מדוע נצטוינו לתת דווקא דם, מדוע באגודת אזוב, ומדוע בשלושה מקומות?

הקדמה

בפרשת "משכו וקחו", ציוה משה את בני ישראל:

ולקחתם אֲגֻדַת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזֹת מן הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.
(שמות יב, כב)

והוסיף משה וביאר לבני ישראל את תכלית המצוה:

ועבר ד' לִנְגֹף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזֹת, ופסח ד' על הפתח, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לִנְגֹף.
(שם, כג).

כתב הרמב"ן שם (כא-כב):

ופירש להם בפרשה הזאת: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר' (פסוק כב), כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר: 'ולא יהיה בכם נגף למשחית' (לעיל פסוק יג).

דברי הרמב"ן מבארים את טעם המצוה באופן כללי, אבל יש לשאול: מדוע נצטוו בני ישראל לקחת דווקא אגודת אזוב, ומדוע נצטוו לתת את הדם גם על המשקוף וגם על שתי המזוזתו? והרי לדורות נצטוינו לתת מדם הפסח רק מתנה אחת על המזבח, ולא שלש מתנות (זבחים פ"ה מ"ח), וכן נצטוינו לדורות לכתוב את פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמע" רק על מזוזה אחת!

המדרשים והמפרשים הרחיבו לבאר את המשמעות של הפרטים השונים המרכיבים את המצוה.

א. הסבר המדרש רבה לפרטי המצוה

במדרש רבה (שמות יז, ג) נאמר:

ולקחתם אגודת אזוב - כלומר: אני עושה אתכם אגודה לעצמי, אף על פי שאתם שפלים כאזוב, שנאמר: 'והייתם לי סגולה מכל העמים' (שמות יט, ה).
וטבלתם בדם אשר בסף - מה ראה הקדוש ברוך הוא להגן עליהם בדם? כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים: בדם פסח ובדם מילה, שנאמר: 'ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי' (יחזקאל טז, ו) - בדם פסח ובדם מילה.
והגעתם אל המשקוף - בזכות אברהם.
ואל שתי המזוזות - בזכות יצחק ויעקב, ובזכותם ראה את הדם ולא יתן המשחית.

לפי מדרש זה האזוב רומז לשפלות, האגודה רומזת שד' לקח אותנו לו לאגודה, הדם רומז לדם מילתו של אברהם אבינו, המשקוף רומז לאברהם אבינו, והמזוזות רומזות ליצחק וליעקב.

ומשמעות הדברים היא שגם כאשר בני ישראל נמצאים בתכלית השפלות, כמו שהיו במצרים, כאזוב זה שהוא שפל שבצמחים, אף על פי כן הקב"ה עושה אותם אגודה לעצמו ומחבבם ומקרבם, בזכות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, ובמיוחד בזכות דם מילתו של אברהם אבינו, שענין זה יתבאר בהמשך.

ב. הסבר "צרור המור" לפרטי המצוה

הסבר אחר כתב בספר "צרור המור" (יב, כב):

יש לספק בכאן, שנראה ששינה משה מאמר ד', כי למעלה אמר בדברי ד': 'ונתנו על שתי המזזות, ועל המשקוף' (פסוק ז), ובדברי משה נאמר: 'והגעתם אל המשקוף, ואל שתי המזוזת' (פסוק כב)!
ותירץ לי אשכנזי אחד שבכאן נראה ענותנותו של הקב"ה, שרמז לו למשה בזה שאין להם לישראל זכות אחר, אלא של משה ואהרן, שהם שתי המזוזות אשר הבית נכון עליהם, ובחסד הקב"ה שהוא המשקוף שלמעלה מהמזוזות. וכשראה משה ענותנותו של הקב"ה שהזכירם בתחילה, אמר: אין זה דרך כבוד של מעלה, כי ראוי להיות 'וד' בראשם' (מיכה ב, יג), ולכן שינה הדבר ואמר: 'והגעתם אל המשקוף' בראשונה, שהוא עליון נורא, 'וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו' (תהלים קג, יז), ואחר כך: 'ואל שתי המזוזת', שהם כנגד משה ואהרן, ומכאן נראה ענותנותו של משה. אלו דבריו ז"ל.
ומכאן הוצאתי מלין ואמרתי כי יש לספק עוד במאמר משה שאמר: 'ולקחתם אגֻדת אזוב', ובדברי ד' לא נזכר זה, אלא: 'ולקחו מן הדם' (פסוק ז). ועוד נראה לספק: אחר שד' אמר שתי המזוזות בשביל זכות משה ואהרן, למה לא הזכיר ד' [או רמז] גם כן זכות אברהם יצחק ויעקב, אחר שהם הגורמים, וד' אמר: 'ד' אלקי אבתיכם' וגו' (לעיל ג, טו-טז). וכתיב: 'ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב' (ב, כד), וכתיב: וגם הקִמֹתי את בריתי אִתם' (ו, ד). ואם כן מה טעם לא נזכרו כאן? ועוד כי כבר כתבתי למעלה בענין הסנה שנראה למשה, אמר הקב"ה: אין לישראל אלא זכות אברהם יצחק ויעקב, ומשה ואהרן, שהם חמישה, כנגד חמישה עלים שבסנה.
ולכן אני אומר כי אלו שתי הקושיות - האחת תקים את חברתה. כי ד' יתברך, בשביל כבוד משה ואהרן, שעשו וטרחו לעשות את כל המופתים האלה, לא רצה בענותנותו להזכיר את אברהם יצחק ויעקב, כדי שלא יאמרו כמו שאמר חזקיהו: 'הנה לשלום מר לי מר' (ישעיהו לח, טז), שאמר לו: 'וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי' (שם לז, לה). ולכן לא רצה הקב"ה להזכיר בפירוש [את האבות], בשביל כבוד משה ואהרן. אבל הזכירם ברמז, באומרו: 'ולקחו מן הדם', כי זהו דם הברית אשר כרת ד' עם אברהם. ובא משה בענותנותו, ופירש הדבר בפירוש: 'ולקחתם אגֻדת אזוב', וכבר קבלנו כי סתם אגודה היא שלושה קלחים, וזהו 'אגֻדת אזוב'... אם כן 'אגֻדת אזוב' הם שלושה, רמז לאברהם יצחק ויעקב, שהם משולשים בזכויות, ובזכותם נברא העולם, כדכתיב: 'ואגודתו על ארץ יסדה' (עמוס ט, ו). ובזכותם יצאו ממצרים, דכתיב: 'ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב' (ב, כד), ולכן אמר משה לישראל: 'ולקחתם אגֻדת אזוב', שהם שלושה קלחים, והם כנגד שלושת האבות, שהם ענוים ושפלים כאזוב, דכתיב: 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית יח, ז), ואמר להם לישראל: אלו השלושה אבות יש לכם ליקח בראשונה, כי בזכותם אתם יוצאים, 'והגעתם אל המשקוף' שהוא כנגד ד', ולשם תגיע כל כוונתכם, ואחר כך: 'ואל שתי המזוזת', שהם משה ואהרן באחרונה. וזהו: 'והאיש משה ענו מאד' (במדבר יב, ג).

לפי "צרור המור" האגודה רומזת לשלושת האבות, האזוב רומז לשפלות ולענוה של האבות, הדם רומז לדם מילתו של אברהם אבינו, המשקוף רומז לד', והמזוזות רומזות למשה ולאהרן.

ומשמעות הדברים היא שבני ישראל נגאלים בזכות שלושת האבות ובזכות משה ואהרן.

ג. הסברי המכילתא למקום נתינת הדם ולמשמעותו

במכילתא (פרשת בא מסכת דפסחא פרשה יא) נחלקו התנאים בשאלה היכן ניתן הדם - בפנים או בחוץ, וכן בשאלה מה פירוש "וראה את הדם"? וכך נאמר שם:

והגעתם אל המשקוף - מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ?
תלמוד לומר: 'וראיתי את הדם' (שמות יב, יג) - הנראה לי, ולא לאחרים, דברי ר' ישמעאל.
ר' יונתן אומר: מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר 'והיה הדם לכם' (שם) - לכם לאות, ולא לאחרים לאות.
ר' יצחק אומר: לא כי, אלא מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואים, ומעיהם מתחתכים.

וראה את הדם - היה ר' ישמעאל אומר: והלא הכל גלוי וידוע לפניו, שנאמר: 'ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא' (דניאל ב, כב), ואומר: 'גם חשך לא יחשיך ממך' (תהלים קלט, יב).
ומה תלמוד לומר: 'וראה את הדם'? אלא לשכר מצוות שהם עושים הוא נגלה עליהם וחס עליהם, שנאמר: 'ופסח ד' על הפתח' (שמות יב, כג), ואין פסיחה אלא חיים, שנאמר: 'כצפרים עפות כן יגן ד' צבאות על ירושלם, גנון והציל פסוח והמליט' (ישעיה לא, ה).
דבר אחר: 'וראה את הדם' - רואה הוא דם עקדתו של יצחק, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה' (בראשית כב, יד).

ההסבר האחרון שנאמר במכילתא "וראה את הדם - רואה הוא דם עקדתו של יצחק" קשה לכאורה, שהרי מפשט הפסוק משמע שהקב"ה ראה את הדם שבני ישראל נתנו על המשקוף על המזוזות, ולא את דם עקדת יצחק!

נראה שכוונת הדברים היא שבשחיטת השה היה מעשה של מסירות נפש מצד בני ישראל, ובזה הם עוררו את זכות מסירות הנפש של יצחק שהיה מוכן למסור נפשו על דבר ד'.

עוד יש להוסיף שאליבא דרבי יצחק, שאמר שבני ישראל נתנו את הדם מבחוץ, והמצרים ראו את הדם והיו מעיהם מתחתכים, היתה מסירות נפש נוספת גם בנתינת הדם על הפתח מבחוץ.

לפי זה ניתן לומר שיש כאן מהלך שלם של מסירות נפש, שהתחיל במילתו של אברהם אבינו, שהיה אז בגיל תשעים ותשע שנים, ואף על פי כן מל את עצמו, המשכו במסירות הנפש של יצחק שמסר עצמו לעקדה, והמשכו בבני ישראל שמסרו נפשם בלקיחת השה, שהיה אלילם של מצרים, קשרוהו למיטה, שחטוהו ונתנו את דמו על המשקוף ועל המזוזות.

ד. מדוע היו צריכים לתת את הדם דווקא על הפתח?

לפי הסברו של רבי יצחק במכילתא, שנתנו את הדם מבחוץ כדי שיהיו מעיהן של המצרים מתחתכים, מובן מדוע נצטוינו לתת את הדם דווקא על הפתח, אבל לפי הדעות האחרות שנתנו את הדם מבפנים, יש לשאול: מדוע נצטוינו לתת את הדם דווקא על הפתח?

1. הסבר הראב"ע

כתב רבי אברהם אבן עזרא (יב, ז):

ורבים אמרו, כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם, ולא יפחדו שיסקלום.
ואילו היה כן, היה זה בשער החצר! והנה לא הושם הדם כי אם בסתר, שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים, שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה, ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר, שהלכו לדרכם, וסגרו כל אחד שער חצרו. כי המצריים חשבו שישובו.
רק הטעם להיות הדם על המשקוף, להיות כופר בעד כל האוכל בבית, ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך: 'והתוית תו' (יחזקאל ט, ד).

לפי הראב"ע הדם היה כופר על כל מי שנמצא בתוך הבית, ולכן הוא ניתן על הפתח.

2. הסבר החזקוני

הסבר אחר כתב החזקוני (שם, ז):

על שתי המזוזות - משני צדדי הפתח. על המשקוף - לשון 'וישקף' הוא עבר הפתח הנשקף למעלה... שיהיה הדם כמין ח' להגין על הפתח, לבלתי נתון בה את המשחית לבוא, ואות חיים הוא.

לפי החזקוני הדם סימן את האות ח', כדי לסמן שכל מי שבבית ראוי לחיים.

3. הסבר נוסף

נראה לומר הסבר נוסף על פי מה שאמרו חז"ל במסכת פסחים (צו ע"א): "תנא רב יוסף: שלושה מזבחות היו שם: על המשקוף ועל שתי המזוזות". חז"ל קראו לבתי בני ישראל במצרים "מזבח"!

נשאלת השאלה: מדוע לא נצטוו בני ישראל במצרים להקים מזבח ולהקריב שם את הדם?

כתב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (שמות כ, כא):

במצרים לא היה מזבח אדמה כלל, אפילו בשעה שנצטוינו להקריב פסח, לא היה כמו פסח דורות שנזרק הדם על מזבח אדמה, אבל במצרים לא היה אלא משקוף ושתי מזוזות במקום שלושה מזבחות, והיינו משום שהיתה אדמה טמאה.

נראה להוסיף על דבריו על פי מה שאמרו חז"ל במדרש ויקרא רבה (לב, ה): "בזכות ארבעה דברים נגאלו בני ישראל ממצרים: שלא שינו שמם, ושלא שינו לשונם, ושלא היה בהם לשון הרע, ושלא היה אחד מהם פרוץ בערוה", שבתי בני ישראל הם היו המקום הקדוש במצרים בזכות שלא היה פרוצים בעריות.

עוד יש להוסיף שדבר זה הודגש דווקא במכת בכורות כמו שכתב רש"י (יב, ל): "כי אין בית אשר אין שם מת - מצריות מזנות תחת בעליהן, ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים חמישה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו". אם כן המצרים היו פרוצים בעריות ואילו ישראל היו גדורים בעריות, ולכן בתי בני ישראל במצרים היו קדושים, והדם ניתן דווקא בפתח, שהיה כמו מזבח!

סיכום

א. לפי המדרש רבה האזוב רומז לשפלות, האגודה רומזת שד' לקח אותנו לו לאגודה, הדם רומז לדם מילתו של אברהם אבינו, המשקוף רומז לאברהם אבינו, והמזוזות רומזות ליצחק וליעקב.

ב. לפי "צרור המור" האגודה רומזת לשלושת האבות, האזוב רומז לשפלות ולענוה של האבות, הדם רומז לדם מילתו של אברהם אבינו, המשקוף רומז לד', והמזוזות רומזות למשה ולאהרן.

ג. לפי המכילתא הדם רומז לדם עקדתו של יצחק.

ד. לפי השיטות שהדם ניתן מבפנים, נאמרו שלושה טעמים מדוע ניתן הדם דווקא על הפתח:

1. שכל מי שבתוך הבית יהיה מוגן.
2. בדומה לאות ח' שמסמנת חיים לכל מי שבבית.
3. שבתי בני ישראל היו כמו מזבח.

סיום

שחיטת השה היתה מסירות נפש מצד בני ישראל, ובזה הם עוררו את זכות מסירות הנפש של הדורות הקודמים: אברהם אבינו במילה, ויצחק אבינו בעקדה, שהיו מוכנים למסור נפשם על דבר ד'.

גם בדורנו רואה הקב"ה את מסירות נפשם של לוחמי צה"ל וכוחות הביטחון, ושל המתישבים בכל המקומות המסוכנים, והיא מצטרפת למסירות הנפש של אברהם, ושל יצחק, ושל כל הקדושים בכל הדורות, ובזכותם נזכה בעזרת ד' בקרוב לגאולה השלמה.