פסוק א:בארץ מצרים חוץ לכרך וכו׳ דק״ל דפשיטא בארץ מצרים הוה וא״כ לכתוב בארץ מצרים ואם בא להורות באיזה מקום ממנה הא ליתא דמארץ מצרים לא למדנו מידי לכך קאמר דהיא גופא קמ״ל קרא בארץ מצרים ולא בעיר מצרים ומ״ש ק״ו ומה תפלה קלה וכו׳ הא דקרי לה לתפלה קלה לגבי דיבור זה אע״ג דלכאורה יש מקום לומר איפכא דדוקא תפלה שהיה צריך להתפלל ולהוציא הדברים בשפתיו היה אסור בתוך הכרך. אבל הנבואה שהקול מדבר מלמעלה והדבר מגיע לאזניו והוא יושב בתוך הכרך דנמצא שאין כאן אלא שמיעה והרהור שרי דקיל טפי מדבור. מ״ה ה״ק ומה תפלה קלה שאינה אלא צורך הדיוט וכ״ש אותה תפלה שלא היתה אלא לשאול דבר מה לצורך פרעה הרשע אפ״ה לא התפלל בכרך דבור חמור כזה שהוא מענייני קדש שיש בו מצות קדוש החדש ומצות קרבן פסח לא כ״ש. ואע״ג שהדיבור בא מלמעלה מ״מ מגיע הדבור באזנו של משה היכא דקאי וא״א להיות במקום הטינופת. ועוד דלגבי משה נמי אין כאן הרהור לבד רק דיבור נמי איכא מאחר דאיכא הכא הלכתא וידוע שאחר שמשה שמע ההלכה היה חוזר ולומדה בינו לבין עצמו מיד:
פסוק ב:החדש הזה הראהו וכו׳ ואין מקרא וכו׳ כלו׳ אע״ג שדרך הפשט הזה הוא דחוק דאי משום הא כבר כתיב בתר הכי ראשון הוא לכם לחדשי השנה א״ו לדרשה מ״מ אין מקר׳ יוצא מידי פשוטו.
פסוק ג:דברו וכו׳ וכי אהרן וכו׳ ההרג׳ שמבחוץ הוא מדכתיב בתר הכי ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם וכו׳. ואם איתא שאהרן ג״כ נצטווה לדבר חליל׳ לקדוש ה׳ לשנות ממה שנצטוה ומה שהכריח רש״י מדכתיב אתה תדבר אין זה הפ׳ דבפ׳ דלעיל אתה תדבר את כל אשר אצוך דמה ראיה היא זו דהתם מיירי בשליחות פרעה אלא ה״ג במכילתא והלא כבר נאמר ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר והוא הכתוב בפ׳ תשא במצות השבת וסתמא דמלתא כלהו מצות ילפי׳ מיניה אי במה מצינו אי בק״ו שאם השבת החמורה הוה סגי שידבר משה לחודיה כ״ש שאר כל מצותיה של תורה דא״צ לצירוף אהרן:
פסוק ג:דברו וכו׳ דברו היום וכו׳ דאל״כ הכי הול״ל דברו אל כל עדת בנ״י בעשור לחדש הזה לאמר:
פסוק ג:הזה פסח מצרים וכו׳ דאל״כ הזה יתירא הוא דידוע דעל אותו חדש קאי כנר׳ מפסוק של מעלה ומ״ש שפסח דורות אין מקחו מבעשור אע״ג דודאי צריך בקור ממום ד׳ ימים קודם שחיטה כדלקמן מ״מ המוכר יכול לבקר כמה טלאים לצורך הקונים:
פסוק ג:שה וכו׳ הרי שהיו מרובין וכו׳ ואין להקשות דליכתוב שה לבית לבד דא״כ הוה משמע שגם אם הם ב׳ או ג׳ משפחות בבית אחד שה א׳ לכלן משום הכי אצטריך שה לבית אבות:
פסוק ד:לפי אכלו וכו׳ שאינו יכול וכו׳ פי׳ היינו דוקא היכא שבא לעשות פסח איש יחידי אז בעי׳ שהוא לבדו יוכל לאכול כזית אפי׳ לר׳ יוסי דמתיר בפ׳ האשה לשחוט את הפסח על היחי׳ כדתנן התם מ״מ מודה דאם אינו יכול לאכול כזית אין שוחט עליו דאילו בחבורה מיירי הרי לשיטת רש״י דף צ״א סגי שבין כלם יכולים לאכול כזית אע״ג דהרמב״ם לא פי׳ כן ע״ש:
פסוק ו:והיה לכם וכו׳ ומפני מה הקדים וכו׳ הא דלא כתב כן לעיל מיד כשאמר הזה מקחו בעשור ולא פסח דורות ה״ט משום דהתם ה״א דהקדים לקיחתו משום חומרא דפסח מצרים כדי שיבקרוהו ד׳ ימים אבל השתא דחזי׳ מהכא דפסח דורות נמי בעי ביקור ד׳ ימים וא״פה אין לקיחתו בעשור מעתה צריכין לחקור ומפני מה הקדים שם לקיחתו ד׳ ימים ומאי דמשני ר״מ בן חרש אין ספק דצריך ביאור דאכתי ק׳ ד׳ ימים קודם למה לא פחות ולא יותר והיכי רצה רש״י לתרץ בזה מה ששאל. ואפ׳ לומר שהיה כן ד׳ ימים כנגד ד׳ מאות שנה שנגזר עליהם השעבוד לחשוב באלו הד׳ ימים שהיו עוסקים במצוה כאילו היו עוסקים כל הד׳ מאות שנה ושוב יהיו ראוים לשחוט את הפסח ולצאת מעבדות לחירות. אמנם אין זה אלא דרך דרש ורחוק הוא ומדברי ר״מ בן חרש משמע שבזה רוצה לתרץ תירוץ גמור מפני מה הקדי׳ לקיחתו ארבעה ימים קוד׳ והרי לא שמענו מידי דאכתי הקו׳ במקומה מ״מ הקדים ד׳ ימים כ״ש שהשחיטה לא היתה אלא בי״ד והיא עיקר המצוה והמילה לפי מ״ש רש״י לא היתה אלא בליל ט״ו וא״כ קו׳ קדימת הלקיחה באתרה קימ׳ ותו איכא למידק למה הוצרך להזכיר ר״מ בן חרש מצות המילה דמה ענין המילה שהיתה באותו לילה עם קדימת לקיחת הפסח ותו יש להקשות על זה שכתב רש״י שמלו באותו לילה כמה קושיות חדא דמילה זמנה ביום ולא בלילה ועוד דבלילה הזה י״ט ומילה שלא בזמנ׳ אינה דוחה י״ט ותו דמאי מהניא להו אותה המילה לאכול בפסח הרי בשעת שחיטה וזריקה עדיין ערלים היו וממ״נ אם שחטו עליהם הרי הקרבן פסול כדתנן שחטו לערלים פסול. ואם לא שחטו עליהם היכי אכלו הלא אין הפסח נאכל אלא למנוייו כדתנן בס״פ איזהו מקומן ועם היות דלכל זה יש לתרץ הוראת שעה היתה וכך ראיתי שתי׳ הר״ב יפ״ת בש״ר פי״ט מ״מ דחיקא מלתא טובא ולא עוד אלא דאעיקרא דמלתא איכא לאקשויי למה זה לא ציוה הקב״ה שימולו קודם לכן ויעשו המצוה כתקונה ומי מעכב בדבר. ולע״דן ליישב הכל ותחלה אומר דבמכילתא בדברי ר״מ בן חרש לא איתמר אלא נתן להם ב׳ מצות דם פסח ודם מילה ולא נזכר מה שסיים רש״י שמלו באותו הלילה איברא שדברי רש״י הנם כתובים בש״ר פ׳ הנז׳ מיהו הכי אי׳ התם כיון שיצאו יש׳ ממצרים אמר הב״ה למשה הזהר לישר׳ על מצות הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכו׳ כיון שראו יש׳ שפסל לערלים לאכול הפסח עמדו לשעה קלה ומלו וכו׳ ולבתר הכי אי׳ והרב׳ מהן לא היו מקבלים למול אמר הקב״ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב״ה לד׳ רוחות העולם ונושבות בג״ע ומן הרוחות שבג״ע נדבקו באותו פסח וכו׳ נתכנסו כל ישר׳ אצל משה וא״ל בבקשה ממך האכילנו מפסחך וכו׳ אמ׳ הקב״ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלים וכו׳ מיד נתנו עצמן למול ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב״ה עובר ונוטל כל א׳ ונושקו וכו׳ עכ״ל אתה הראית לדעת מל׳ המד׳ הזה דלא כל יש׳ מלו באותו לילה אלא קצתם כמ״ש והרבה מהן לא היו מקבלים וכו׳ ובזה אני מבין הכל דהקב״ה רצה לזכות את יש׳ במצות מילה שהיא מצוה חמורה ואית בה צערא דגופא כדי שיזכו בה לגאולה שהיו ערומים לפי שמצות הפסח אין בה כדאי שהיא מצוה שאין בה שום צער אדרבה הנאה וטעמא. ולפי שחש דלא יקבלו עליהם צערא דגופא בכדי לכך ציום כל בן נכר וכו׳ כמ״ש במ׳ ורצה הקב״ה לצוותם שימולו בעשור לחדש לפי שכאב המילה היא ג׳ ימים כדכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כדי שביום י״ד שהוא זמן שחיטת הפסח יהיו בריאים ועוד דאחר המילה צריך טבילה לגר דמל ולא טבל כאילו לא מל וקי״ל שאינו טובל עד שיתרפא מן המילה כמ״ש הרמב״ם בה׳ א״ב ולכן הוצרכה המילה להיות בעשור לחדש כדי שיוכלו לטבול ביום י״ד ויכלו לשחוט את הפסח אחר שנכנסו לברית. ואפ׳ לומר שרמוז כל זה בכתוב דברו אל כל עדת ב״י לאמ׳ בעשור לחודש הזה וכו׳ וידוע דמצות מילה ניתנה באמירה ועליה דרשו שש אנכי על אמרתך והיינו דכתי׳ לאמר דהיינו מצות מילה יהיה בעשור לחדש וכדי שיתרצו למול א״ל ויקחו להם בו ביום שה לבית אבות להזכיר׳ שהם צריכים לעשות הפסח וכל בן נכר לא יאכל בו ובזה יכנס בלבם חשק למול ולכך הקדים לקיחתו בו ביום והנה לקצת מבני ישראל הועילה לקיחת הפסח ומלו מיד אבל קצתם לא מלו עדיין כמ״ש במ׳ עד שהוצרך הקב״ה לגזור לד׳ רוחות וכו׳ כדלעיל. והואיל והיו ישר׳ מקצתם מולים ומקצתם ערלים בשעת שחיטת הפסח נאמר שציוה משה לשחוט כל פסח על חבורה שיהיה בה מקצת ערלים ומקצת מולים ותנן שחטו למולים ולערלי׳ כשר ואפי׳ זריקה למולי׳ ולערלים כשר לדעת הראב״ד בפ״ב דפ׳ כרב אשי דקאמר כתב רחמנ׳ זאת עד דאיכא כולה ערל׳ לא פסלה ל״ש בשחיטה ול״ש בזריקה ע״ש. ובזה שפיר יכלו לאכול הפסח אף אותן שנימולו בלילה אחר שחיטה ואפי׳ לדעת הרמב״ם שם דסבר דלא מכשירי׳ במקצתן ערלים אלא דוקא בשחיטה ולא בשאר עבודות איכא לתרוצי בענין אחר ונימא דלעולם לא שחטו אלא על המולים והשאר שנימולו אח״כ אכלו אע״פ שלא נמנו. דהא הך מילתא דאינו נאכל אלא למנוייו לית ביה אלא עשה דלפי אכלו תכוסו וכדפי״רשי בס״פ איזהו מקומן וי״ל דדוקא בפסח דורות צריך לשמור עשה זה לפי שיש תקנה לאלו שנאנסו ולא נמנו בראשון לעשות פסח שני ואפי׳ הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני וכ״פ הר״מ בפ״ה אבל בפסח מצרים שלא נצטוו עדיין על פסח שני איכא למימר אתי עשה דפסח שהוא עשה חמור שיש בו כרת והוא עשה דרבים ג״כ ודחי ההוא עשה קיל דלפי אכלו תכוסו וכדאמרי׳ בש״ס גבי מחוסר כפורים דאתי עשה דפסח ודאי עשה דהשלמה ומה שהקשינו שאין מלין בלילה וכו׳ נ״ל שהיה קודם צאת הכוכבי׳ ולאו דוקא בלילה קאמר רש״י אלא בערב סמוך ללילה קוד׳ שקידש היום מלו ונתרפאו מיד דרך נס כמ״ש במד׳ וטבלו מיד ואכלו את פסחיהן ואע״ג דקי״ל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר זהו דווקא בגוי שנתגייר אבל יש׳ מל ביום י״ד ואוכל את פסחו בליל׳ וכ״פ הר״מ בפ״ו ע״ש ובזה הכל הולך על נכון בס״ד:
פסוק ו:ושחטו וכו׳ אלא מכאן וכו׳ דבשלמא אי הוה כתיב הך קרא בפסח דורות דגלי קרא לקמן כל עדת ישראל יעשו אותו מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד וכדפי״רשי לקמן א״כ לא היה מים ראיה לו׳ ששלוחו של אדם כמותו די״ל שאני הכא דכל חד מישראל אית ליה שותפות בגויה. ומיהו השתא דכתיב בפסח מצרים דגלי ביה קרא שה לבית אבות ואפ״ה כתיב הכא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לומר שכל ישראל ראויים לשחיטת פסח א׳ ובודאי לית ביה שותפות אלא למי משפחה אחד ותו לא ואפ״ה יכולים לשחוט א״כ מוכרח ששלוחו ש״א כמותו. אבל במכילתא למדו מכאן מנין אתה אומר שאם אין להם ליש׳ אלא פסח אחד שכולן יוצאים בו י״ח ת״ל ושחטו אותו וכו׳ ובודאי צ״ל דהנך תרתי פליגי אהדדי דאם איתא להא תו ליכא למילף לההיא דשלוחו ש״א כמותו:
פסוק ו:קהל עדת וכו׳ בג׳ כתות וכו׳ והא דכתיב קהל הקו״ף בשב״א שהוא סמוך וה״נ עדת סמוך לישראל אפשר שהוא לרמוז דאי ליכא כ״כ ליחלק שיהיו עשרה בכל כת עושים כלם בבת אחת ולפי דרשת המכילתא דכתיב בסמוך א״ש דקמ״ל נמי שכל יש׳ יוצאים בפסח א׳ והילכך כתבינהו הכי:
פסוק ט:אל תאכלו וכו׳ שאינו צלוי וכו׳ אע״ג דבמכילתא אמרו אין נא אלא חי וה״נ תרגם אונקלוס כד חי מ״מ רש״י ז״ל נמשך אחר תלמודא דידן בפסחים דף מ״א דאי׳ התם היכי דמי נא כדאמרי אינשי איברנים. ומ״מ אף לש״ס דידן חי נמי אסיר אלא דאין לוקין עליו דנ״פל מדכתיב ואכלו וכו׳ צלי אש לאפוקי כל שאינו צלי אש ואינו אלא עשה ואין בו מלקות ואע״ג דאיכא נמי לאו כדפיר״שי לקמן על כ״א צלי אש כאן הוסיף עליו ל״ת מ״מ אין בו מלקות דה״ול לאו שבכללות וכ״פ הרמ״בם בפ״ח. וא״ת בלאו צלי אש. תיפוק לי דאסור חי מק״ו דנא. ויש לומר דדילמא בשיל ולא בשיל גרע טפי מחי לגמרי והילכך צרכינן למילפיה מצלי אש:
פסוק ט:במים מנין וכו׳ ק׳ דא״כ לשתוק קרא ולא נימא אלא ובשל מבושל דממילא משמע בין במים בין בשאר משקין. וי״ל דא״כ ה״א אדרבא דברה תורה כל׳ בני אדם ולעולם לא אסר הכתוב אלא סתם בישול שהוא במים השתא מכח יתורא הוא דמרבינן לשאר משקין. ועי״ל דאצטריך במים לאסור מים אפי׳ בצלי כגון שהשפוד מוציא מים דמ״הט צולין אותו בשפוד של רימון:
פסוק ט:ראשו וכו׳ נותן לתוכו וכו׳ הקו׳ מבוארת שזה כדברי ר״י הגלילי ור״ע פליג ואמר כמין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו וקי״ל הלכה כר״ע מחבירו וכ״פ הרמב״ם בפ״ח וכבר הק׳ כן הרא״ם ז״ל והניחו חלק וראיתי בש״ח שתי׳ בשם הנ״חי אך מגומגם והס׳ אינו מצוי בידי ע״ע דהנראה מלשונו דר״ל דע״כ לא פליג ר״ע אלא בכרעים אבל בני מעיים מודה דנותן לתוכו ולכך רש״י לא נקט אלא ב״מ. ואם זו כוונתו יש להק׳ עליו מל׳ רש״י גופיה דפי׳ בר״פ כ״צ כמין בישול הוא זה כמו שמבשל בני מעיו בתוכו כבתוך הקדרה ע״כ. ואין לנו לומר אלא דרש״י משמע ליה דלשון על כרעיו ועל קרבו מוכח טפי כרי״הג דעל ר״ל כך כמות שהוא כלו׳ בתוכו ורש״י בפירושו כך דרכו לפ׳ אליביה דמאן דפשטיה דקרא מוכח טפי כוותיה אפי׳ אין הלכה כמותו. א״נ דאפ׳ דסבר רש״י ז״ל דאף על גב דרי״הג ור״ע חברים היו מדחזי׳ בכל דוכתא שמקדים דברי ריה״ג צ״ל דקשיש מיניה הוה (ועיין בס׳ שער יוסף שנדפס מחדש להרב המו׳ ידיד נפשי כמוה״רי אזולאי נר״ו דף פ״ח מ״ש בשם י״ש) והו״ל כמו רביה וקי״ל כר״ע מחבירו ולא מרבו:
פסוק י:והנותר וכו׳ מה ת״ל וכו׳ ההרגש שמבחוץ דהול״ל והנותר ממנו בבקר באש וכו׳:
פסוק יא:פסח וכו׳ כל עבודותיו לש״ש ד״א וכו׳ ה״פ דמעיקרא פי׳ דר״ל פסח היא ענין בפ״ע ולה׳ בפ״ע וה״ק אע״פי שהקרבן קרוי פסח ע״ש הדילוג וכו׳ אתם לא תעשו העבודות אדעתא דהכי אלא עשו לש״ש וסוף הכבוד לבוא. ולפי זה אין הענין נקשר ועוד דהוה סגי דלכתוב לה׳ ולא לכתוב פסח היא כלל לכך פירש ד״א וה״ק ואכלתם אותו בחפזון דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שהרי פסח הוא והוא ל׳ דילוג ולפי׳ זה נמי תיבת לה׳ יתירה זהו לפי גי׳ ספרינו. אבל הרא״ם ז״ל ל״ג ד״א הכא כלל ולא ההוא דכל עבודותיו לש״ש אלא ה״ג ואתם עשו כל עבודותיו דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח ע״כ מיהו מאחר שראיתי ל׳ זה במכילתא לה׳ שיהו כל מעשיהם לש״ש כמדומה לי שגי׳ ספרינו נכונה ואמיתית ומ״מ מאי דמסיים רבינו גם פסקא ל׳ פסיעה לא ידענא מאי קאמר מר ובאיזה ל׳ פסקא ל׳ פסיעה. ואם כוונתו לומר דל׳ פסח דומה לפסקא ופסקא באיזה ל׳ הוא פסיעה א״כ ה״נ פסח ל׳ פסיעה. ק׳ דיאודה ועוד לקרא דמאחר דבל״הק פסח מורה על הדילוג מה צורך להזכיר בלעגי שפה ובלשון אחרת. והרא״ם ז״ל מדלא פי׳ מידי בהא ש״מ דל״ג ליה כלל ואנכי לא ידעתי פירושו:
פסוק יב:כל בכור וכו׳ בכורות אחרים וכו׳ דק״ל דהול״ל כל בכולי מצרים ומדכתיב כל בכור בארץ מצרים משמע אפי׳ של אחרי׳ שהם במצרים והטעם צ״ל כמ״ש רש״י לעיל בבכור השפחה שגם הם היו שמחים בצרתם וכו׳ והא דלא נרמז הכא בקרא גם בכורי מצרים שבמקומות אחרים נל״עד דהכא לא כתיב אלא אותם שלקו ברגע א׳ והם אותם שבארץ מצרים לאפוקי אותם שבארצות אחרות שלא היה באותו רגע שהרי זמן חצות לילה דבר ידוע שאינו שוה בכל מקום אלא משתנה לפי האקלים והללו שבמצרים מתו באותו רגע שהיה חצות לילה שם במצרים ושבשאר ארצות ברגע שהיה חצות לילה באותו מקום:
פסוק יב:מאדם ועד בהמה מי שהתחיל וכולי איברא דהכי אי׳ במכילתא מיהו היא גופה קשיא אם אדם חטא בהמה מי חטאה דהכי הק׳ במד׳ לעיל בפ׳ וכל בכור בהמה ותירצו שם לפי שהק״בה כשנפרע מן האומה נפרע מאלהיה כמ״ש שם וה״נ הול״ל במכילתא ומה זה שייך לומר מי שהתחיל בעבירה שנר׳ דהבהמות נמי עברו אלא שהיו אחרונים. ונר׳ דהכא ק״ל לתנא דמכילתא תרתי בקרא חדא דאמאי כתיב מאדם ועד בהמה בחדא מחתא דמשמע תרווייהו מחד טעמא והול״ל כמו לעיל דכתיב מבכור פרעה וכו׳ וכל בכור בהמה דהתם מוכח שפיר דר״ל גברי מחד טעמא לפי שחטאו. וכל בכור בהמה מטעמא אחרינא לפי שהיו עובדין אותם ותו ק״ל דאי ליכא אלא טעמא דיראתן הו״ל ללקות בהמה תחלה וכמ״ש רש״י לעיל במכת דם ואע״ג דהתם חילקנו בין ליקוי להשחתה ע״ש מ״מ לא משמע ליה לתנא חילוק זה. ועוד דאי ליכא אלא טעמא דיראתן לא הו״ל ללקות אלא בכורי הצאן ולא בהמות אחרות ואע״ג דבהא נמי הסברנו קצת טעם ע״ש מ״מ דחיקא מלתא. ותו דהכא הואיל ומסיים קרא ובכל אלהי מצרים וכו׳ וממילא גם הבהמות בכלל למה הוצרך לפרט ועד בהמה. אשר מכל זה מוכרח לומר דאיכא טעמא אחריתי להשחתת הבהמות. ולכך קתני מי שהתחיל וכו׳ ויובן זה במ״ש במד׳ על פ׳ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים על כמה עברות היו חייבים לי מתחלה על ע״ז וג״ע וש״ד ולא נפרעתי מהם עד שנזדווגו לכם ש״מ דודאי היו חייבין כלייה על עברות אחרות מתחלה ולא נתמלאת סאתם אלא ע״י מה שעשו לישראל אמנם אה״נ דבבא הפרעון נפרע על כלם וידוע דמצרים שטופין בזימה מאד. וי״ל שהיו כמו בדור המבול דכתיב בהו כי השחית כל בשר אפי׳ בהמה וכו׳ כדפי״רשי התם דמכח הרגל העבירה שעשו האנשים למדו ג״כ הבהמות להשחית דרכם. וכן היה במצרים ועתה בבא יום פקודתם נפקדו עליהם עונות ראשונים וגם הבהמות בכללם מיהו מי שהתחיל בעבירה וכו׳ והיינו דדייק בעבירה דעבירה סתמא על ג״ע מיירי ומ״מ לעיל כשהתרה משה לפרעה המכה לא הזכיר רק עון מה שעשו לישראל כדי שידע שהוא עיקר הטעם לפורענותם ולכך התם הוצרך לומר בפ״ע וכל בכור בהמה והוא מטעם אחר לפי שהיו עובדין אבל כאן דהכתוב מדבר עם ישראל קושטא דמלתא קאמר דהוה נמי טעמא אחרינא:
פסוק יב:ובכל אלהי וכו׳ של עץ וכו׳ דק״ל דאלהי מצרים היו הבהמות וכבר כתיב ועד בהמה והאי ובכל אלהי תו למה לי ואין לומר דקאי על השר שלהם דההוא לא אתעביד ביה משפט עד קי״ס דכתיב וירא ישראל את מצרים מת לכך תי׳ דקאי על צלמים של ע״ז. ומ״מ איכא למידק בדברי רבינו דבמכילתא תנינן ובכל אלהי וכו׳ שפטים משונים זה מזה של אבן היה נימוח של עץ היה נרקב ושל מתכת היה נעשה חררה (ובילקוט גריס חלודה) שנ׳ ומצרים מקברים וי״א של אבן נרקבת ושל עץ נמסת ר״נ אומר שפטים שפט שפטי שפטים נרקבים נבקעים נגדעים נשרפים. נמצינו למדין שע״ז לוקה בד׳ דרכים וכו׳ עכ״ל עיניך הרואות דר״שי ז״ל נקט דלא כמאן. איברא דלישנא דמכילתא צריך תלמוד. ונלע״ד דה״פ דת״ק סבר כל דמצי לקרובי הנס לדרך הטבע טפי עדיף והילכך של עץ נרקב כדרכו שהעץ שולט בו ריקבון. אבל האבן לא שליט ביה רקבון מש״ה קאמר נימוח האי נמי כי אורחיה כדכתיב אבנים שחקו מים. וכההיא דאמרינן אם אבן הוא נימוח. ושל מתכת נמי כי אורחיה שהוא ניתך וז״ש נעשה חררה (לפי גי׳ ספרינו ודלא כגי׳ הילקוט) כלו׳ ניתך לארץ ונעשה כמין חררה בלי צורה. וי״א ס״ל להיפך דהכא להגדיל הנס שלא יאמרו דרך מקרה הוה לכך היה שלא עפ״י הטבע דהיינו האבן בריקבון והעץ בהמסה. ור״נ דריש בתיבת שפטים ד׳ מיני משפט חד מעיקר שורש התיבה והיינו שפט ועוד אחר מריבוי היו״ד וז״ש שפטי ומה״מם דהוי ל׳ רבים דריש לרבות עוד תרתי והיינו ארבעה. ובדברי רש״י נ״ל שיש השמטת ידי סופר וכצ״ל של אבן נמסת ושל מתכת נתכת לארץ והיינו כת״ק לגמרי ונקט כוותיה לפי שהיא קרוב אל הדעת ואכתי צריך ביאור הראיה שהביאו במכילתא מקרא דומצרים מקברים ונר׳ דה״פ דאתא לתרוצי דמנ״ל שהיו נרקבים או נמסים וכו׳ דילמא נאבדו ונתבטלו מן העולם לגמרי לכך דריש מקרא שכתוב ומצרים מקברים את אשר הכה וכו׳ ובאלהיהם עשה שפטים וי״לד מה ענין זה אצל זה אלא ה״ק ומצרים מקברים ב׳ דברים הבכורות שהכה ה׳ בהם וגם אלהיהם שעשה בהם השפטים ונשאר שם הרקבון והעפר או המתכת ניתך וקברו אותם להיות עפר ע״ז דאסור להו בהנאה כמו קדש לדידן להבדיל:
פסוק יג:וראיתי את הדם הכל גלוי וכו׳ ההרגש הוא דהול״ל וראיתי אותו אלא ה״ק וראיתי זכות הדם ופסחתי וכו׳ ואפ׳ דלרמוז זה שא״צ ראייה ממש לכך כתיב וראיתי שלהיותו מלעיל אע״ג דאיכא וי״ו המהפכת משמע נמי טפי לשון עבר כלומר כבר ראיתי אפי׳ מקמי דהוה:
פסוק יג:ופסחתי מדלג וכו׳ ואני אומר וכו׳ ב׳ הפי׳ איתנהו במכילתא ת״ק קאמר אין פסיחה אלא חייס וכה״א פסוח והמליט וכו׳ ר׳ יאשיה אמר אל תיקרי ופסחתי אלא ופסעתי וכו׳ ואפשר דהיינו דקאמר רש״י ואני אומר כל פסיחה וכו׳ כלו׳ דא״צ לאל תקרי שא״ר יאשיה שאמר כן דרך דרש אבל לפי הפשט כל פסיחה ל׳ דילוג:
פסוק יג:ולא יהיה וכו׳ הרי שהיה וכו׳ הרי שהיה וכו׳ ק׳ היכי דריש מתיבה אחת תרתי מילי. וי״ל דכיון דדיוקא דבכם אבל הווה על מצרים ודאי אתא לרבות אפי׳ היה המצרי בביתו של ישראל דאל״כ מאי למימרא ה״נ משמעות ולא יהיה בכם קמ״ל אפי׳ בביתו של מצרי ומ״מ במכילתא לא איתמר הכי אלא הכי אי׳ התם הרי שהיה מצרי וכו׳ יכול ינצל ת״ל ופסחתי עליכם עליכם אני חס ולא על המצרים. הרי שהיה ישראל וכו׳ שומע אני ילקה ת״ל ולא יהיה בכם וכו׳ וק׳ על רבינו אמאי נקט דלא כמכילתא ותימא על הרא״ם ז״ל שלא העיר בזה:
פסוק יד:לדרתיכם שומע אני מיעוט וכו׳ דס״דא שלא בא הציווי אלא לאותם שנעשה להם הנס והיינו ב׳ דורות א׳ אותם הגדולים שיצאו ממצרים. ודור שני בניהם הקטנים כשיגדלו ויבאו לכלל חיובא יהיו חייבים הואיל וגם הם היו באותו הנס ואין עוד מלבדם מש״ה איצטריך חקת עולם וכ״ת א״כ לישתוק קרא מלדרתיכם י״ל דא״כ ה״א לאותו הדור וחקת עולם אתא דלא תימא אותה השנה בלבד קמ״ל חקת עולם כל ימי חייהם משום הכי צריכי תרווייהו:
פסוק טו:שבעת ימים מצות וכו׳ נר׳ דהרגשו של רש״י דהול״ל ז׳ ימים תאכלו מצות ומאי מצות תאכלו לכך מייתי הברייתא דמתוכה מתורץ שפיר כדמסיק דאכילת מצה רשות היא כל ז׳ מש״ה דייק קרא ולא כתב תאכלו מצות דהוה משמע תאכלו מצות דוקא ולא סגי בלאו הכי אבל השתא דכתיב מצות תאכלו משמע שפיר שלא בא אלא לשלול החמץ וה״ק אם תרצו לאכול לחם מצות תאכלו. ובענין מ״ש רש״י ובמקום אחר אומר ששת ימים וכו׳ אסיפיה דקרא סמוך דכתיב וביום הז׳ עצרת וכו׳ וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ ע״פ דף ק״ך וז״ל מה ז׳ רשות דכתיב וביום הז׳ עצרת ולא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל ע״כ. והרא״ם ז״ל הק׳ ע״ז דהיכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו וכו׳. והלא המדה הזאת בכל מקום הוא כשהכלל באיסור והפרט נמי באיסור כמו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וכו׳ ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם וכו׳ אבל בנ״דד שהכלל בחיוב והפרט ברשות דהיינו בפיטור לא דמי אלא ליצא לידון בדבר חדש דאדרבא אין אתה יכול להחזירו לכללו וכו׳ והאריך בענין והביא ברייתא דת״כ בסגנון אחר ע״ש. ולע״דן דה״פ דדייקי רבנן דהול״ל ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת ואמאי כתיב וביום השביעי אלא ודאי ה״פ ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי כלו׳ וביום השביעי נמי אכיל ומאי דהדר וכתב עצרת הוא דבר אחר. ומעתה שפיר הוי דומיא דההיא דשלמים דיום שביעי בכלל היה כל השבעה בחדא מחתא שהרי כתיב הכא שבעת ימים ולמה יצא מן הכלל דכתב ששה לעצמו ושביעי לעצמו א״ו ה״ק ששת ימים תאכל מצות כלו׳ משמע אכילה בחיוב וביום השביעי נמי אכלו אבל אכילה אחרת כלומ׳ דלאו בחיובא. ומעתה לא ללמד על עצמו אלא על הכלל כולו. והא דלא הדר וכתב אכילה בהדיא בשביעי ולכתוב ששת ימים תאכל וביום השביעי תאכל דא״כ לא הוה משמע כלל דשביעי רשות אדרבא הוה משמע גם שביעי אכילתו בחיוב כמו הששה ונראה שזו כוונת רש״י בע״פ שכתב ולא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל ואם אין כך כוונתו ל׳ שהרי אינו מובן כלל. ועל מ״ש רש״י יכול אף בלילה הראשון ת״ל בערב וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל דאימא איפכא מה לילה חובה אף כלהו חוב׳ יכול אף שביעי ת״ל ששת וכו׳ ע״ש ולע״דן דא״כ ליכתוב קרא שבעת ימים תאכלו מצות ולא מצות תאכלו דממילא הוה משמע דלישנא דחובה קאמר ולא בעי בערב כלל. עוד הק׳ הרב ז״ל דס״ס לא לכתוב רחמ׳ אלא בערב תאכלו מצות ולשתוק מכלהו קראי בין משבעת ימים בין מששת ימים דממילא הוה משמע דאין חובה אלא בלילה ראשון וכל שאר יומי ולילי רשות רק שלא יאכל חמץ ותירץ דאורחא דמלתא הוא לומר ע״ש ולפי ע״ד נראה דאם כן הוה משמע בליל ראשון תאכלו מצות שאר יומי ולילי אסור לאכול לא מצה ולא חמץ אלא בשר ופירות וכיוצא הילכך צריכי כולהו:
פסוק טו:אך ביום וכו׳ או אינו אלא וכו׳ דאי משום דכתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם ה״א מקצת היום ככלו וכיון שמקצת יום ראשון אסור שייך לכתוב ז׳ ימים. ואין להק׳ דאכתי אימא בזמן דאיכא זבח דהיינו שב״ה קיים לא תזבח וכולי ובזמן דליכא זבח דהיינו שאין ב״ה קיים ביום הראשון ד״יל משום דאתקש השבתת חמץ לאכילתו ואכילתו לאכילת מצה וכי היכי דזמן אכילת מצה לא חילקת בו בין בפני הבית לשלא בפני הבית כדלעיל מקר׳ דבערב תאכלו מצות דבא לרבות אף שלא בזמן הבית ה״נ בזמן השבתת שאר לא תחלוק בו בין בפני הבית לשלא בפני הבית כו׳ נ״ל לסבר׳ זו והיא סברת רבא ברפ״ק דפסחים דף ה׳ וע״ש:
פסוק טז:לא יעשה וכו׳ ע״י אחרים. ממה שלא כתב נכרים כדלקמן משמע דהגי׳ הנכונה כגי׳ הילקוט דגרס בדברי ר׳ יאשיה לא תעשה אתה ולא יעשה לך חבירך אבל עושה הגוי מלאכתך. והשתא א״ש דרבי יונתן אמר לא צריך דהיתר הגוי מן התורה נפקא מק״ו משבת. ומעתה כל מה שטען הרמ״בן על רבינו ז״ל וכל מה שנדחק הרא״ם ליישב הכל על חנם דאחרים דקאמר רש״י לאו אנכרים קאי:
פסוק טז:הוא וכולי מכשיריו שאפשר וכולי היינו כר׳ יהודה בפ׳ אין צדין דף כ״ח ואע״ג דרבנן פליגי ואסרי כל מכשירין נקט רבינו כר״י דקרוב טפי לפשט הכתוב דהא בקרא איכא הוא דמשמע מיעוט ולכם דמשמע ריבוי ומסתברא לאוקומי תרווייהו בחדא מחתא בין המיעוט בין הריבוי. והיא ממש סברת ר״י דדריש מיעוט׳ למעט מכשירין שאפשר לעשות מעי״ט וריבויא דלכם בשאי אפשר דאילו רבנן דרשי הוא למעט מכשירין ולכם נמי למעט נכרים. ולכך ה״ט נמי דבחר רש״י למעט הנכרי׳ מתיבת אך והיינו כר״י הגלילי ולא נקט מלכם כסברת ר״ע במכילתא וגם בגמ׳ פ״ב משום דלכם משמע ליה טפי ריבויא. ולכך פי׳ כר״ע במאי דמרבה בהמה מלכל נפש אבל לא נקט כוותיה במאי דמשמע נכרים מלכם אלא מאך דהוי קרוב לפשט דכתיב גביה אך אשר יאכל לכל נפש ולכם ריבוי הוא ומיושב מה שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק יז:את המצות וכולי אל תהי קורא וכולי לא קאמר אל תיקרי אלא אל תהי קורא כלומר אל תהי קורא כן בלבד דא״כ מאי האי דקא יהיב טעמא כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו׳ אלא ה״ק מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה כי שמא אתה באותה שעה חצייך זכאי וחצייך חייב ובמצוה א׳ אתה מכריע עצמך לזכות ואם תניח המצוה אולי תכשל אחר כך בעבירה א׳ ונמצאת מכריע עצמך למיתה וזכור כי בעצם וכולי הוצאתי וכולי שאם עדיין היו יום א׳ בלי מצוה היו נטמאים במ״ט שערי טומאה ולא היה עוד תקומה:
פסוק יח:עד יום וכולי למה נאמר וכולי פי׳ דק״ל אמאי כתיב האחד ועשרים בה״א הידיעה ולזה התירוץ מבואר דר״ל האחד ועשרים הנז׳ באידך קרא שבעת ימים וכו׳ דממילא משמע דיום האחרון הוא כ״א. ומעתה ק׳ א״כ למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת וכולי:
פסוק יט:כי כל אכל וכו׳ שאור שהוא מחמיץ וכולי וה״ט דשינה הכתוב דפתח בשאור וסיים במחמצת להודיע מתוך הל׳ למה הוצרך לכתבו דלא אתי מחמץ לפי שזו קשה שמחמצת אחריני משמע:
פסוק כב:אזוב וכו׳ אגורת אזוב וכו׳ אילו לא היפך רש״י סדר הכתוב והיה מבאר תחלה אגודה ג׳ קלחים היה צריך להאריך ולבאר שזה הוא לשון המשנה ג׳ קלחים ובהם ג׳ גבעולין והיה צריך רש״י לפרש דאין הכוונה ג׳ גבעולין לכל א׳ אלא ג׳ גבעולין בין שלשתן אבל השתא במה שביאר תחלה דהאזוב יש לו ג׳ גבעולין כשכתב אחר כך אגודה ג׳ קלחים ממילא משתמע ג׳ קלחים סתם גבעול לכל א׳:
פסוק כב:מן הדם וכו׳ למה חזר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דמלישנא דקרא דכתיב והגעתם וכו׳ מן הדם אשר כסף משמע דכשמגיע אל המשקוף והמזוזות יהיה הדם כסף דבכלי עצמו זורק והא ודאי ליתא דא״כ אגודת אזוב למה א״ו דר״ל והגעתם וכולי מן הדם שהיה תחלה בסף כשטובל האזוב ומעתה ק׳ למה חזר וכולי:
פסוק כב:ואתם וכולי שמאחר שניתנה רשות וכולי פי׳ שהמשחיתים מתקנאין בישראל בראותם שכל המצרים לוקים והם ניצולים ובהיות שהלילה הוא זמן שליטת החיצוני׳ שניתן להם רשות לחבל וכשניתנה רשות אינו מבחין וכו׳ לכך ימצאו מקום לשלוט עליהם ויהיו מאותן שכתוב בהן ויש נספה בלא משפט וה״ז דומה למ״ש רז״ל ג׳ צריכין שימור חולה וכו׳ וי״א אף ת״ח בלילה לפי שהחצונים מתקנאין בו ויש להם רשות לשלוט בזמנן הילכך הזהירם שלא יצאו. והנה אע״ג שהמכה במצריים היתה ע״י הקדוש ב״ה ממש מ״מ באו עמו כלי זעמו והיינו מאי דכתב רש״י אחר כך וה׳ הוא ובית דינו וכיון שהורשו כלי המשחי׳ האלו לבוא בין הבריות ובתוך הבתים אפ׳ שילכו מעצמן ג״כ בתוך בתיהם של ישראל. ובשלמא אם ישראל יקיימו מצות הק״בה בנתינת הדם וכו׳ עי״ז יהיו כדאים להשגחה פרטית באופן שלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם הא לא״ה יהיו נידונים בהסתר פנים ואז כל חיתו יער יוכלו ליכנס ג״כ תוך בתיהם בהיות שבו בלילה כל העיר כולה נעשית רשות למחבלים ונדון כמו גבול שלהם:
פסוק כה:כאשר דבר והיכן דבר וכו׳ דע דבכל דפוסים אשר לפני חסר כאן דבור שלם של רש״י על תחלת הפ׳ והביאו הרא״ם ז״ל וזהו והיה כי תבואו אל הארץ תלה הכתוב עבודה זו בביאתם לארץ ולא נתחייבו במדבר אלא פסח א׳ שעשו בשנה השנית על פי הדיבור עכ״ל. והשתא מובן כוונת הדבור דלקמן דק״ל מה ת״ל כאשר דבר אטו עד האידנא לא היו ידעי שהק״בה דיבר לתת להם את הארץ אלא צ״ל דכוונת משה רבינו באמרו כאשר דבר שכך דיבר הקב״ה שאינם חייבים במצוה זו אלא בבואם לארץ. ומעתה ק״ל והיכן דיבר היכן מצינו שדיבר כן הקב״ה ומשני והבאתי אתכם וכו׳ כלו׳ דהתם כתיב כמה לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וסמוך ליה והבאתי ללמד דלא מקריי׳ גאולה שלימה אלא בביאתן לארץ ומעתה ממילא יש מקום ללמוד שלא יהיו חייבי׳ בעשיית הפסח זכר לנס הגאולה אלא כשהושלם הגאולה דהיינו בביאתן לארץ ואע״ג דפע׳ ראשונה עשו אותו במצרים שעדיין לא נגאלו ההוא הוראת שעה הוה ואין למדין ממנו:
פסוק כז:ויקד וכו׳ על בשורת וכו׳ פי׳ דק״ל אמאי כתיב ויקד בל׳ יחיד וישתחוו בל׳ רבים ואמאי הפסיק בנתיים במלת העם ולכך מפ׳ ויקד העם על בשורת הגאולה דשייכא להם בלבד וישתחוו על תרתי אחריני והיינו הזרע והארץ והפסיקן לפי שטובת הבשורות אלו לא דמו לראשונה דהללו שייכי להם וגם לבניהם אחריהם העתידין להיות דאכתי לא הוו בעולם:
פסוק כח:וילכו ויעשו וכו׳ וכי כבר עשו וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהא בתר הכי בסוף פסקא זאת חקת הפסח כתיב תניינות ויעשו כל בני ישראל וכו׳ ותרתי למה לי ומשני שפיר דא״הנ דהתם הוא עיקר העשיה והכא הא קמ״ל דמכיון שקבלו מעלה עליהם וכו׳:
פסוק כח:וילכו ויעשו אף ההליכה וכו׳ ה״נ מרגיש מ״ש דהכא מנה הכתוב גם ההליכה ומ״ש לקמן דלא כתיב אלא ויעשו. ומשני דבפסוק הזה שכל עצמו לא נכתב לסיפור המעשה אלא לדרוש השכר שקבלו לכך הזכיר׳ כאן ג״כ ההליכה לומר שקבלו גם שכר ההליכה:
פסוק כח:כאשר צוה וכו׳ להגיד שבחן וכו׳ דלא הול״ל אלא ויעשו כן בני ישראל ומהו האריכות הזה כאשר צוה וכו׳ אלא להגיד שבחן שלא הפילו דבר וכו׳ שאף אותן הדברים שהוסיף משה מדעתו כגון משכו וקחו וכו׳ לא הפילו דבר. ומ״ש שאף משה ואהרן כן עשו ק׳ דפשיטא מהיכא תיתי שיהיו הם פטורים הלא היא אחת ממצות התורה ואמר רחמנא תורה אחת יהיה לכם. וי״ל דאיצטריך דסד״א דמצי למימר כיון דמדינא תלה הכתוב מצות הפסח בביאת הארץ ולא חל חיוב מ״ע זו עד בואם לארץ ומה שנצטוו אותה שנה לא היתה אלא הוראת שעה לפי שלא היה בידם שום זכות ליגא׳ אבל משה ואהרן שהיה ביד׳ מצות הרבה שהרי בזכותם נצולו האחרים וכדאי׳ במד׳ על פ׳ הנצנים נראו בארץ הילכך היה מקום לומר שהם פטורים מהוראת שעה זו קמ״ל שגם הם עשו:
פסוק כט:מבכור פרעה אף פרעה וכו׳ דבשלמא לעיל גבי ההתראה היינו מפרשים מבכר פרעה מבכור של פרעה דהיינו בנו בכורו אע״ג דאיכא קצת קושיא בפ׳ דא״כ הישב על כסאו למה לי מ״מ היינו סובלים דוחק זה כדי לפ׳ כפשוטו אבל הכא דחזי׳ דקא״ל פרעה למשה וברכתם גם אותי ש״מ שהיה מתיירא על נפשו דהוא גופיה בכור הוה מעתה ניחא לן שלא לסבול דוחק הכפל דלעיל אלא נפ׳ מבכר פרעה דמיירי בדידיה גופיה ומאי דכתיב בתר הכי היושב על כסאו היינו בנו וכ״ת א״כ הול״ל והיושב על כסאו בוי״ו ליתא דא״כ הוה משתמע כלהו בחדא מחתא ולאו הכי הוה אלא איהו בהכאה לחוד ולא במיתה שגם הוא הוכה כדי שלא יאמר שבכחו ניצול אלא שלא מת בדרך נס כדמסיים בעבור הראתך את כחי בים אבל בנו היה במיתה ככלהו שאר בכורות ועמ״ש לק׳ על פ׳ וברכתם גם אותי:
פסוק כט:עד בכור השבי שהיו וכו׳ עיין מ״ש לעיל גבי ההתראה בס״ד:
פסוק ל:הוא תחלה וכו׳ דאל״כ הוא למה לי לא הול״ל אלא ויקם פרעה לילה וכל עבדיו וכו׳ א״נ עם כל עבדיו:
פסוק ל:כי אין בית וכו׳ אין שם בכור גדול וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון יש קצת קושיא דא״כ הו״ל למשה לפ׳ בגזרתו דהשתא יכולים לומר משה בדאי הוא דמהיכא תיתי לפ׳ תיבה א׳ בשני עניינים שהוא לא אמר אלא ומת כל בכור וצריך לדחוק לפ׳ אם יש בכור מת בכור ואי ליכא בכור ימות הגדול שגם הוא קרוי לפעמים בכור ותו דאינהו לא ידעי להא מלתא דהגדול קרוי בכור וע״כפ יאמרו בדאי הוא. לכך מייתי פי׳ שני דלעולם בכורות ממש ותו לא אלא שהיו הרבה בכורות בבית א׳ והשתא ודאי לא מצו למימר בדאי דלב יודע מרת נפשו כ״ש דמכת מדינה היתה שכלן שטופות בזמה ומזנות עם אנשים רבים ואוושא מלתא אלא דלפי׳ זה עדיין אינו מתוקן הל׳ כי אין בית וכו׳ דבשלמא לפי׳ א׳ א״ש דא״א לבית בלא גדול הבית בין איש או אשה אבל לפי׳ זה מי לא משכחת לה בית שלא היו בה שום בכור כלל כגון שהאשה עקרה והאיש עקר לכך מייתי גם הא׳ וא״ת לפי׳ זה אמאי לא הקדיש המקום אלא פטר רחם דהיינו בכור מאם הלא גם על בכור מאב נגזרה הגזרה וגם הם ניצולו וי״ל שכיון השי״ת להודיע דבישראל לא היו בכורים מאב על הדרך שהיו במצרים שנשים צדקניות היו כמ״ש רז״ל ובש״ח לק׳ על פ׳ קדש לי כתב לפי שבכורי האם הכה הקב״ה ובכור האב הכה המשחית ע״ש ולא ידענא מנ״ל הא מלתא:
פסוק לא:ויקרא למשה וכו׳ שהיה מחזר וכו׳ דאל״כ הו״לל וילך ויקרא למשה ולאהרן אלא ר״ל שלא הלך אצלם שלא היה יודע היכן היו שרויים אלא היה קור׳ היכן משה היכן אהרן:
פסוק לא:גם אתם הגברים וכו׳ דליכא למימר גם אתם קאי על משה ואהרן עצמם וגם בני ישראל כמשמעו שהרי משה ואהרן בלא זאת מקמי הכי נמי כל שעתא ושעתא היו יוצאים כל אימת דבעו ואין מוחה בידם ולא היה צריך עכשיו לתת להם רשות:
פסוק לב:וברכתם וכו׳ התפללו וכו׳ ז״ל המכילתא התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות ע״כ וזה מסכים למאי דכתיבנא לעיל שכבר התחילה בו הפורענות והוצרך לומר שיתפללו עליה שתכלה:
פסוק לג:כלנו מתים אמרו וכו׳ כך אמרו הם להגדיל הצעקה וכדי להכמיר רחמי משה עליהם אבל בלבם היו יודעים האמת שהיו כולם בני זנונים ולפי׳ לא אמרו משה בדאי. א״נ בתחלה אמרו כך אבל מתוך צעקתם שהיו מתווכחים על זה נודע הענין ונגלה קלונם וכן נראה במכילתא:
פסוק לז:מרעמסס סכתה ק״ך מיל וכו׳ מדלא כתיב ויסעו מרעמסס ויחנו סכתה כדרך הכתוב בכל מקום א״ו שלא היה שם זמן מסע וזמן חנייה אלא כהרף עין באו ליסע מרעמסס ומצאו עצמן בסוכות:
פסוק לח:ערב רב תערובת אומות וכו׳ דאל״כ הול״ל וגם מצריים הרבה עלו אתם:
פסוק לט:עוגות וכו׳ בצק שלא החמיץ וכו׳ דלא תימא דדוקא כשעושין לה שימור לשם מצוה הוא דקרוייה מצה כגון בכל קראי דלעיל קמ״ל דהכא נמי אע״ג דבמקרה בעלמא היה שלא החמיץ שהרי לא נצטוו לאכול מצה באותה שנה רק עם אכילת הפסח בי״ד אלא שלא הספיקו להחמיץ אפ״ה שפיר קרוי מצה:
פסוק לט:וגם צדה וכו׳ מגיד שבחן וכו׳ דאל״כ מאי קמ״ל אם ללמד כי גורשו ממצרים דלא היה להם פנאי להכין צדה לדרך זה נשמע כבר מרישיה דקרא מהעוגות. אלא הכא קמ״ל דאף על פי שלא היה להם פנאי להכין צדה לדרך לא אמרו למשה היאך נצא למדבר והרי אין בידנו צדה הלא טוב לנו ללכת דרך ארץ פלשתים שאינו מדבר כדי שנמצא מחיה לנפשנו קמ״ל דלא אמרו כלום אלא האמינו והלכו אחרי משה דרך המדבר:
פסוק מב:שמורים לכל וכו׳ משומר ובא וכו׳ היינו אליבא דרבי אליעזר במכילתא אבל ר׳ יהושע מפ׳ בו נגאלו ובו עתידין ליגאל ור״א סבר בתשרי עתידין ליגאל ורש״י נקט כוותיה משום דלישנא דלדורותם משמע טפי כוותיה שהוא דבר תמידי:
פסוק מג:זאת וכו׳ בי״ד בניסן וכו׳ דק״ל מאי זאת ומשני בי״ד בניסן והיינו זאת דאמר להו כלו׳ מאי דקמן ומש״ה לא הסמיכה הכתוב לפ׳ דלעיל דההיא אמר להם בר״ח והטעם שהניח זה עד ההיא שעתא ולא א״ל הכל בבת אחת לפי שמזרזים את האדם וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:
פסוק מד:ומלתה אותו וכו׳ דר״י רא״א וכו׳ הק׳ מוה״ראם ז״ל לר״י ל״ל קרא דוכל ערל השתא מילת עבדו מעכבתו מילת עצמו לא כ״ש. ולר״א קרא דומלתה אותו ל״ל וכו׳ השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מיבעיא. ותירץ ע״פ דרכו ע״ע. ולעד״ן דלר״י איצטרך קרא דוכל ערל דסד״א מילת עבדו דברצונו לא מלו מעכבתו. אבל מילת עצמו דאנוס הוא מחמת שמתו אחיו אינו מעכב קמ״ל. ולר״א אצטריך קרא דומלתה אותו להתיר לעבד אחר מילה דס״דא אפי׳ אחר שמל לא יאכל דמאיס:
פסוק מו:בבית א׳ בחבורה א׳ וכו׳ או אינו אלא׳ וכו׳ ת״ל על הבתים וכו׳ איפכא לא מצית אמרת דהתם קאי קרא על נתינ׳ הדם ועל כרחין א״א לפ׳ על הבתים על החבורות דמה ענין נתינת הדם על החבורות אלא מוכרח לפ׳ בתים ממש ומדכתיב הבתים אשר יאכלו אתו ולא כתיב אותם מוכרח לפ׳ דה״ק דאפי׳ חד פסחא בתרי בתי וממילא צריכי׳ לפרושי דהאי דכתיב הכא בבית א׳ ולא שנים היינו בחבורה א׳ ומעתה ל״ק כלל ממה שהק׳ הרא״ם ז״ל וא״צ לכל מ״ש בזה:
פסוק מח:ועשה פסח יכול וכו׳ ההרגש הוא דהול״ל יעשה פסח מאי ועשה לכך משני דאדרבה אילו כתב יעשה הוה משמע יעשה מיד ואינו כן אלא ה״ק כשיגיע העת וירצה לעשות הפסח המול לו וכו׳:
