא על המעשה, כי בלא תעשה ינצל מן העונשים, אבל לקבל שכר צריך לעשות מעשה שאין נכר עבודת הבורא ושאנו עבדיו אלא במצות עשה משא"כ במצות לא תעשה, ורצה הקב"ה לזכותם שבעשייתם המצות יזכו לגאולה ולא תבא להם הגאולה מצד חסדו אלא מצד מעשיהם, ולזה הביא הפסוק האחר שאמר ואומר וגם את בדם בריתך, דייק מלת את ומלת בריתך ולא אמר ברית, מלת את כלומר אתה לקחת הגאולה בידך ע"י המעשה, ולז"א בעל המאמר שעם מה שאמר ר' מתתיא הבין למה קדמה לקיחתו לשחיטתו ד' ימים, לפי שהיה בידם ד' מצות לא תעשה ואין מקבלין עליהם שכר אלא על המעשה, לזה נתן להם ד' מצות עשה, שהם לקיחה שחיטה דם פסח ודם מילה, כנגד זה היה ד' ימים, כי ר' מתתיא אמר שלא בא לשאול על זה למה היו ארבעה, לא בא אלא לפי שאמר ואת ערום ועריה מן המצות, והלא היה להם ד' מצות, ועם מה שאמר הוא יצא לו לבעל המאמר תירוץ למה היו ד':
פסוק ז:
ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. תמצא ג"פ הדם בצווי ה', וג"פ בצווי של משה. ג"פ בצווי של ה', ולקח מן הדם, והיה הדם לכם לאות, וראיתי את הדם. ובצווי של משה ג' פעמים, וטבלתם בדם אשר בסף, מן הדם אשר בסף, וראה את הדם. והכוונה היא כי היו ג' דמים דם מילה ודם פריעה ודם פסח, וכן אמר בזוהר ז"ל ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי, אמרי חבריא בדמיך דם פסח ודם מילה, אבל מתבוססת בדמיך מאי היא, אלא תרין דמין חד דפסח וחד דמילה, וחד דגזירו דכ"י וחד דפריעה דצדיק, אלין תרין דמין דבר נש קאים בגוייהו בקיומא לעלמא דאתי, דכתיב חיי. ודע כי היו רשומין שם יה"ו מן הדם, י' על המשקוף, ועל מזוזת ימין ו', ועל מזוזת שמאל ה', והוא שם הרחמים ובא והשלימו שאמר בדם אשר בסף, כי סף הוא כלי בית קבול ורמז לה' אחרונה של שם, וכן בסף בא"ת ב"ש שחו גימ' שדי, ועל פי שני עדים, כי שדי בא"ת ב"ש בקם, בסף גימ' בק"ם, לרמוז להשלים ה', ולשם שדי. ומה שאמר בצווי על שתי המזוזות ועל המשקוף כתב רבינו בחיי ז"ל על דרך הקבלה, כי הכתוב הזה רמז לאותיות השם המיוחד, ואמר על שתי המזוזות קודם, כי כן דרך הבנאי לסדר תחילה המזוזות ואח"כ ישים המשקוף, לעלות ממטה למעלה, אבל עתה הקדים המשקוף ואח"כ המזוזות מלמעלה למטה, ועבר ה' וראה את הדם, השם בתשלומו, וזהו והיה הדם לכם לאות, מלשון אותיות, על המשקוף ועל שתי המזוזות, ב' ההי"ן, ז"ש ופסח ה' על הפתח לשון פסיעה, כלומר ידלג משם. ולא יתן המשחית לבא מפני שהוא חתום בחותמו, והבן זה. ואם כן היו ד' מזבחות כנגד ד' אותיות ה', וכן אמרו במדרש ד' מזבחות היו לאבותינו במצרים, ואלו הן המשקוף ושתי המזוזות והסף, והסף הוא כלי קטן ועגול, והוא כדמות י' ע"כ:
פסוק ח:
ואכלו את הבשר בלילה הזה. הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות קודם שיתחילו הרחמים לבא, ולזה לא תאכלו ממנו נא ותרגם אונקלוס כד חי, שיש בו קצת חיות שלא נשתנה, ולא בשל במים, כדי שלא יהיה לו לשר של מצרים שום רחמים, וזהו ואכלו את הבשר, הב' ש"ר, על כרעיו ועל קרבו, הוא וכל כחותיו, מהראש שהוא השר הגדול, ועד כרעיו שהם שאר כחות שהם שפלים, ולזה כל עדת ישראל יעשו אותו, שצריך כל עדת ישראל שיתגברו כולם ויעשו אותה המצוה, ובזה יתגברו עליו ולא ימצא לו שום אחיזה בהם, וצוה שלא ישברו בו עצם, כדי שיהיה לו שום השארות כי ע' שרים הם צורך המרכבה, ויאכלו הבשר לבד להתיש כחו שלא ירים ראש, ולזה אמר שלא יוציאו מן הבשר החוצה הכל לכוונה אחת, ויהיה בבית אחד כדי שיהיה כפות כולו כאחד, ולזה היה צלי, שהצלי ישאר עכ"פ שום דבר מהבשר על גבי העצמות וישאר המוח שבתוך הראש ובתוך העצמות, וכה"א ועצם לא תשברו בו, אלא שישאר עצמותו קיים, כי יש לו צורך במרכבה שהם ע' שרים, ומה שאמר וירא ישראל את מצרים מת, לא מת ממש אלא שירד מגדולתו, כמו שאז"ל על פסוק כי מתו כל האנשים המבקשים וגו', והואיל ויש לו השארות והוא קיים והוא בכור, ובזה החודש הוא שולט והאילנות מוציאים פירות והתבואה ג"כ עיקר גידולם הוא בחדש זה, לזה אמרה תורה ז' ימים מצות תאכלו, מצות מלשון מריבה שיריבו עמו ויחלישו כחו שלא יתגבר, כי הוא נקרא חדש האביב, אב לי"ב חדשים, ולזה מברכין על האילנות כשמוציאים פרח בחדש זה ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות וגו', ואין מברכים בשעת בשול הפירות אלא בזמן הפרח שהוא עיקר הפרי, ולוקחין מכל הפירות שנזכרו בשיר השירים ודורסין אותם ועושים מהם חרוסת, ולפי שהיה מתגאה בהם שבאים כולם על ידו שכולם מוציאים פרח ומלבלבין בחודש זה, לזה אנו קורין שיר השירים לומר שכל הפירות הם מאתו ית' ולא החודש גורם, וזהו אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן, להראות לאחרים, שידעו הכל כי הכל מאתו ית', ולזה דורסים אותם ועושין מהם חרוסת, לומר שהוא חסר מהם, ולזה כשנתרעמו על משה אמרו לא אל מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, לומר שהם בידו של מזל טלה וכשיצאו מרשותו חסרום, לזה הבטיחם במשנה תורה ארץ חטה ושעורה, שהשעורה אע"פ שהיא בחודש האביב וגפן ותאנה ורמון הכל תחת רשותו בארץ ישראל, אע"פ שמלבלבין בחודש ניסן, ובזה צריכין ישראל לריב עמו ולהרבות בתורה, ולזה קורין משלי ופרקי אבות, ולזה לא נאמר שמחה בפסח כמו שנאמר בחג, ועושין כל זה כדי להתיש כחו, ומקריבין העומר מן השעורים שהן אביב, ולזה צריך לומר בכל יום אמת ממצרים גאלתנו, לא אמר גאלת את אבותינו אלא גאלתנו, כמי שאומרים בליל פסח ואילו לא גאל את אבותינו עדיין אנו וגו', שבכל יום הוא גואלנו שלא ישלוט, בפרט בזה החודש שמעט קודם אנו קורין פרשת החדש, ומקחו בעשור ושוחטים אותו בי"ד ואוכלין אותו בליל ט"ו, ועושין ז' ימים מצות ומריבה, שקורין בכל יום פרשה חוץ מפרשת הקרבן, ואע"פ שאין לנו קרבן ונשלמה פרים שפתינו, כל זה להתיש כחו, ולזה נמולו בלילה הזה לומר שאותם שהים שולטים עליהם היו ערלים ואלו הן נמולים, ועל זה אמר ושמרת את החקה הזאת למועדי מימים ימימה, ובזה תבין למה נשאר כרעה כאז"ל לא נשאר בהם עד אחד, לא אמר לא נשאר מהם אחד אלא עד אחד ולא עד בכלל שנשאר פרעה. שאם אין לשר אותה אין לה קיום, לזה נשאר פרעה שהוא שקול כנגד כלם, ומלך בנינוה כי זה להורות שיש לו השארות, וכן הוא אומר ושבתי את שבות מצרים וגו', לפי שאפילו ששעבדו אותם לא שלטו בממונם שנאמר וממקנה בני ישראל וגו', ולא לקחו מקומם שהיא ארץ גושן שהיא מבחר ארץ מצרים, ולא שלטו בנשותיהם, ולזה אמרה תורה לא תתעב מצרי, כי ממצרים באה לישראל המעלה והשררה, והקב"ה נעשה להם לאלוה, שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואמר הנביא ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, אם כן לזה צריך להניח לו שום השארות, עד שהקב"ה יחדש עולמו ויכלו השרים כולם יבטל הוא ג"כ, זהו ולא תותירו ממנו עד בקר, אימתי לא תותירו ממנו שלא יהיה לו שום השארות וזכר וזכרון, עד בקר עד בקרו של חדוש העולם, אחר כלות העולם הזה שהוא כלה ודומה ללילה, וכן אמר במדרש שכבי עד הבקר עד בקרו של משיח, והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו ביום הדין, שנאמר הנה יום ה' בא בוער כתנור:
פסוק ח:
ועוד ועצם לא תשברו בו, לפי שאיזה מישראל היו עובדים למזל טלה וע"ז של ישראל אין לה בטול עולמית, לזה העצם שהוא העיקר לא ישבר שהוא אסור בהנאה ואין לו ביטול:
פסוק ח:
ובמדרש תנא דבי אליהו צלי אש בזכות אברהם שהצלתיו מן האש, מצות בזכות שרה שלשה עוגות מצות, על מרורים כשם שנרדפו בני וכן רדפום בני עשו ע"כ. רמז להם שיגלו עוד, ולזה מרורים גלות בבל וגלות אדום הארוך, וכן ע"ל כרעי"ו גימ' לעש"ו:
פסוק יא:
וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים. בזכות אברהם שייחד שמו בעולם, חגרי"ם גימ' אברה"ם אח"ד, נעליכם ברגליכם בזכות יצחק שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה ולא הוליך עמו חמור אלא הלך ברגליו, ומקלכם בידכם בזכות יעקב שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ואכלתם אותו בחפזון לפי שיש לו השארות שכל גופו קיים ולא יערער עליכם. וכל זה היה בפסח מצרים שלא היה בידם זכות, אבל בפסח דורות אחר שקבלו אלהותו ית' וקבלו התורה והמצות אין צריך לכל זה שאינו יכול לערער ותש כחו. וכן ולקחתם אגודת אזוב, הם ג' אבות שאין אגודה פחות מג' בדים, וכן אזו"ב בא"ת ב"ש תעפ"ש בגימ' אברה"ם ישח"ק יעק"ב עם ב' מלות, ובא ישחק בשי"ן שהוא שוחק עם בניו בליל פסח:
פסוק יא:
ואמר במדרש בחפזון דשכינה. שנאמר יצאו כל צבאות ה', כי כשירדו למצרים ירדה שכינה עמהם בכל חילותיה, וכן הוא אומר אשר פדית לך גוי ואלהיו, ובזוהר פסוק גער חית קנה וגו', אמר שגער הקב"ה בקנה של ה' שלא תדבק ותעשה ח', כי אין הפרש בין חמץ למצה אלא ה' או ח', ופרעה הרשע הכניס ישראל במ"ט שערי טומאה, ואם היו נכנסים בשער חמשים לא היו יוצאים לעולם, ולזה נכתב בתורה מ"ט פעמים יציאת מצרים להורות שהוציאם הקב"ה ממ"ט שערים, ולזה היה החפזון קודם שיכנסו בשער הנ', וזה אומרם ז"ל וחמשים עלו בני ישראל אחד מחמשים, רמז על אותו שער שנשאר מנ', וזה לא היה אפשר על ידי מלאך אלא על ידו יתברך, לזה אני ולא מלאך, כמו שהיה בימי חזקיה מלך יהודה שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וליל פסח היה כדאיתא במדרש, ועוד שכאן צריך ב' שליחיות ואין מלאך אחד עושה שתי שליחיות כדלקמן:
פסוק יא:
או נאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, כמו שאמר המדרש תנא דבי אליהו פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני זקן אחד א"ל יש עכו"ם לימות המשיח אמרתי לו בני כל עכו"ם אשר ענו את ישראל ודחקו אותם ולחצו אותם רואין בטובתם של ישראל וחוזרין לעפרן וכל אותן עכו"ם שלא ענו את ישראל ולא לחצום באים והויין אכרים וכורמים לישראל שנאמר ועמדו זרים ורעו' צאנכם ובני נכר אכריכם וגו' ואתם כהני ה' תקראו. ואומר ולעבדיו יקרא שם אחר אלו הכשרים שבאומות, א"ל רבי הואיל והם באים לימות המשיח יהיו באין לעוה"ב אמר לו והרי ק"ו ומה אם פסח שהוא דבר קל אמרה תורה כו', עולם הבא שכולו קודש קדשים על אחת כמה וכמה:
פסוק יב:
ועברתי בארץ מצרים וגו' אעשה שפטים, והרי דברים ק"ו ומה אם מדת פורענות שהיא מועטת אמר לעשות ועשה מדה טובה שהיא מרובה עאכ"ו. ובמדרש הוקשה להם מאחר שאמר אעשה שפטים שהוא דין היל"ל אני אלהים, אע"פ שכשהוא אמור אצל עונש פירוש אני נאמן ליפרע כמו וחללת את שם אלהיך אני ה', זהו כשלא פירש העונש אבל הכא שפירש ואמר אעשה שפטים היל"ל אני אלהים, לזה אז"ל אעשה שפטים בפורענות, אני ה' גם כן במדת הטובה והרחמים, כי אינו בא בטרוניא עם בריותיו ומרבה להטיב:
פסוק כב:
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. לפי דאילנא דמותא אית ליה שולטנותא בליליא ויערער עליכם לפי שהיו עובדי ע"ז, ולזה אמר ואתם, אבל שבט לוי שלא עבדו ע"ז אינם צריכים לזה, לזה צריך שה' ולא מלאך כדי שלא יתן המשחית לבא אל בתיכם ויאמר לו כבר הן נגופים והנה הדם מגפתן, זהו ולא יתן המשחית שלא יתן לו פתחון פה עליכם. ואפשר עוד לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שהם מוכים מחמת המילה. עד בקר, עד שתחיה המכה. בק"ר, נוטרי' ב"א ק"ץ רפוא"ה, כמו שאז"ל אין מבקרין את החולה בג' שעות ראשונות לפי שאז הוא קל מחליו ולא יבקש עליו רחמים, ומה שדרשו רז"ל ואתם לא תצאו לפי שכיון שנתן רשות למחבל אינו מבחין בין רשע לצדיק, אינו שייך לכאן, שכאן המכה היא הקב"ה כמו שאמר והכיתי אני ולא מלאך. עד הבקר, עד בקרו של אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר, לא נשאר לו עליכם קטרוג. שאין יכול לומר מה נשתנו אלו מאלו. אלו מולים ואלו ערלים, לזה אמר משכו ידיכם, ואז"ל משכו ידיכם מע"א, וא"ת אם הם היו עובדי ע"ז איך גאלם, לפי שאותה ע"ז שהיו עובדים היה מזל טלה והקב"ה הביאם שם כדי לקיים גזרת כי גר יהיה זרעך, א"כ כביכול שהוא סבה לפי שערבם בהם ולמדו ממעשיהם, לזה אמר להם משה משכו ידיכם מע"ז זו וקחו לכם כלומר קנו עצמיכם והביטו למשפחותיהם שהם היו שולטים על מזל טלה והיו רועים אותו, לזה ושחטו כדי שיבטלוהו מלעובדו, הפס"ח שהפה של המקטרג סח עליכם ואומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה שחטוהו כדי שידע שבטלתם אותו ויסתם פיו, ושחטוהו יום י"ד לפי שליל ט"ו היו נמולים וע"ז של ישראל אין לה ביטול:
פסוק כג:
ומה שאמר וראה את הדם ה', בתשלומו. פירוש השם במלואו מ"ה וד' אותיות היינו הדם, אבל הוא ז"ל אמר שהיו"ד היא רמוזה בסף שהוא כלי קטן ועגול, ולמה לא נרמז אותה למעלה במשקוף שהיו"ד היא תחלת כל האותיות שנאמר כלם בחכמה עשית, וכפי דרך הזוהר, דם מילה שהיא היו"ד היה על המשקוף, ודם הפריעה שהוא פורע למעלה הוא הוי"ו, ודם הפסח הוא ה' אמצעית, והסף הוא ה' אחרונה כמ"ש. ותמצא בדם שלישי בין של צווי ה' בין של צווי של משה מזכיר בו לשון ראיה. בצווי ה' אמר וראיתי את הדם, ובצווי של משה אמר וראה את הדם, לפי שדם שלישי הוא דם פסח והוא דם שחיטה והוא דין, ולז"א וראיתי את הדם אע"פ שהוא דם ופסחתי, וכן אמר וראה את הדם ופסח:
פסוק כג:
ובמדרש וראיתי את הדם והלא כתיב ידע מה בחשוכא וגו' מה ת"ל וראיתי את הדם, אלא רואה אני דם עקידתו של יצחק, ולמה לא אמר רואה אני דם מילה שהוא דם מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות של תורה, אלא דם מילה ופריעה כבר נרמזו, אבל בשלישי שהוא דם שחיטה לא היל"ל וראיתי שראיה בדם אינו רחמים, והעלם הדם הוא הרחמים לא הראיה, לז"א שראיה זו רמז לעקידת יצחק והוא דמו של יצחק שנאמר בו ה' יראה, הוי"ה יראה גימ' זה בדם העקדה:
פסוק כג:
ובזוהר ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משום דחמי קב"ה שמא קדישא דרשים על פתחא, אמר רבי יהודה אי הכי אמאי דמא דהא תנינן חוור וסומק וחד כליל ביני גווני, אמר ליה תרין דמי הוי חד דמילה וחד דפסח, דמילה רחמי, דפסח דינא, א"ר יהודה לאו הכי אלא דמא דאוליפנא דאחזר ההוא דמא קב"ה לרחמי כאלו הוא חוור בגו גווני, הדא ה"ד ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, אע"ג דהוא סומקא אתחזר לרחמי דכתיב בדמיך חיי, ובג"כ רשים פתחא בתלת סטרין חד הכא וחד הכא וחד בינייהו ע"כ:
פסוק כג:
וגם אודיעך סוד הענין, למה יצאו ישראל ממצרים ע"י מילה ולא דבר אחר, ולמה המילה היתה ע"י משה ולא ע"י הזקנים, ואגב גררא תבין גם כן למה היה הגלות במצרים, ולמה הגאולה על ידי משה, ולמה לקח עצמות יוסף הוא ולא בני ישראל. כל זה תבינהו ממאמר הזוהר פרשת וישלח דף קע"ב זה לשונו, ת"ח תיאובתא דדרגין מסאבין לאו איהו אלא לקטרגא בסטרין קדישין, יעקב דאיהו קדישא כלהו כמן ליה וקטרגו בהדיה, בקדמיתא נשכיה חויא כמה דאת אמר ויגע בכף ירכו, השתא נשכיה חמור, תמן איהו קאים לגביה חויא, השתא שמעון ולוי דאתו מסטרא דדינא קשיא קיימו לגביה דחמור ושליטו עלוי בכל סטרין ואתכפיא קמייהו, כד"א ואת חמור ואת שכם הרגו וגו', ושמעון דהוה מזליה שור אתא על חמור וקטרג ביה בגין דלא יתחברון כחדא ואשתכח איהו מקטרגא דיליה כו', לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור, יוסף דאיהו שור ומצרים אינון חמורים דכתיב אשר בשר חמורים בשרם, ועוד לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו ונשכו לון גרמא ובשרא עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים ותבר תוקפיהון מעלמא ואפיק לשור מתמן, הה"ד ויקח משה, ת"ח כד אתא שמעון בקדמיתא על ההוא חמור אתער עליהון דם דגזירו ולבתר ויהרגו כל זכר, כגוונא דא עבד קוב"ה על ידוי דלוי באינון חמורים במצרים, בקדמיתא דם ולבתר ויהרוג כל בכור בארץ מצרים, בהאי חמור דשכם כתיב ואת כל חילם ואת כל טפם ואת כל בהמתם הכא באינון חמורים כתיב כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ושמעון ולוי דא קאים לגבי חמור ודא קאים לגבי חמורים כלהו ע"כ:
פסוק כג:
עוד אודיעך למה היתה המילה, לסתום פי המקטרג, לומר שהרי עושה בהם דין שהרי דם זב מהם, זהו ולא יתן המשחית, לא יתן לו מקום לקטרג שהרי הוא רואה דם וגזירו והם מוטלים על ערס, ואותו הדין של דם גזירו נתמלא עברה על מצרים והרג בהם כל בכור, לפי שלקחו בכורו של ישראל שהוא יוסף ביניהם, ואי אפשר לו לצאת עד שיצאו, שכן א"ל והעליתם את עצמותי מזה אתכם, ועל זה אמר הקב"ה למשה בתחלת הכל ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני, לא אמר עמי כמו שאמר בכל המכות, לשלחו לא אמר לשלחם, הנה אנכי הורג את בנך בכורך. ולפי שיוסף נולד מהול לזה צוה הקב"ה למול את ישראל, לפי שאמר שלח את בני בכורי שרמז על יוסף כמ"ש. וכדי לסתום פיו של מקטרג שלא יאמר בכורך שהוא יוסף היה מהול ואלו הם ערלים, לכך צוה למולן ע"י משה שנולד מהול שנאמר המל ימול וכו', ולזה ארונו של יוסף הולך לפניהם כמנהיגם, לומר שהוא היה סבת יציאתם:
פסוק כג:
ונחזור לעניננו שהדין שהיה לישראל אותו הדין בעצמו היה למצרים, לישראל היה דם מילה ולמצרים היה דם הריגה, ז"ש ולא יהיה בכם נגף למשחית, נגף יהיה שהוא מילה ופריעה ובפרט לגדולים שודאי הם כואבים, אבל לא למשחית, והוא וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה אותו הדם למשחית:
פסוק כג:
ובזוהר אית דינא קשיא ואית דינא רפיא בשעתא דאתעביד דינא על ישראל אתעביד בהאי דינא בעמין עכו"ם אתתקף האי דינא רפיא בדינא קשיא בגין לאתתקפא הה"ד ועבר ה' לנגוף את מצרים, ועבר דאתמלי עברה וזעמא ואתתקף בדינא קשיא, ולזה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, שצריך לעשות דינא רפיא בישראל ולאתתקפא בדינא קשיא על מצראי, ועברה אחת לרפאות את ישראל, ולזה אמר פעם אחרת ועבר ה' לנגוף את מצרים. ופסח ה' על הפתח, אמרו בזוהר שהוא על המילה שהיא פתח הגוף, ופירוש על בעבור, וכה"א ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, שנאמר באור פני מלך חיים, שחיתה המילה, ולזה כתיב ועבר ה' לנגוף, כי ודאי מה צריך בעברה זו אלא לרפאות את ישראל שהיו כואבים מחמת המילה, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ולא היו יכולין להתעכב במצרים, לזה ירד הוא ולא מלאך לרפאותם שהרי כתיב ביהושע ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם במחנה עד חיותם, כי ישבו במחנה עד שחיתה המילה, וכאן א"א להמתין שהרי אמר משה לפרעה וירדו כל עבדיך וגו' צא אתה וכל העם, ואם היו יושבים במצרים אפילו יום אחד לא היו יכולין לצאת שהיתה מתגברת עליהם מדת הדין כמו שהיה אחר כך, ולזה היה המכוון קודם שיסתם שער נ' של שערי טומאה, כי לזה נזכר מ"ט פעמים בתורה יציאת מצרים, אם כן לזה ועבר ה' לנגוף וגו', ולזה כתיב ועברתי בארץ מצרים וגו' והכיתי כל בכור בארץ מצרים, ב' פעמים בארץ מצרים, לרמוז על הדין של מצרים ועל הרחמים של ישראל, כי לשון ויעבור פעמים לרחמים ופעמים לדין, כמו שאמר בזוהר ז"ל ועבר ה' לנגוף את מצרים מאי ועבר דעבר על שורי דינא דכתרין הוו מתקשרי בכתרין אחרנין דלעילא שריא להו מקיומייהו ואעבר על ארחוי בגין למעבד להו דינא ולנקמא להו לישראל, וכדין הוא כל ועבר ועברתי ויעבור, על דקב"ה אעבר על כל ארחוי אי לדינא אי לרחמי, הכא ועבר בגין למעבד דינא, התם ויעבור בגין למעבד רחמי ע"כ:
פסוק כג:
ובמדרש ועברתי כמלך העובר ממקום למקום. כוונת המדרש שאין שום שנוי בו יתברך אלא מצד המקבלים. בעברתי במצרים כפי הכנתם של מצריים וכפי קבלתם חל עליהם דין, לא מצדו יתברך אלא מצדם שאינם יכולים לקבל רחמים כפי הכנתם וחומר מזגם הרע והעכור, כמו השמש שמיבשת הרך ומרככת הקשה כל אחד כפי חומרו, ולישראל בא להם הרחמים כי כפי זכות חומרם לא עשה בהם הדין פועל וקבלו מן הרחמים, כי העכירות שבחומרם נזדכך במילה ונשמתם היא מחלק אלוה, ולזה עברתי אני ולא מלאך, כדי שכל אחד יקבל כפי הכנתו, מה שאין יכולין לקבל כן מהמלאך כי הוא פשוט. ולזה היתה המכה בחצי הלילה שהוא סוף הדין ותחלת הרחמים, שאם היתה בתחלת הלילה היתה מדה"ד פוגעת בישראל, זהו שאמר זבח פסח הוא וגו' זבח למצרים פסח אשר פסח על בתי בני ישראל הכל היה כאחד, הוסיף ביאור שאמר בנגפו את מצרים בה הציל את בתינו, זהו ואת בתינו הציל, לזה ויקוד העם וישתחוו:
פסוק כד:
ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם, מאחר שנתינת הדם על הפתח אינו נוהג לדורות למה הסמיך ועבר ה' וראה את הדם ופסח על הפתח וסמיך ליה ושמרתם את הדבר הזה. יובן זה על דרך המדרש שאמר והרי דברים ק"ו, ומה אם דם מצרים הקל שלא היה אלא לפי שעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות כתיב ולא יתן המשחית, מזוזה שיש בה י' שמות ונוהגת ביום בלילה ונוהגת לדורות על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית, ומי גרם זה עונותיכם הטו אלה וגו' והיכן במזוזת מזוזת, כלומר שתי המזוזות, מזוז"ת ז"ז מו"ת, א"כ יהיה פירוש ושמרתם כלומר אם אתם תשמרו א"ת הדב"ר גימ' תרי"ג ע"ה, יהיה לך לחוק, והחוק הוא שלא יתן המשחית לבא אל בתיכם לך ולבניך עד עולם:
פסוק כד:
עוד הדב"ר במ"ק, אח"ד שתייחדו השי"ת לעבדו שכם אחד, ולזה אמר ולקחתם אגודת שיעשו כולם אגודה אחת והשפילו עצמיכם כאזוב, אם תעשו כן תשמרו, ועוד אמר והיה כי תבאו אל הארץ ושמרתם את העבודה הזאת, אין עבודה אלא עבודת השי"ת והוא עבודת התורה נאמר כאן הזאת ונאמר להלן וזאת התורה, ע"י מצות ל"ת שהן צריכין שימור, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, זהו ושמרתם את העבודה הזאת מצות עשה וכו', והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, אם יאמרו למה המילה נצרכה לכם ולא לשאר אומות, שכן מלה עם המלה עבד, שבה יזכור שהוא עבד מלך ושהוא חתום בחותמו של מלך, ואמרתם זבח פסח הוא לה' שבזכות דם מילה הוציאנו ה' ממצרים, שהמילה שקולה כנגד כל המצות, וכן פסח במלואו פ"ה סמ"ך חי"ת גי' תרי"ג לומר שמי שעושה פסח כהלכתו כאילו קיים תרי"ג מצות, וזהו הוא פסח לה' אמרו ז"ל מלמד שכל מעשיו יהיו לש"ש, כמו שאז"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, יש אוכל פסחו לשם מצוה ויש לו שכר ויש שאוכלו לשם אכילה גסה ויש לו עונש, כי עיקר עשיית המצות הוא שיעשה אותם לשם מי שצוה בהם לא כדי למלאת גופו, ולזה תקנו חכמינו ז"ל הברכות על דבר שיש לו הנאה לגוף, כמו פירות שברכתם מדרבנן כדי שידע שלא נבראו הפירות אלא לשבח בהם הקב"ה, וכה"א יהיה כל פריו קדש הלולים, ב' הלולים, ברכה בתחילה וברכה בסוף, כדאיתא בירושלמי קדושין על פסוק יאכלו ענוים וישבעו, א"ר חזקיה עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ואינו אוכל, רבי אליעזר חשש להאי שמעתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מלה חדא בשתא. הרי שלא נבראו הפירות אלא לברך להשי"ת עליהן לא לשבוע, זהו שנאמר יאכלו ענוים וישבעו. ולקדשם בהזכרת ש"ש עליהן, וזהו כל פריו קדש ואחר כך הלולים שיאמר בורא פרי הגפן וגו', ותקנו ג"כ ברכת המצות כדי שיכוין בעשיתה ולא יעשנה כמצות אנשים מלומדה, ותקנו שיאמרו אשר קדשנו במצותיו לומר שכל המצות כלולות זו בזו וכל מצוה ומצוה שעושה האדם כאילו עושה כל המצות, שכל מצוה ומצוה היא חלק מתרי"ג מצות, ואע"פ שאין האדם יכול לקיים כל המצות, בקיום קצת מהם מתקיים הכל, כי כלם הם יחוד השי"ת והכל בכוונה, כי אחד מיוחד, בגימ' כונה, בני ישראל כאשר צוה ה' וכו' כן עשו, לומר שעשו המצוה בכוונה, ולזה כתיב עשו עשו ב"פ אחת לעשיית המצוה ואחת לכוונת עשייתה, שהתורה נארגת על המצות והמצות על השמות והשמות על שם ההוי"ה ית', וכן מצו"ה בא"ת ב"ש הוי"ה, ובחצי הא' בחלוף מרוב העלמו, ו"ה נגלה והנגלו"ת לנו:
פסוק כט:
ויהי בחצי הלילה וגו' הכה כל בכו"ר. וה' הוא ובית דינו, הוא להציל את ישראל, וב"ד להכות כל בכו"ר, כל רכב"ו, כל המרכבות וכל השרים ששולטים על מצרים חוץ מבכור פרעה, כמו שאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כח"י, גימ' יחוד"י, עד שייחד הקב"ה, והפה שאמר מי ה' יאמר מי כמוכה באלים ה' וגו':
פסוק כט:
עד בכור השבי. כבר כתבנו שמו"ת בנ"י ישרא"ל הבאי"ם ר"ת שבי"ה, והיינו השב"י, שעשו חרשים וכשופים לשבת בשבי אסורים כל ימיהם סגורים ומסוגרים, שא"א לצאת משם לעולם והקב"ה הכה ובטל כל מה שעשו. אשר בבית הבור, שנתחייבו שבי לפי שהשליכו יוסף בבור, ואפילו שהיה גזור עליהם ועבדום וענו אותם אבל לא היו בשבי של עבודת פרך, ועתה נשלם ענשם ופרעו חובם של השלכת הבור, שלזה הושלכו גם הם למצרים ולא לשאר ארצות, שארץ מצרים נמשלה לבור שאין בו מים, כמו שנאמר בבורו של יוסף שנאמר והבור רק אין בו מים, כן נאמר במצרים גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ועון המכירה נשאר בידם עד עשרה הרוגי מלכות:
פסוק כט:
וכל בכור בהמה. כמו שכתבתי פ' שמות שי' שערים היו למצרים ועל כל פתח ופתח עשו בכשוף צורת חמור צורת סוס, שאם יברח אחד מהם תצעק אותה הצורה ויצעק אותו המין שדומה לה בזה ידעו מאיזה מקום ברח וירדפוהו, והקב"ה בטל הכל, לזה היה ע"י הקב"ה שעשה כמה דברים בשליחות אחת ואין מלאך אחד עושה שתי שליחיות, לזה אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח כנגד אלו ג' בכורות:
פסוק ל:
ויקם פרעה לילה הוא ועבדיו וכל מצרים. אם זאת הקימה היא לקרוא למשה ולאהרן היל"ל ויקם פרעה ויקרא למשה ולאהרן, למה הפסיק שאחר שאמר ויקם פרעה אמר ותהי צעקה גדולה במצרים, ועוד למה אמר וכל מצרים. יובן זה ממה שאמר בזוהר ז"ל ויקם פרעה ת"ח נוקמא עילאה דעבד קב"ה במצרים תלת מותני הוו. חד דעבדו בוכרין במצרים דקטילו כל אינון דאשכחו, וחד דקטל קב"ה בפלגות ליליא, וחד כד חמא פרעה מותנא בביתיה בבנוי ובעבדוי קם וזרז גרמיה וקטל אפרכין וסרכין וכל דאמליכו ליה לסרבא בעמא, עד דאורייתא אסהדת עליה דאיהו קם בפלגו ליליא ממש. כמה דקב"ה בפלגו דליליא קטל בוכרין ועבד נוקמי הכי קם פרעה בארצם של מצרים וקטל ועביד נוקמין בסרכוי ובפרכוי ואמרכלוי ובכל אינון רברבין, הה"ד ויקם פרעה לילה לילה ממש לקטלא ולשיצאה סרכוי ואפרכוי, דכלבא כד מחיין ליה באבנא איהו אתי ונשיך ליה, כך פרעה, לבתר איהו אזיל בשוקי והוה מכריז ואמר קומו צאו מתוך עמי, אתון קטלתון לכל בני מתא אתון קטלתון סרכי ואפרכי וכל בני מתא ובני ביתי הה"ד ויקם פרעה לילה ע"כ. עשה פירוש לילה מלשון יללה שהיה מילל על סרכוי ואפרכוי ובני ביתו ועירו, א"כ הקריאה אינה למשה ולאהרן אלא לילל על עבדיו, וזהו לילה הוא ועבדיו ולא אמר בלילה:
פסוק לא:
ויקרא למשה ולאהרן לילה. למה חזר פעם אחרת לומר לילה, כבר אמר ויקם פרעה לילה, אפילו שהזוהר פירש מלשון יללה הפשט לא יופשט, ועוד שהיל"ל בלילה. ואפשר לומר שאמר לו פרעה למשה אם תאמר שאני אמרתי אל תוסף ראות פני ואתה ג"כ אמרת לא אוסיף עוד ראות פניך וגו' עתה הוא לילה שאין הפנים נראים:
פסוק לא:
ויאמר קומו צאו מתוך עמי. לא אמר ממצרים אלא מתוך עמי, ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה, שאין כוונתו לשלחם, וכן אמר ולכו עבדו את ה' כדברכם, לא הליכה לגמרי אלא כדברכם שאמרתם דרך שלשת ימים נלך ונחזור, ולזה אמר כדבריכם על מנת לחזור, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם, שאמרתם ממנו נזבח ע"מ כן לכו לא לגמרי, וברכתם גם אותי שתקחו מברכתי, כמו שאמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, כשראו שעל מנת כן נתן להם רשות נתחזקו למהר לשלחם והשאילום שנאמר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וכו':
פסוק לא:
עוד אפשר שאמר מתוך עמי. שרמז להם שלא יקחו עמהם ערב רב, ואמר ד' גמים לרבות ד' דגלי המרכבה, ואמר גם אותי לרבות שרו שכיוון שיברכו לשרו:
פסוק לא:
או נאמר גם אתם גם בני ישראל, לא כמו שהייתי מרמה אתכם לומר לכו עבדו והכוונה למשה ולאהרן לא לבני ישראל, אבל עתה בלי רמאות אלא בפירוש אני אומר גם אתם גם בני ישראל, כלומר אפילו שיהיו כמה משה וכמה אהרן וכן גם בני ישראל אפילו שיהיו עוד בני ישראל אחרים ג"כ כולם ילכו, וזהו רבוי הגמים:
פסוק לג:
ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם. היל"ל למהר שלחם מהו לשלחם, ומהו החזוק, אלא פרעה רמז שלא יקחו ערב רב, וכשראו המצריים שכוונתם לצאת עם ישראל נתחזקו על פרעה למהר, לא מחמתם אלא כדי שיצאו ישראל במהרה שיאמרו אם אלו שלא היו בגלות הולכים במהרה אנו על אכ"ו, וזהו למהר לעם שהם ערב רב כדי לשלחם לישראל, כי אמרו כולנו מתים. וישא העם את בצקו טרם יחמץ, מכאן ראיה שהם ערב רב שאמר טרם יחמץ, משמע ממהירותם של מצרים לא הניחום עד שתחמיץ העסה, וכן פירש"י ז"ל המצריים לא הניחום לשהות כדי חמוץ, שאם היו ישראל, מצווים הם שלא להחמיץ שנאמר ז' ימים מצות תאכלו, ואומר שאור לא ימצא וגו', אלא ודאי הם ערב רב, וכה"א וגם ערב רב עלה אתם, וסמיך ליה ויאפו את הבצק וגו' כי לא חמץ כי גורשו ממצרים, לפי שגורשו לזה לא חמץ, ואם הם ישראל על כרחם הם מצווים על החמץ, וגם צדה לא עשו חוזר הדבר לישראל:
פסוק לה:
כלי כסף וכלי זהב ושמלות. ר"ת כוזו עולה ט"ל, סודו ידו"ד אח"ד, והוא טוב לחן ולכך נאמר וה' נתן את חן, ולזה נתן את חן ס"ת נתן, נתן ב"פ כנגד ה' אחד. וינצלו את מצרים. בברכות פ"ק ר' אמי אמר מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, ר"ל אמר מלמד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ר' אמי אמר עשאוה כמצודה שאין בה דגן הוא על בזת מצרים שהיו ישראל במצרים במצודה, כפירש"י ז"ל כמצודה שאין בה דגן דרך ציידי עופות לזרות דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עופות פונין אליה כך ריקנו את המצרים מכל ממונם, ור"ל אמר כמצולה שאין בה דגים הוא על בזת הים, וכן פירש"י ז"ל כמצולה שאין בה דגים, כמו מצולות ים, כלומר בתוך התהום אין מצויים דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון, וכן ישראל נטלו הביזה על שפת הים שנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים. כבר אמרנו מי הוא שהוציא את הבצק ערב רב, מאומרו וישא העם וכל מקום שנאמר עם הם ערב רב כי בני ישראל היו טרודים בשאלה, כד"א דבר נא ואין נא אלא לשון בקשה, ואומר ובני ישראל עשו כדבר משה להגיד שבחן של ישראל שלא עשו בשביל חמדת הממון אלא בעבור שאמר להם משה, זהו ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וגו'. והעם היו טרודים בעסה וכשבאו לסכות אפו הבצק והספיק להם ולכל ישראל עד י"ו באייר. וכן אז"ל חררה שהוציאו ממצרים אכלו ממנה ס"ב סעודות, כי כל עניינם היה על דרך נס, וכן במן אמז"ל שבז' באדר מת משה ופסק המן ואכלו ממן שבכלים עד י"ו בניסן שהספיק להם מ' יום, ר' אליעזר המודעי אומר ע' יום דאותה שנה מעוברת היתה ומת בז' באדר ראשון עד י"ז בניסן ע' יום. רבי אומר י"ד שנים הספיק להם אותו קומץ המן עד שבאו לארץ שנאמר את המן אכלו עד בואם אל ארץ כנען, שנאמר ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה שאין ת"ל את המן אכלו עד בואם אל ארץ כנען, אלא אלו י"ד שנה אחר מיתתו של משה. ודע שאילו לא אכלו ישראל עם ערב רב מאותה חררה היה יורד להם המן בלא תלונה, אלא אותה אכילה סבבה להם שנתחבר עמהם ובא להם כמה צרות במדבר, ולזה מנעו חז"ל שלא לאכול פתן:
פסוק לח:
וגם ערב רב עלה אתם. קבלם משה כדי שיראו נסים ונפלאות שעושה הקב"ה עם ישראל בכל יום לספר בגוים את כבודו בכל העמים נפלאותיו, וכמו שמצינו בהגדה כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ואמר תשובת הרשע היא תשובת שאינו יודע לשאול שתשובתם היא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ואילו היה שם לא היה נגאל, שהקב"ה אינו עושה נסים אלא עם מי שמכיר בהם יודעם למען ספר שמו בנסיו ונפלאותיו בכל הארץ:
פסוק לח:
עוד טעם אחר לפי שהחושך קדם לאור בבריאה. שנאמר וחושך על פני תהום, והערב קדם ליום שנאמר ויהי ערב ויהי בקר, בכל מקום שנאמר ויהי לשון צער שקדם הערב לבקר, ויהי בקר שקדמו ערב, וחטא אדם גרם שנתלבש הפרי בקליפה ולא יש פרי בלא קליפה, וזהו סוד אומרם אדם הראשון מושך בערלתו היה, ראה משה שישראל היו כולם פרי בלא קליפה כמו שאמר בזוהר משה וס' רבוא כולהו מעלמא דאתי אינון, ולכך לא מלן משה במדבר, שהפרי צריך לקליפה, ולזה רמזו ז"ל בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, זו מוחא זו קליפה, וזהו סוד תערוך לפני שולחן, וכמו שאמר בזוהר ורזא דא מי יתן טהור מטמא קליפה ומוחא דא בדא סלקא ודא קליפה לא אתערי ולא אתבר עד זמנא דיקומון מתין מעפרא כדין יתבר קליפה ולבתר ינהר עלמא בלא סתימו בגו מוחא, וכדי שיהיה הפרי שמור וכל מכה שתבא יקבלם הקליפה לא הפרי, ולכך קבלם משה כדי שכל מכה ומכה שתבא שתמצא מקום לחול ולא תחול על ישראל, וכן היה, במרגלים מתו מהם, בתבערה מתו מהם, וכן במוסרה ובקברות התאוה, והיו כמו חומה על ישראל, וקבלנו שהענן לא היה מכסה כלל עליהם, והיה מכסה על ישראל כמו קליפה דקה שבאגוז והם כמו קליפה גסה שבחוץ, שנאמר אל גנת אגוז ירדתי, ועל זה ניתנה ארץ ישראל לכנען, לפי שקליפה קודמת בכל מקום שנאמר לפתח חטאת רובץ, שהטומאה מקדמת לפתח, כמו שאמרו במשנה המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים, חשב להוציאו באחת מהם הוא טמא. וישראל נתלבשו בד' קליפות, קליפה הקשה שקלטה הפרי בתוכה הם המצריים שהיו קשים, וקליפה החיצונה שאינה כ"כ קשה והיא רכה הם ערב רב שחופפת על הפרי מבחוץ, והקליפה הדקה נטלה מהם במעמד הר סיני שמתו וחזרו ונתלבשו במלבוש חדש. וכן תמצא בזוהר פ' תרומה (דף ק"מ) האריך שם, א"כ לצורך עלו עד שישראל יזדכו והם כלים מאליהם שנאמר מעט מעט אגרשנו מפניך כו'. ובזוהר פ' בראשית (דף כ"ח ע"ב) ז"ל וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש וכו', ומההיא זוהמא נפק קין וקטל להבל רועה צאן, דאתמר ביה בשגם הוא בשר זה הבל, בשגם ודאי איהו משה, וקטיל ליה ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם, ועכ"ד משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי נטל בת יתרו דאתמר ביה ובני קיני חותן משה והא אוקמוה אמאי אתקרי קיני שנפרד מקין, הד"א וחבר הקיני נפרד מקין ולבתר בעא לאחזרא ערב רב בתיובתא ולכסאה ערייתא דאבוהי, ואמר ליה קב"ה מגזעא בישא אינון תסתמר מנייהו אילין אינון חובא דאדם דאמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, אילן אינון חובא דמשה וישראל ובגינייהו גלו ישראל בגלותא ואתתרכו מתמן הה"ד ויגרש את האדם ומשה בגינייהו אתתרך מאתריה ולא זכה למיעל בארעא דישראל דבגינייהו עבר ית מימר דקב"ה וחב בסלע דמחא ביה דלא אמר ליה אלא ודברת אל הסלע ואינון גרמו ועכ"ד מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה דאיהו לא קביל לון ויהיב בהון אות ברית אלא לכסאה ערייתא דאבוהי וקב"ה אמר ליה ואעשה אותך לגוי גדול עצום ורב ממנו, ובגינייהו אמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי דאינון מזרעא דעמלק דאתמר ביה תמחה את זכר עמלק ואינון גרמו לתברא תרין לוחין דאורייתא ע"כ. ועוד בזוהר פ' תשא (דף קצ"א) ערב רב מאן אינון ערב רב וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו דקרא להו ערב רב והלא מצריים הוו וממצרים נטלו ואילו הוו ערבוביא דעמין סגיאין הוה ליה למכתב ערב רב עלו אתם לפי ערבוביא דילהון, אלא ערב רב עלה אתם עמא חד ולישן חד, אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי דילהון דכתיב בהו ויעשו גם הם חרטומי מצרים דבעו למיפק לקבל משה ולקבל פליאן דקב"ה כיון דחמו נסים ופליאן דעבד משה במצרים אהדרו לגבי משה, א"ל קוב"ה למשה לא תקבל לון אמר משה מארי דעלמא כיון דחמו גבורתא דילך בעאן לאתגיירא יחמון גבורתא דילך בכל יומא וינדעון דלית אלהא בר מינך וקביל לון משה, אמאי קרא לון ערב רב אלא כל חרשים דמצרים הוו וברישיהון יונוס ויומברוס ובשעתי דיומא הוו עבדין תדיר חרשייהו וכל אילין חרשין עילאין הוו מסתכלין מכי נטי שמשא משירותא דשבע שעות עד שירותא דתשע שעות, דהיינו ערב רב כל אלין חרשין זעירין משירותא דתשע שעות עד פלגות ליליא, אינון עילאין דבהו הוו מסתכלי מכי נטי שמשא דהא כדין שראן תשע מאה ותשעים וחמש דרגין למשטטא על טורי חשוך ורוחא דילהון הוה משטטא על כל אינון חרשין בחרשייהו ואילין הוו עבדי כל מאן דאינון בעאן עד דכל מצראי רוחצנו דילהון באילין הוה וקראן לון ערב רב בגין דאית ערב זעירא מט' שעות ומחצה ולתתא דא ערב זעירא ותרי ערבי אינון. ועל דא ערב רב עלה אתם סגי ואינון אסתכלו בשעתי דיומא ואסתכלו בדרגא דמשה וחמו דהא בכל סטרין בשש משה בשש שעתי קדמאין דיומא דאינון לא יכלו לשלמאה בהו בשית דרגין עילאין דאחידן ביה ובכל סטרין בשית הוה ובעטרין דאילין שית הוה זמין לרדת מן ההר דכתיב כי בשש משה לרדת מן ההר מיד ויקהל העם כו' ע"כ:
פסוק מ:
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. לא אמר בארץ מצרים. ובזוהר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים לא אמר בארץ מצרים אלא במצרים שישבו במצרים מלשון מצור, א"כ החשבון הוא מבין הבתרים. א"נ פירוש הפסוק הוא ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים במצר שהם האבות, שמאותו היום היה אברהם מצר על ישראל, ביצחק נאמר מגורי אביו מגורי מלשון מורא כמו מגור מסביב, וכמו גורו לכם מפני חרב, ויעקב אמר ימי שני מגורי, שכולם היו מצירים על צרת הגלות והכל היה שלשים ות' שנה. ובזה יתורץ הכפל ומושב בני ישראל אשר ישבו, מושב ישבו, וגם אמרו שלשים שנה ות' שנה, שנה שנה למה, אלא לומר שאינם רצופים, ועם מ"ש בפ' כי ידעתי את מכאוביו שאמר הקב"ה למשה שא"ל משה שלא הגיע הקץ א"ל הקב"ה ית' שהוא שוקל כל הדעות, ולזה אמר כי ידעתי את מכאוביו, שכל הכאב שהיה עתיד לבא עליהם בת' שנה ויותר ל' שנה בא עליהם ברד"ו שנה, ולזה חזר ואמר ויהי מקץ ל' שנה ות' שנה ויהי בעצם היום הזה וגו', לומר שלא נתאחר אפילו כמלא נימא. יצאו כל צבאות ה', היא השכינה וחיילותיה שהם נקראים צבאות שהיתה השכינה עמהם בגלות, ואחר שיצאה היא אמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל על צבאותם, פירוש אחר שיצאו צבאותם, וי"ל למה בגאולת מצרים אחר שגזר אומר ואמר כמה הוא קץ הגלות דלג על הקץ הנגזר וחסר ממנו אפילו שלא היו ראויים שהרי אז"ל שהיו עובדי ע"א ומגדלי בלורית ולא היה בהם תורה ולא מצות, וזה הגלות נחתם ונסתם קצו ונתארך. י"ל שגאולה ראשונה היתה תחילת לקיחתם לו לעם, והוא משל לאב שיש לו בן קטן והיה לוקחו על זרועותיו מחבקו ומנשקו אפילו שהוא מלוכלך ומרחיצו וסכו ומלבישו מלבושים נאים ועושה עמו כמה טובות אפילו שאינו ראוי להם, ואח"כ כשגדל השיאו אשה ובנה לו בית, ואח"כ אינו עושה לו שום טובה אחר שגדל, אלא א"כ הוא ראוי לה, כן עשה עמנו הקב"ה ית' שמו לעד בגאולה ראשונה עשה עמנו כמה טובות אפילו שלא היינו ראויים, הוציאנו ממצרים לקחנו על זרועותיו שנאמר אנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי, ואומר ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואומר כי נער ישראל ואהבהו, ודמה אותם לנער אע"פ שהוא מלוכלך הוא אהוב על אביו. והלבישם מלבושים נאים שנאמר וארחצך ואסוכך ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואכסך משי ואעדך עדיו כל אותם פסוקים ביחזקאל, כשגדל יותר השיאו אשה ובנה לו בית זה ביהמ"ק, אחר שגדלו באמונה וידעו אלהותו ית' אינו עושה אלא א"כ יהיו ראויים ויעשו ויקבלו שכר המצות, והמתנות בטלו, מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי צריך שיתעורר האדם ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכה"א והיה כי יבאו עליך רעות רבות וצרות וענתה וכו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך. וכמו שהעולם נברא יש מאין כן גאולה ראשונה נגאלו בלתי ראויים, אבל אחרי כן יש מיש, צריך שיהיו ראויים לגאולה ע"י התשובה, וכה"א חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו אלא בדבר אחר, והיא התשובה. ולפי שעל ידי גאולה הראשונה לקחם לו לעם ועל ידה זכו ישראל לתורה ולמצות, לזה נכתבה יציאת מצרים כמה פעמים בתורה, לומר שאינו שוכחם ואשת נעורים כי תמאס, וצוה לנו ג"כ שנזכור זה היום שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, ונאמר והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו', וכה"א השמר פן תשכח את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים, ונאמר רק באבותיך חשק ה', כאדם שיש לו חשוקה אע"פ שאינה יפה הוא חושק בה, אבל אתם ומלתם את ערלת לבבכם אינכם דומים לאבותיכם, שהם היו קטני אמנה, כי אותה גאולה היתה בחסד שנאמר להם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, אבל מכאן ואילך צריכין זכות, כמו שאז"ל כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ועם זה נבין מאמר ר' יוסי שאמר יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום, איני והא אמר מר כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כי קא אמינא בפסוקי דזמרה, יש לשאול איך אמר שהקורא הלל בכל יום מחרף ומגדף וה' צונו לזכור י"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור וגו' כל ימי חייך כל לרבות הלילות. אלא לפי מ"ש יובן. שמה שצוונו לזכור י"מ הוא כדי שנודה להקב"ה שע"י זכינו לתורה ולמצות וע"י נזכה לחיי עוה"ב, וע"י יציאת מצרים נודע אלהותו וקבלנוהו עלינו לאלוה והוא לקחנו לעם שנאמר והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, וכדי שנדע שאנחנו עבדיו שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים, והעבד הוא כפוף תחת יד רבו לכל מה שיגזור, לזה נצטוינו לזכור יציאת מצרים, אבל כשאומר הלל הוא לפרסם נסיו ונפלאותיו ואומר בצאת ישראל ממצרים כנראה שלא עשה עמנו כי אם יציאת מצרים, והוא בכל יום עושה עמנו כמה נסים וכמה נפלאות, נקראו נפלאות כלומר נסים נסתרים, כמו כי יפלא ממך דבר, נסתר ומכוסה, לזה נקרא מחרף ומגדף:
פסוק מ:
עוד יש תשובה אחרת לשאלתנו בקצור. והוא כי אותם נשמות של יוצאי מצרים היו נשמות חדשות ראויות לגאולה, אמנם בגלות זה הם מגולגלים עד שיכלה גלגולם יהיו ראויים כמו שאז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, כלומר שלא יצטרכו לגלגול להתלבש בגוף:
פסוק מב:
ליל שמורים הוא לה'. בזוהר ליל לילה מה בין האי להאי כולא חד, אבל בחולקא דא שלטא סטרא אחרא ובחולקא דא לא שלטא כלל, ליל אצטריך לנטירותא דכתיב ליל שמורים חסר ה' ודא הוא כד עאל ליליא עד דאתפלג. א"כ לפי זה פירוש פסוק ליל שמורים חצי ראשון דשלטא סטרא אחרא ובעי שמור לישראל, אבל בחצי אחרון שהוא לילה, שמורים לכל בני ישראל היא, לבני ישראל דשלטא סטרא דרחמי, זהו ויחלק עליהם לילה שחלק הלילה חצי ראשון שהוא דין ונקרא ליל למצרים, וחצי אחרון שהוא לילה שמורים הוא לכל בני ישראל, שמור לישראל מאברהם אביהם שהוא חלק הלילה, לדורת"ם לדו"ר ת"ם, לדור שכולו תם כמו דורו של חזקיה מלך יהודה שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, וליל פסח היה, וכן אמרו במדרש ויך מלאך ה' א"ר אבהו על שישראל אכלו פסחיהם. ושמורה לילה זו לעשות נקמה בעכו"ם אם יעשו ישראל תשובה שנאמר שומר מה מלילה שומר מה מליל, כלומר שהקב"ה שמרה לזה הלילה לעתיד לעשות נקמה כמו ששמרם במצרים, ששם שמר ליל חצי ראשון והניח חצי האחרון לעתיד, אימתי יבא להם א"ל אמר שומר אתא בקר וגם לילה, יבא בקרו של משיח וגם לילה, אין הדבר תלוי אלא בכם אם תבעיון בעיו שובו אתיו, וכן אמרו ז"ל כלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, א"כ שמורים כמו ואביו שמר את הדבר, שהקב"ה כביכול יושב ומשמר אימתי ישובו בתשובה כדי לגאלם, זהו לדורת"ם כתיב. עוד לדרתם לשכינה שהוא דרה עמהם להוציאה מהגלות קרי ביה לדירתם, כאילו אמר שמורים לכל בני ישראל ולדירתם:
פסוק נא:
ויהי בעצם היום הזה הוציא ה'. קודם אמר ויהי מקץ שלשים שנה ות' שנה יצאו כל צבאות ה' יצאו השכינה וחיילותיה הוצרך להוציא בני ישראל ג"כ, שא"א להם לשבת עוד שם מאחר שיצאו כל צבאות ה' לזה אמר קודם יצאו וכאן אמר הוציא, וזהו אמרו על צבאותם, כלומר מאחר שיצאו צבאותם שירדו למצרים בשבילם: