א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ ב הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ ג דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ ד וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃ ה שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ ו וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ ז וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ ח וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ ט אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃ י וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ יא וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃ יב וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יג וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃ טו שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ טז וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ יז וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ יח בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃ יט שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ כ כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ כא וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ כב וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ כג וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ כד וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃ כה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כו וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ כז וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃ כח וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ כט וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ל וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃ לא וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ לב גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃ לג וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃ לד וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃ לה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃ לו וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ לז וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃ לח וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ לט וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ מ וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ מא וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מב לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ מג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מד וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מה תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃ מו בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃ מז כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ מח וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מט תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ נ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ נא וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור. ע"כ. אבל ביצועה של אמירה זו היה על ידי משה לבדו - "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם, משכו" וגו' (פסוק כא). (פ' בא תשס"ה)
פסוק א:
רש"י ד"ה בארץ מצרים, חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך? תלמוד לומר "כצאתי את העיר" וגו'. ומה תפילה קלה לא התפלל בתוך הכרך וכו'. ולכאורה אין קל וחומר זה של המכילתא־רש"י מוכח כל צורכו, שהרי כאן מדובר בדיבורו ית' אל משה, ומי יאמר לו ית', היכן ידבר? אכן משה חייב להיזהר שלא לדבר אליו ית' במקום שגילולים מצויים בו, אך לא כן הקב"ה שכל הארץ מלא כבודו, ומי יאמר לו היכן לדבר? ואולי אין הכתוב בא אלא להעמידנו על כך שמצוותם הראשונה של בני ישראל ניתנה להם במצרים, בניגוד לשאר מצוות שניתנו בסיני, באהל מועד או בערבות מואב, כדברי רשב"ם וחזקוני על אתר. (פ' בא תשל"ד)
פסוק א:
ומכל מקום צריך לומר שהפסוקים יא, ד-ח נאמרו בפי משה מיד אחר י, כה-כו, וזה שאומר רש"י (יא, ד ד"ה ויאמר משה וגו') בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו וכו'. וכבר הערתי שם, שלא רק שנאמרה לו, אלא שגם אמרהּ לפרעה, ולמה אין רש"י אומר גם זאת. (פ' בא תשמ"ז)
פסוק א:
וראה מה שכתבתי בקשר לתפילה בתוך הכרך או מחוצה לו בכמה מקרים (י, כט; יא, ד). (פ' בא תש"ס, מלון הוד, ים המלח)
פסוק ב:
רש"י ד"ה הזה, ...והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע... והראהו עם חשכה. ע"כ. כלומר הדיבור היה סמוך לפני חשיכה, ועם חשיכה הראהו לו הלבנה בחידושה. (פ' בא תשנ"ז)
פסוק ג:
רש"י ד"ה דברו אל כל עדת, ...אלא חולקין כבוד זה לזה וכו'. וקצת קשה, אם הציווי הוא לשניהם - "דברו", הרי אין זה שדיברו כאילו יחדיו בעקבות נתינתם כבוד זה לזה, אלא משום שנצטוו לדבר יחדיו. (פ' בא תשס"ז) וראה "באר יצחק" שכתב: מפני ענוותנותו של משה רבנו ע"ה נשתתפו תמיד בדיבור, ולא היה נראה אהרן כמתורגמן לבד, רק כמשתתף בדיבור.
פסוק ג:
"דעת זקנים מבעלי התוספות" ד"ה בעשור לחדש: ...ועוד אתמר במדרש, כי כשלקחו הפסח בעשור לחודש, שבת היה, שהרי קיימא לן דפסח מצרים בחמישי בשבת היה, כדכתיב במסכת שבת פ' רבי עקיבא (פז ע"ב), אם כן עשור שלו בשבת שלפניו, וכשראו המצרים כשלוקחין הפסחים לשחוט, נתקבצו עליהן להורגן, כי יראתן של מצרים היה בהמות, ועשה להם הקב"ה נס וניצולו, ולכן קרוי שבת הגדול, מפני גודל הנס. (פ' בא תשמ"ז) וחזקוני על אתר כתב: יום שבת היה ולפי שעשו בו ישראל מצוה ראשונה... נקרא שבת הגדול. (הערת ר' גרשון באס שי': על מצוות קידוש החודש נצטוו ראשונה כפי שצויין למעלה בפסוק א, ועל מצוות לקיחת השה אמנם נצטוו מאוחר יותר, אבל קיומה היה ראשון).
פסוק ד:
"ואם ימעט הבית... ולקח הוא ושכנו הקרב" וגו'. מכאן שהכלל "זיך נישט מישען" או "ממישצעך נישט" (לא מתערבבים־מתארחים בפסח), מאוחר מיציאת מצרים! (פ' בא תשס"ג)
פסוק ו:
רש"י ד"ה והיה לכם למשמרת, ...שמלו באותו הלילה וכו'. וקשה לי, והרי ידעו שלמחרת יצאו לדרך, שכן נצטוו (יא) "וככה תאכלו אתו" וגו', והנה משה רבנו ע"ה חשש מפני הסכנה ולא מל את בנו לפני היציאה לדרך (ד, כד ד"ה ויבקש המיתו), ועם שלם לא חשש? (פ' בא תשמ"ח)
פסוק ו:
ומדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" לפסוק ג יוצא שהכוונה לליל י' בניסן - כלומר, דם מילה ודם פסח לא היו ביום אחד, כי אם זה בעשירי בניסן וזה בארבעה עשר בו - ואם כן הוא, הכל אתי שפיר. (פ' בא תש"ן, תשס"ב, ברית־מילה של שקד שי' בן חיים ושירה שי', ט' בשבט תשס"ג) וראה "משכיל לדוד" שמה שנצטוו בני ישראל על המילה דווקא בעשור, זה כדי שביום י"ד, שבו צריכים לשחוט את הפסח, כבר יהיו בריאים, אבל בספר יהושע (ה, ב) כתב רש"י במפורש שמלו באותו הלילה - בליל טו (וראה מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "דם הפסח ודם המילה" בספרו "הדר התורה" על ספר שמות).
פסוק ו:
רש"י ד"ה בין הערבים, ...ערב - לשון נשף וחשך כמו "ערבה כל שמחה" (ישעיה כד, יא). ע"כ. ותמוה שבבראשית (א, ד) לא נדרש רש"י לביאור התיבה "ערב", לא שם ולא לאחר מכן בפרשת הבריאה. (פ' בא תשנ"ה)
פסוק ז:
"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת" וגו'. ולא ידעתי מכאן, אם ליתן את הדם בפנים או בחוץ, והנה בתרגום יונתן בן עוזיאל וברשב"ם מפורש שנתינת הדם היתה על המשקוף מבחוץ, ולעומתם ראב"ע מפרש "...בסתר", כלומר מבפנים. ורש"י להלן (יג) ד"ה והיה הדם לכם לאת, מביא מכילתא הלומדת כי לא נתנו את הדם אלא מבפנים. (פ' בא תשנ"ד) וחזקוני על אתר כתב: ...וכל זאת שמא לא יוכלו כולם (המצרים) לבא בשעת שחיטה, עכשיו יראו כולם דם יראתם נתון שם לבזיון.
פסוק ז:
רש"י ד"ה המשקוף, הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו וכו'. וקשה לי, כלום אין הדלת שוקפת (חובטת) גם על המזוזות כאשר סוגרים אותה? (פ' בא תש"ס, מלון הוד, ים המלח) וראה מש"כ למעלה (בראשית מא, ו).
פסוק ז:
רש"י ד"ה ולקחו מן הדם, זו קבלת הדם. יכול ביד? תלמוד לומר "אשר בסף". ע"כ. "אשר בסף" כאמור להלן (פסוק כב). (פ' בא תשס"ה)
פסוק ח:
רש"י ד"ה על מררים, ...וציום לאכול מרור, זכר ל"וימררו את חייהם" (לעיל א, יד). ע"כ. וכלום כבר היו צריכים לתזכורת שכזאת, וכי שכחו כבר את מר מצרים? (פ' בא תשנ"ה) וכך כתב הרב חיים דב רבינוביץ בפירושו "דעת סופרים" על אתר: השמחה והגאולה משכיחות מהר את זכרונות הסבל והנסים. לאכילת הפסח, נצטוו לצרף עשב מר, שיזכיר בעידן ההנאה והשמחה את המרירות של זמן השיעבוד. והעיר ר' שמואל עמנואל שי': הרי כמעט כל מצוות התורה ניתנו כחודשיים אחרי מתן מצוות אכילת קרבן פסח עם מרור, ולגבי מצוות רבות נאמר שמטרתן וטעמן לזכור את עבדות מצרים או יציאת מצרים, אף־על־פי שנאמרו ליוצאי מצרים. לכן, נראה לי שלא קשה על רש"י שאומר שהטעם של מצוות מרור, שגם היא מצוה לדורות שנאמרה ליוצאי מצרים, הוא זכר ל"וימררו את חייהם".
פסוק ט:
"אל תאכלו ממנו נא". ראה חזקוני על אתר שכתב טעם נאה לעצם האיסור: אם מצרי יבא בבתיכם בעת צלייתו אל תסלקוהו (את הצלי) מן האש לומר: צלוי יפה, ועדיין הוא נא, וכל כך תאמרו מתוך יראה, לכך נאמר כך, שלא תיראו מהם. (פ' בא תשמ"ז) וראה "ספר החינוך" (מצוה ז) שכתב: לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות. מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדרה.
פסוק י:
"ולא תותירו ממנו עד בקר". וטעמו של בעל "ספר החינוך" (מצוה ח) הוא: כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום. (פ' בא תשס"ה)
פסוק י:
רש"י ד"ה עד בקר, ...והנותר ממנו בבקר ראשון, עד בקר שני תעמוד ותשרפנו. ע"כ. וצריך לבדוק, אם לשון "ממחרת" ו"עד בקר" פירושם אכן בבוקרו של יום א' דחול המועד, או שמא מותר־צריך לשרוף הנותר מיד עם צאת החג. (פ' בא תשמ"ב) וראה ברייתא בפסחים ג ע"א ורמב"ם בהלכות פסולי המוקדשים (יט, ד), שאין שורפים את הנותר אלא בבוקר יום ט"ז כי שריפת הנותר צריכה להיות דווקא ביום, שנאמר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז). וראה תוספות ד"ה שלא בזמנו (יבמות עב ע"ב) ודברי "בית הלוי" על אתר.
פסוק יא:
רש"י ד"ה פסח הוא לה', ...וגם פסק"א לשון פסיעה. ע"כ. נראה שכוונת רש"י למלה הצרפתית pas (=צעד), אך קשה לי, מה בא ללמדנו בזה. על־כל־פנים זה מזרז להתעמק בעניין הלעזים שאצל רש"י. (פ' בא תשמ"ז)
פסוק יא:
וראה ב"אוצר הלעזים" של ר' משה קטן, שראה אור בחנוכה, והוא מציין לפועל passer ("לעבור") או לשם passage ("מעבר"), ולכאורה זה היינו הך.
פסוק יא:
"פסח". תרגם אונקלוס: פסחא. ורש"י פירש: הקרבן. ובפסוקים הבאים: בפסוק כא - כנ"ל. בפסוק כז - "זבח פסח" - תרגם אונקלוס: דבח חיס. בפסוק יג - "ופסחתי" - תרגם אונקלוס: ואיחוס. ורש"י פירש: וחמלתי, דילוג וקפיצה. בפסוק כג - "ופסח" - תרגם אונקלוס: ויחוס. ורש"י פירש: וחמל, ויש לומר ודלג. (פ' בא תשנ"ז) וכך כתב הרב שלמה יוסף זווין (בספרו "המועדים בהלכה" עמ' רסה) על הוראת השם "פסח": מהי הוראתו של השם "פסח"? במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא ז) נחלקו תנאים בדבר: "'ופסחתי עליכם', רבי יאשיה אומר: אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהקב"ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים, שנאמר: 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים'; רבי יונתן אומר: 'ופסחתי עליכם', עליכם אני חס ואין אני חס על המצרים, הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל, שומע אני ינצל? תלמוד לומר: 'ופסחתי עליכם', עליכם אני חס ולא על המצרים"... והמחלוקת נמשכת: אונקלוס מתרגם "ופסחתי עליכם": ואיחוס עליכון, וכן "ופסח ה'": ויחוס ה'. ורש"י (לאחר שהביא הפירוש "וחמלתי" על "ופסחתי"): "ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרויים זה בתוך זה, וכן פוסחים על שתי הסעיפים, וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט מדלגו וממלטו מבין המומתים". הראב"ע (לפסוק כז) כתב שני הפירושים ולא הכריע. והרב מקלנבורג ב"הכתב והקבלה" (לפסוק כג) כתב: יותר נכון לפרשו לשון הגנה והצלה... כאמרו: "ואת בתינו הציל", ולא לשון דילוג וקפיצה, כי מה לנו להגשים את הבורא יתברך שמו כל כך ללא צורך, וכן קרבן הנעשה בחג הנקרא בשם פסח, "ושחטו הפסח", וכן "זבח חג הפסח", וכן כולם, לשון חמלה, הגנה והצלה. ע"כ. מבחינת מצב ישראל בעמים, אף אנו נאמר: "יותר נכון לפרשו לשון הגנה והצלה".
פסוק יא:
רשב"ם ד"ה פסח הוא לה', שהמלאך ידלג ויניח בית ישראל וכו'. וקשה לי, מה ראה לחלוק על דברי רש"י (להלן פסוק יב ד"ה אעשה שפטים, שמקורם בהגדה של פסח ובמכילתא), שה' עצמו עשה שפטים ולא על־ידי מלאך, וראה שם "שפתי חכמים" (אות ש).
פסוק יא:
אמנם קשה, כיצד מפרשים לפי דעה זו (רש"י־הגדה של פסח־מכילתא) את הפסוק "ולא יתן המשחית לבא" וגו' (כג), אך ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" שם שכתב: ויש לומר דהכי פירושו, אני בכבודי וגם המלאך ולא המלאך לבדו כי לא יתכן שיהיה הקב"ה בלא מלאך. וראה גם רש"י להלן (כט ד"ה וה'). (פ' בא תשמ"ז)
פסוק יב:
"...והכיתי כל בכור". באשר לשאלה, אם גם בכורות נקבות מתו או דווקא הזכרים, הראה לי ר' עמיחי בן יעקב שי' המחלוקת בין המחבר והרמ"א באו"ח סי' תע, א בקשר לתענית הבכורות בערב פסח, ומה שכתב בעל "משנה ברורה" שם (סק"ג) שמכת בכורות היתה גם על הנשים, כדאיתא במדרש. ואכן מצאתי כך בשמות רבה (יח, ד). וגם שמעתי על בכורות נקבות צמות בערב פסח - באלזס. (פ' בא תשנ"ב) וראה מש"כ להלן (יב, ל ד"ה כי לא).
פסוק יב:
רש"י ד"ה כל בכור בארץ מצרים, אף בכורות אחרים והם במצרים. ע"כ. ולכאורה יש מקום לשאול, מה אשם "תייר" זה שצריך להיענש משום שהזדמן דווקא עתה למצרים? (פ' בא תשנ"א) וראה "משכיל לדוד" שנענשו גם הם כי היו שמחים בצרתם של ישראל. ומקורו בדברי רש"י לעיל (יא, ה ד"ה מבכור פרעה) ולקמן (יב, כט ד"ה עד). (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק יב:
רש"י ד"ה מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעבירה תחילה, ממנו מתחילה הפורענות. ע"כ. אבל צאן זו מה חטאו? כלומר למה צריך היה להעניש גם את בכורותיהן של בהמות מצרים? (פ' בא תשנ"א) וראה רש"י למעלה (יא, ה) שכתב: לפי שהיו עובדין לה. כשהקב"ה נפרע מן האומה, נפרע מאלהיה. וראה דברי "משכיל לדוד" על אתר.
פסוק יב:
רש"י ד"ה ובכל אלהי מצרים, של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת וכו'. לשון הנקבה תמוה, שהרי הפעלים הללו מוסבים על "אלהי מצרים", אך כך אמנם לשון המכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא ז). (פ' בא תשס"ד)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ופסחתי, וחמלתי, ודומה לו (ישעיה לא, ב) "פסוח והמליט". ואני אומר... לשון דילוג וקפיצה... וכן (שם, שם) "פסוח והמליט", מדלגו וממלטו מבין המומתים. ע"כ. דהיינו רש"י מוכיח מאותו פסוק שני פירושים שונים. אתמהה. (פ' בא תשנ"ח) עי' בדברי ר' אלעזר טויטו בספרו "הפשטות המתחדשים בכל יום" (עמ' 234), שם מבקש להוכיח שהמילים "ואני אומר" ואילך, אינן מלשונו של רש"י אלא תוספת תלמיד. נמצא אם־כן שלפי רש"י המובאה מישעיה ("פסוח והמליט") באה כראיה לכך שמשמעות הפסיחה היא חמלה, ואילו התלמיד הבין שמובאה זו מוכיחה שפסיחה משמעותה דילוג. וראה שם שלא מצא סימוכין לדבריו בכתבי היד השונים, ובכולם ד"ה זה מופיע בשלמותו. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק יג:
שם. ...שהיו שרויים (בני ישראל במצרים) זה בתוך זה. ע"כ. והרי לך תשובה מפורשת לשאלה, אם נפרדים בארץ גושן או בתוך המצרים ישבו בני ישראל בימי גלותם. ומסתבר שרבים מהם נשארו מרוכזים בארץ גושן, אך אחרים התפזרו בכל ארץ מצרים וישבו שם בין הגויים, ואין חדש תחת השמש. (פ' בא תשנ"ט)
פסוק יג:
וראה מה שכתבתי בעניין זה למעלה (ג, כב). (פ' בא תשס"א, מלון הוד, ים המלח)
פסוק יג:
"ולא יהיה בכם נגף למשחית". הרי זה צירוף קשה, כאילו לא די בנגף, וכאילו יש נגף חיובי. ור"ע ספורנו כתב: לא יגע בכם נגף על־ידי אותה ההשחתה שאני עושה במצרים. אך אין זה פשט. וראה רס"ג האומר בפשטות: נגף משחית, אלא שגם זה קצת קשה, כאמור. וב"דעת מקרא" כתוב: לשום משחית - מלאך חבלה - לא תהא רשות לתת בכם נגף, מכת מוות, בשעה שאתם בארץ מצרים. (פ' בא תשס"ג)
פסוק טו:
"כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל". ברור שזהו מאמר מוסגר, שהרי הסיפא - "מיום הראשן עד יום השבעי", חוזר אל הרישא - "...מבתיכם", ולכאורה היה רש"י צריך לומר סרסהו ופרשהו, או מעין זה. (פ' בא תשנ"ג) וראה דברי רמ"ע מפאנו בספרו "עשרה מאמרות" (חיקור דין א, כד). (הערת ר' גרשון באס שי').
פסוק טז:
"...כל מלאכה לא יעשה בהם". וגם כאן יש לשאול, שמא יש שיטה באי־תשומת־לב ללשון זכר או נקבה במקרא? צריך לשאול מומחים לדבר. (פ' בא תשנ"א)
פסוק טז:
רש"י ד"ה לכל נפש, אפילו לבהמה וכו'. לא מובן לי למה דיבור זה בא רק אחר ד"ה הוא לבדו. (פ' בא תשנ"ג) וב"רש"י השלם" (הערה 75) כתבו שאכן בדפוסי רומא, אלקבץ, זמורה ונפולי כתוב דיבור זה אחר הדיבור הבא.
פסוק טז:
וקצת קשה לי, כלום יש נפש לבהמה? ואם לא, איך אפשר לרבות כנ"ל? (פ' בא תשס"ו) על המצאות "נפש" אצל הבהמה, ראה דברי רמב"ם בהקדמתו למסכת אבות (שמונה פרקים, פרק ראשון) שכתב: ...כח המזון שיזון בו האדם, אינו ככח המזון שיזון בו הסוס והחמור - כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית; והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית וכו'. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: וכבר נאמר "ומכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, יח).
פסוק יט:
רש"י ד"ה לא ימצא בבתיכם, ...יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. והוא על־פי פסחים (ה ע"ב), ושם הלשון - של אחרים. וכך גם במכילתא דרשב"י. וראוי לבדוק מהי הגירסה הנכונה, שכן לשון אחרים אינו חד־משמעי, והוא יכול לכלול גם חמצו של ישראל שאין עליו אחריות. (פ' בא תשמ"ב, תשנ"ט) אכן דברי רש"י מיוסדים על לשון המכילתא (פסחא י) כמבואר ברא"ם. ובירושלמי (פסחים פ"א ה"ג) מבואר החילוק בין קיבל אחריות ללא קיבל. וראה דברי רמב"ן על אתר.
פסוק כ:
רש"י ד"ה מחמצת לא תאכלו, ד"ה כל מחמצת. משום מה לא לפי הסדר, וצריך לבדוק. (פ' בא תשנ"ח)
פסוק כא:
אין משה רבנו ע"ה מזכיר בדבריו את עניין הביקור - "משכו" וגו' - שצריך להיעשות בי' בניסן (ראה למעלה פסוק ג), ובכלל אינו מזכיר מועד, גם לא לשחיטת הפסח (ראה למעלה פסוק ו), ולמה אין משה מצוה כאן על אכילת הפסח על מצות ומרורים, כפי שנצטווה למעלה (פסוק ח). וכל הציווי - מדוע מופנה ל"זקני ישראל" ולא ל"כל עדת ישראל" כפי שנצטווה (למעלה פסוק ג). (פ' בא תשנ"ה, תשנ"ח) לשאלות אלו נדרש ר"י אברבנאל וכתב: הנה מפני זה חשש אדוננו משה, אולי המון עם בני ישראל יפחדו מעשות המצוה הזאת, ולכן, כדי לתת להם אומץ לב בדבר, ציוה לזקנים: "משכו וקחו לכם"... ולכן לא דיבר אליהם דבר מהאכילה, ולא מהמצוות ואיסור החמץ ושאר פרטי המצוה, לפי שכבר אמרם אליהם. ולא בא עתה, אלא לצוות לזקנים וראשי העדה הרודים בעם, שהמה יתחילו לעשות המצוה ההיא, רוצה לומר: אותם הדברים המפורסמים שהיה בהם סכנה מפני המצריים. ...והיה זה כולו, כדי שהמון עם ישראל יראו הזקנים עושים כן, וכן יעשו גם הם, כי העם תמיד נמשך במעשיו בדרך הגדולים.
פסוק כא:
ורמב"ן על אתר כתב: הפרשה הזו מקצרת באשר ציוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב "כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" (להלן פסוק כח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל "משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש"...
פסוק כא:
והוסיף בזאת הפרשה ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה בפירוש, אבל שם (בפסוק ז) נאמר סתם "ולקחו מן הדם", ללמד שכל לקיחה האמורה בתורה סתם שתהא באגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי, כמדרש רבותינו (במכילתא כאן). ופירש להם בפרשה הזאת (פסוק כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר "ולא יהיה בכם נגף למשחית" (פסוק יג).
פסוק כב:
"אזוב". זכורני שבילדותי תרגמנו - moos (=טחב). נזכרתי בזה בראותי רש"י המעיר "מין ירק שיש לו גבעולין", והרי זה ההיפך של התרגום הנ"ל. בדקתי בתרגומים שבידי - רש"ר הירש Joop, וכן בתרגומים בצרפתית. שאלתי את ר' יהודה פליקס שי' והוא הסביר לי שמן הסתם בקשו את הצמח הנמוך ביותר: אזובי הקיר ועוד. מכל מקום, היפנה אותי לרס"ג המתרגם "צעתר" (=זעתר שאנו אוכלים), ולדעתו אכן זהו. (פ' בא תשנ"ח)
פסוק כב:
וכך גם מביא ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא". (פ' בא תשס"ב)
פסוק כב:
רש"י ד"ה ואתם לא תצאו וגו', מגיד שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע וכו'. ושאלני יאיר שי', כיצד ידע להבחין בין בכור לשאינו בכור, אבל לא ידע להבחין בין צדיק לרשע. וראה "שפתי חכמים" (אות ת) שאין מדובר כאן במשחית מצרים וכו', אך אין זה מתקבל, כי אם כן, מה זה בא כאן. ולפי שעה אין לי תשובה. (פ' בא תשמ"ז)
פסוק כב:
ולכאורה יש להקדים ולשאול, למה קורא למכֶּה משחית, והרי זה הקב"ה בעצמו, כאמור "ועברתי בארץ מצרים" - אני ולא מלאך. ולמה הכתוב קורא לו לה' משחית (כג)? (פ' בא תשנ"ו) וראה רבנו בחיי לפסוק כג שהקב"ה בכבודו ובעצמו רצה לעשות הנקמה ולכן לא נתן למלאך המשחית רשות לבא אל בתי המצרים, וכיון שבשעת המכה היו המשחיתים סובבים בעיר, הוצרכו ישראל לאות הדם שימנע מהמשחית להיכנס.
פסוק כג:
רש"י ד"ה ופסח, וחמל וי"ל ודלג. ע"כ. וקשה לי לשונו, שאם סובר שפירוש הפועל פס"ח הוא - דל"ג, וכפי שהכריע למעלה (פסוק יג ד"ה ופסחתי): ואני אומר, כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה וכו', לשם מה הוא חוזר כאן על הפירוש שאותו דחה, ופותח את המקובל עליו בלשון "ויש לומר". (פ' בא תשמ"ז) וראה מש"כ למעלה (פסוק יא).
פסוק כג:
ואלמלא היה כתוב בדפו"ר במפורש: ויש לומר, ולא וי"ל, הייתי מפרש לראשי־תיבות אלה פענוח אחר, שהרי אין הגיון רב - מלבד האמור למעלה - בהבאת ביאור ובדחייתו המיידית בצורה מוחלטת בלא כל הסבר. ומכל מקום יש כאן משום דוגמא בולטת למגרעות הכתיבה בר"ת, שהרי הלמ"ד שבכאן היא למ"ד־השימוש, וממילא מותר להקדימה לכל פועל שהוא, וראה בספר "ראשי־תיבות". (פ' בא תש"ס) וראה דפוס אלקבץ, שם הגירסה היא: ויש אומרים. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק כג:
"ולא יתן המשחית לבא". ה"משחית" שכאן הוא מושא ולא נושא, שכן אם נושא הוא, הרי זה שם לא ראוי למלך מלכי המלכים הקב"ה. מכל מקום גם אם מושא הוא, קשה, שכן היה צריך לומר: למשחית. אבל לפי ראיתו של רש"י מבראשית (לא, ז), אכן יש כאן מקום ליחסת־ל ולא יחסת־את. (פ' בא תשנ"ו)
פסוק כה:
רש"י ד"ה והיה כי תבאו אל הארץ, תלה הכתוב מצוה זו (פסח) בביאתם לארץ וכו'. ומסתבר שגם סוכות לא קיימו במדבר, שהרי בסוכות ישבו בלאו הכי וענני הכבוד הקיפום, וארבעה מינים מן הסתם לא היו (בוודאי לא אתרוגים מקורפו או ממרוקו). אך מה באשר לשבועות והימים הנוראים? (פ' בא תש"ן)
פסוק כה:
אלא שלפי רש"י (המכילתא), לגבי פסח ישנו ציווי, ודומה שלגבי יתר החגים אין ציווי לפטור את ישראל מהם בימי מסעי המדבר. (פ' בא תש"ס) לגבי פסח העיר הרב ינון ויסמן שי': גזירת הכתוב שלא יעשו פסח עד כניסתם לארץ (ראה רש"י, במדבר ט, א) נובעת ממה שהיו ערלים (אחרת לא שייך לומר שהיתה גנות במה שלא עשו פסח כל ל"ח שנה, שכן גזירת הכתוב היא). מכל מקום נראה שחוץ מהקרבת קרבן פסח, קיימו את שאר מצוות החג. ובאשר לנטילת ארבעה מינים הראני הרב ינון שי' מה שכתוב בהוספות ל"שולחן ערוך הרב" (עמ' ע"ב הערה 5): ''קבלה בידינו מאדמו''ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, להדר אחר אתרוגי קלאבריה ואנעווע (מחוז בדרום מערב איטליה) מטעם הידוע לו, ואמר שכאשר אמר הקב''ה למשה "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" וגו', הושיבו שלוחים על ענן ושלחום להביא אתרוגים מקאלבריה''. עוד יש לציין לדברי המכילתא על שמות (טז, כו): רבי אלעזר המודעי אומר: למדנו שאינו יורד [המן] בשבת, ביום טוב מנין? תלמוד לומר: "לא יהיה בו". ביום הכפורים מנין? תלמוד לומר: "שבת לא יהיה בו". ומלשון הרמב''ם במורה נבוכים (ג, מג) משמע, שצווי ארבעת המינים נהג רק לאחר הכניסה לארץ, וזו לשונו: והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות, ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים גם כן, רצונו לומר "ערבי נחל". ע"כ. ובשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק ז סימן לא) כתב הגאון הרב אליעזר יהודה ולדנברג: וראה זה מצאתי לעוד שנים מגדולי המפרשים שמפרשים גם־כן כטעמו של הרמב"ם במצוות לקיחת ארבעה מינים. האחד: בספר "צדה לדרך" (לרבי מנחם בן זרח ז"ל מאמר ד כלל ו פרק א)... והשני: האברבנאל בפירושו על התורה פ' אמור בפיסקא המתחלת: וידבר ה' אל משה לאמר וגו' עד ויצא בן אשה ישראלית... בתתו טעם לערבי הנחל, הגדיל האברבנאל לבאר ולכתוב דלפי שלא היו במצרים, וכל שכן במדבר, נחלי מים עיינות ותהומות, לכך ציוה שכשיבואו אל ארץ נחלי מים, ישמחו בערבותיה. הרי מפורש ומבואר בדברי האברבנאל דהך מצוה של לקיחת ערבי נחל, וממילא גם יתר שלושת המינים, נצטוו רק כשיבואו אל הארץ, שהיא ארץ נחלי מים, כיון ששם ישמחו בערבותיה. ע"כ. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': באשר ליום הכפורים, נאמר במפורש (ויקרא טז, לד): "ויעש (אהרן) כאשר צוה ה' את משה", ורש"י שם כתב: כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה. וראה רמב"ן בספר ויקרא (כג, ב) המבאר כי לא הקריבו מוספין בתקופת המדבר, ומכלל לאו אתה שומע הן. כלומר מוספין לא הקריבו, אבל שאר דיני החגים נהגו גם בתקופת המדבר. וראה גם דברי רבי משה מטראני (מבי"ט) בספרו "בית אלהים" שם דן באריכות בשאלת קיום המצוות בתקופת המדבר בכלל, ובאשר לחגיגת חגי ישראל במדבר, מעלה צדדים לכאן ולכאן, וזו לשונו: מצוות סוכה שהיא רמז לענני הכבוד שסככו עליהם כל הארבעים שנה, אפשר שהיתה נוהגת במדבר מדי שנה בשנה, רמז למה שהיה הווה בכל השנה כולה, שהיו מסוככים בענני הכבוד, כמו שהיו נוהגים שבעת ימי חג המצות באיסור חמץ ואכילה בליל ט"ו וחג השבועות שהם חובת הגוף, וכמו שהיו נוהגים בה הראשונים אברהם יצחק ויעקב וזרעם, רמז למה שיקרה לזרעם בצאתם ממצרים... ואפשר כי גם שחג המצות והשבועות נהגו במדבר, [אף־על־פי־כן] חג הסוכות - לענין ישיבה בסוכה - לא נהג, שהרי היו מסוככים בענני כבוד ואיך יעשו סוכה תחת שם סוכה. ולכך אמר הכתוב "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי" וגו' (ויקרא כג, מג), כי לא נצטוו במצוה זו מיד כי אם לדורות הבאים אחרי דור המדבר. ע"כ. וראה דברי ראב"ע להלן (כט, מב).
פסוק כו:
"מה העבדה הזאת לכם". רמב"ן (למעלה כד) מבאר כי "העבדה הזאת" זו מצוות שחיטת הפסח. ובדרך זו מבוארת שאלת הבן בדברי רשב"ם על אתר: מה העבודה הזאת - המשונה משאר ימים טובים מכמה דברים? (ראה ראב"ע לפסוק כד ור"ע ספורנו כאן העומדים על השינויים, ובספורנו מבוארת גם תשובת האב) והנה שאלה מחוכמת זו, אצל בעל ההגדה מושמת בפי הרשע. אתמהה. (פ' בא תשס"ה) וראה דברי חזקוני על שאלת הבן החכם להלן בספר דברים (ו, כ) שכתב: "אשר צוה ה' אלהינו אתכם" - בבן חכם הכתוב מדבר שמדקדק כל כך בטעם המצוות, ובמה שאמר "אתכם" לא הוציא עצמו מן הכלל דכיון שאמר "ה' אלהינו" קיבל עליו עול מלכות שמים, ו"אתכם" דקאמר היינו משום שלא נולד בשעת הציווי, אבל האומר "מה העבדה הזאת לכם" ולא הזכיר שם שמים, מוציא עצמו מן הכלל של העבודה דמשמע שאינה עליו. ע"כ.
פסוק כו:
וראה גם דברי נחמה ליבוביץ בהגדתה (עמ' 48): נראה שעיקר ההבדל בין חכם לרשע הוא בפרט קטן, המצוי בהקדמה לדבריהם. לגבי החכם נאמר: "כי ישאלך בנך מחר"; ואילו לגבי הרשע נאמר: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם". כל זמן שהבן שואל - ותהיינה שאלותיו אף נועזות, אף תוקפניות - הרי סימן הוא שרוצה הוא בתשובה וביישוב קושיותיו, ואין הוא רשע ח"ו, אלא תלמיד הצמא לדעת. ואילו הרשע אינו שואל ואינו רוצה בתשובה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" - הם את עמדתם כבר קבעו ואינם רוצים עוד לשמוע תשובה, לכן קרויים הם רשעים. וזו כוונת בעל ה"עקידת יצחק" (שער שלושים ושמונה) באמרו: "כי לא כיון בכאן אל השואלים בדרך שאלה וחקירה ליסודות, אלא אל הגוזרים אומר בתורת ערעור". ע"כ.
פסוק כו:
נראה הדבר כאילו חז"ל נתלו ברמזים קלים החבויים בכתוב כדי לדון בן זה לכף חובה ולשימו רשע, ולעומתם עשוהו פרשני הפשט לבן מחוכם המבקש לעיין בהלכות הפסח. שמא בקשו חז"ל ללמדנו דבר גדול - גם מאחורי שאלות מחוכמות יכול להסתתר הרשע ולעתים רק רמזים קלים יעידו על מגמותיו הזדוניות. וכיצד נדע אם אכן מסתתרות מאחורי שאלות אלו מגמות זדוניות? לשם כך מסרו לנו חז"ל שלושה מדדים אותם עלינו לבחון: המדד הראשון שנתנו לנו חז"ל הוא מדת השותפות עם הציבור, שהרי מונה הרמב"ם בהלכות תשובה "חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהם", והראשון שבהם "הפורש מן הצבור" (ד, ב), ובמסכת אבות (פ"ב מי"ג) נאמר: "אל תהי רשע בפני עצמך" ובאר ר"ע מברטנורא שם - "...אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך". ואם נראה גם הבן החכם כאילו פורש מן הציבור, הרי לך מדד שני - קבלת עול מלכות שמים - וכיון ששם שמים שגור על לשונו, הרי שהשתמש בלשון זו מסיבה ראויה ואין כוונתו לפרוש ח"ו מן הציבור. ועדיין - אפשר שהוא מודה באלהות ואינו מודה במצוות. על כן בא המדד השלישי - על האב להבחין בטון הדיבור - האם הבן את עמדתו כבר קבע ואינו חפץ עוד לשמוע או שמא אינו אלא תלמיד הצמא לדעת.
פסוק כו:
שאלה נוספת היא: מדוע שינו חז"ל (ובעקבותיהם בעל ההגדה) מלשון התורה ולא שמו בפי האב את התשובה הניתנת לבן זה בתורה? על שאלה זו משיב בעל "תורה תמימה" (יב, כו - הערה רא) וכותב: לכאורה צ"ע שמביא לתשובה פסוק אחר בעוד שלפי הפשט התשובה כאן מבוארת במקומה "ואמרתם זבח פסח הוא" וגו', ונראה דלא ניחא ליה לפרש דהאי "ואמרתם" הוא לתשובה על השאלה, משום דכיון דרשע הוא והוציא עצמו מן הכלל, מה תספיק לו התשובה הזאת. כי הלא הוא רואה שזבח פסח הוא ויודע עניינו ובכל זאת שואל לכוונה רשעית, ולכן מפרש שבאמת אין משיבין לו לשאלתו מאומה וכמו שכתוב "אל תען כסיל כאולתו", רק אומרים לו שאילו היה שם לא היה נגאל, משום דהרשעים מתו בג' ימי אפלה, כנודע.
פסוק כו:
על כך הוסיפה נחמה ליבוביץ (הגדת נחמה עמ' 49): לפי דרשת חז"ל אין התשובה הניתנת בפסוק כז מתאימה לרשע, כי יש בה דברי הסבר והנמקה והרי אין הוא שואל ואינו מגלה כל ענין, לכן לא יוחדה לו תשובה; אלא - "ואמור לו: והגדת... בעבור זה עשה ה' לי" - ולא לו; אילו היה שם לא היה ראוי להיגאל. בנוסף, עיון בפסוקים מגלה שבשאר הבנים, התשובה ניתנת להם: "ואמרת לבנך" (דברים ו, כו), "ואמרת אליו" (שמות יג, יד), "והגדת לבנך" (שמות יג, ח). בהשוואה לבנים האחרים, התשובה בתורה לרשע היא לא ממש תשובה אלא אמירה בעלמא: "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב, כז). מתוך שהתורה עצמה אינה נותנת תשובה לבן הרשע למד בעל ההגדה להכניס תשובה אחרת לבן זה.
פסוק כז:
רש"י ד"ה ויקד העם, על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם. ע"כ. וקשה לי, מכיון שיש כאן שני לשונות תודה (קידה, השתחוויה), היה מקום לראות בהם תגובה לשתי תופעות הראויות לתודה, והנה יש כאן שלוש. וראה "שפתי חכמים" (אות א) בשם מהרש"ל. (פ' בא תשמ"ח, תשנ"ד)
פסוק כח:
רש"י ד"ה וילכו ויעשו בני ישראל, וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם וכו'. רש"י התקשה בלשון הכתוב "וילכו ויעשו", ממנה משמע שהזדרזו לקיים מיד עם שמיעתם, והרי שמעו בראש חודש ניסן (ראה רש"י למעלה פסוק ג) והציווי היה על לקיחת השה רק בעשירי בחודש ושחיטתו בארבעה עשר בו. (פ' בא תשנ"ג)
פסוק כח:
רש"י ד"ה וילכו ויעשו, ...ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה. ע"כ. (מכילתא). וייתכן שזהו המקור לעניין שכר הליכה בכללו. (פ' בא תשנ"ד)
פסוק כח:
וראה דברי הרב בצלאל שטרן בשו"ת "בצל החכמה" ח"ד סימן יט (דין תפילה בבית כנסת קרוב או רחוק - אין מעבירין על המצוות - שכר פסיעות), שם סימן כ (דין שכר פסיעות בהיה קרוב והתרחק, ושוב חזר והתקרב והלך עד למקום המצוה) ושם סימן כא ובח"ה סימן קסו (דין שכר פסיעות ברוכב ונוסע במכונית). (פ' בא תשנ"ה)
פסוק כט:
רש"י ד"ה וה', כל מקום שנאמר "וה'", הוא ובית דינו... כמו פלוני ופלוני. ע"כ. סיפא זה בא לפרש את משמע הדבר ולא את סגנונו, שהרי בפסוק לא כתוב אלא "וה'". (פ' בא תשמ"ט)
פסוק כט:
ולכאורה עצם הפירוש קשה, שהרי לפי זה הסדר הוא: בית־דינו וה', ואין זה סביר לומר כך. (פ' בא תשס"ג) וראה "מנחת יהודה" שאף־על־פי שיוצא מפירוש רש"י שקודם מופיע בית דינו בפסוק ואחר־כך וה' - בדיני נפשות מתחילין מן הקטן.
פסוק כט:
רש"י ד"ה עד בכור השבי. קצת קשה למה רש"י חוזר ומסביר, מה שכבר הסביר למעלה (יא, ה ד"ה עד בכור השבי), וראה מה שכתבתי שם, אבל אינו חוזר ומסביר למה גם בכורות הבהמה מתו (וזה מבואר למעלה בפסוק יב). (פ' בא תשנ"ט)
פסוק ל:
רש"י ד"ה ויקם, ממטתו. ע"כ. סיפר לי ר' מנחם קצבורג שי' בשם הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א - אף כי כבר ט' פעמים התאמתו אזהרות משה ואף כי כבר נהרגו הבכורות המצריים במצרים, פרעה הלך לישון כרגיל, וכשקם, לא קם מתפילה אלא ממטתו! (פ' בא תשנ"ד)
פסוק ל:
בשבת סיפרתי זאת לשכני ר' יהודה גרינשפן שי' ואמר לי שכתב וורט זה בספרו "חיוכה של תורה" בשם האדמו"ר מקוצק! (פ' בא תשנ"ו)
פסוק ל:
רש"י ד"ה כי אין בית אשר אין שם מת, יש שם בכור וכו'... דבר אחר וכו'. ואם אמנם גם בכור נקבה במשמע, כפי שגם שמות רבה מביא (יח, ד), למה לי כל אלה? (פ' בא תשס"ו) וראה "ספר הזכרון" שגם אם מת הבכור זה מכבר או שיצא למדינה אחרת, עדיין לא היה בית שלא היה בו מת כי הרבה בכורות היו בכל בית.
פסוק ל:
שם. ...דבר אחר מצריות מזנות תחת בעליהן מרווקים פנויים וכו'. וקשה לי שאם כן מדובר כאן גם על בכורות מצד האב, ולהלן בפרשת קידוש בכורות (יג, ב ד"ה לי הוא) נאמר: "לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים", ואם כן היה צריך להחיל דין בכור גם על בכורות מן האב, וזה אינו, שהרי הכתוב מגביל במפורש "פטר כל רחם". ועוד: למעלה (יא, ה) מדובר במפורש בבכור שפחה ולא בבכור עבד, כלומר - בכור מן האם ולא מן האב. (פ' בא תשמ"ו, תש"ן, תשנ"ב, תשנ"ט) ורמב"ן הביא דברי רש"י וכתב שלפי דרך הפשט, הבכורות שמתו במצרים היו בכורי פטר רחם ולכן קדשו תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל. וכדי לתרץ את דברי רש"י־מכילתא כתב, שאף־על־פי שהכה ה' כל בכורי מצרים - בכור האב ראשית אונו ובכור האם פטר רחם - קידש ה' רק בכור האם בישראל, מפני שהוא ידוע ומפורסם יותר. ו"משכיל לדוד" כתב שכיון הקב"ה להודיע, שבישראל לא היו בכורים מאב על הדרך שהיו במצרים, שנשים צדקניות היו. וראה "גור אריה" על אתר.
פסוק לא:
"קומו צאו מתוך עמי... ולכו עבדו את ה' כדברכם". בעוד שמן הרישא אפשר להבין, שפרעה מדבר במתן חופש מוחלט ואפילו בגירוש (וראה ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא"), הרי שמן הסיפא משמע שמדובר במתן חופשה לשלושה ימים לשם הקרבת קרבנות. מסתבר שלשון אמביוולנטית ("דיפלומטית") שממנה יכול כל צד להבין מה שהוא רוצה, אינה המצאת בני דורנו. (פ' בא תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (ג, יח).
פסוק לא:
רש"י ד"ה ולכו עבדו את ה' כדברכם, הכל כמו שאמרתם... ומהו כאשר דברתם? "גם אתה תתן" וכו'. לכאורה היה מוטב לציין ד"ה כאשר דברתם, שהרי את זה רש"י בא לפרש. וראה איך כתב ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש. (פ' בא תשמ"ז)
פסוק לא:
לגופו של ענין, לכאורה מדבר פרעה עדיין בחופשה של ימים ספורים, ואילו בחופש חירות מדובר רק בליל ט"ו בניסן. (פ' בא תשנ"ו)
פסוק לא:
רש"י ד"ה גם אתם, הגברים, "גם בני ישראל", הטף. ע"כ. ולא ידעתי למה לא יפרש בפשטות - "גם אתם" - משה ואהרן (כלומר, אינו מגרש את המנהיגים בלבד), "גם בני ישראל" - כמשמעו. ואילו הטף משתמע מקל וחומר מן ההמשך - "גם צאנכם... כאשר דברתם". (פ' בא תשמ"ט)
פסוק לא:
ואולי לא רצה רש"י בק"ו שכזה. אך מכל מקום קשה לי, היכן הנשים שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים, והכתוב אינו מזכירן? (פ' בא תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד" שאין לפרש "גם אתם" על משה ואהרן עצמם, שכן משה ואהרן היו יוצאים כל שעה ושעה כפי שרצו ואין מוחה בידם, ולא היה צריך לתת להם עכשיו רשות. ובמכילתא דרשב"י נאמר: "אתם" - אין לי אלא אתם, גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר: "גם אתם", "גם בני ישראל" - לרבות נשים וטפלין.
פסוק לא:
"וברכתם גם אתי". ולא ידעתי, מה "גם" זה בא לרבות, כלום עליהם לברך עוד מישהו? וכן להלן "וגם צדה לא עשו להם" (לט) תמוה, שהרי גם שם אין לראות ריבוי כלשהו. (פ' בא תשנ"ג)
פסוק לא:
למעלה (י, כה) כותב ראב"ע (בפירושו הקצר): יש אומרים שנתן להם (זבחים ועולות) בצאתם, וזה טעם "וברכתם גם אתי", אך משום מה אינו חוזר על כך כאן, והרי כאן מקומה של הערה זו. (פ' בא תשנ"ד) ורמב"ן פירש: כאשר תזבחו לה' אלהיכם כאשר דברתם ותתפללו על נפשותיכם, שלא יפגע אתכם בדבר או בחרב, תזכירו גם אותי עמכם. ורשב"ם פירש: לכו וגם תברכו אותי בלכתכם. וב"דעת מקרא" פירשו: לשון קצרה, וכוונתה: מברך אני אתכם 'לכו לשלום!', ברכו גם אותי. אלא שמתוך גאוותו, או מתוך צערו, לא פירש פרעה בפיו ברכה לישראל והבליעה ברמז. ולהלן (לט) על המילים "וגם צדה" כתב רס"ג: עד שאפילו צדה.
פסוק לד:
רש"י ד"ה טרם יחמץ, המצרים לא הניחום לשהות כדי חימוץ. ע"כ. וצריך לומר שגם מצות לא הספיקו לאפות, שהרי הוציאו "בצק". ואם כן הוא, כיצד ניתן להבין את דברי המכילתא שרש"י מביאם בד"ה משארתם - "שיירי מצה ומרור", כלומר שאכן אפו מצות? (פ' בא תשמ"ו)
פסוק לד:
וראה להלן (לט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים" וגו'. ולכאורה זה סותר את המכילתא. ועוד קשה, הרי כבר נצטוו לאכול את הפסח על מצות, כלומר אפיית המצות (הלא־חמוצות) הוא עניין של לכתחילה, ולא בשל גירושם על ידי המצרים. ועוד, אם בבוקר (לכל המוקדם) יצאו (פסוק מ), כיצד זה שבצקם לא החמיץ במשך הלילה, ומה אכלו עם הפסח? (פ' בא תשמ"ז, תשנ"ח, תש"ס)
פסוק לד:
והנה רש"י להלן (פסוק לט, ד"ה עוגות מצות) כתב: ...בצק שלא החמיץ קרוי מצה. (פ' בא תשס"ה) וראה דברי רבי יוסף קמחי (מובאים באבודרהם, סדר ההגדה ופירושה ד"ה מצה זו) שכתב: מה שנצטוו על מצות קודם לכן היה על שם העתיד, שהשם יודע העתידות, ידע שהיה להם לצאת ממצרים בחיפזון, ואפילו אם היו רוצים, לא היו יכולים להחמיץ בצקם, ציוה לאכול הפסח על מצות ומרורים, ולאכול שבעת ימים מצה. ע"כ. ואמנם מדברי הכתוב משמע שמה שלא הספיק בצקם להחמיץ היה מחמת החיפזון, אבל אם היו משתהים היתה עיסתם מחמיצה, והלא כבר בתחילת החודש נצטוו על איסור חמץ ביום ט"ו בניסן (טו)? על כך משיב בעל "שבלי הלקט" (סימן ריח עמ' 196): "פסח מצרים לא נצטוו על החמץ אלא לילה אחת". לכן, את העיסה, שהכינו כדי לאפות להם בדרך, כבר מותר היה להם לאפות חמץ, אלא שמחמת החיפזון לא הספיקה עיסתם להחמיץ. זכר לדבר נצטווינו לאכול מצה בפסח. נמצא, שקודם היציאה ממצרים אפו ישראל מצות כדי לאכול יחד עם הפסח, כפי שנצטוו. מלבד זאת, קודם היציאה הכינו עיסה נוספת כצדה לדרך, ואותה התכוונו לאפות חמץ - עיסה זו נאפתה לבסוף כמצה, כי לא הספיק בצקם להחמיץ כאמור. (ראה "הגדה שלמה" עמ' 196 ואילך. וראה מאמרו של הרב דני שוורץ "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?" בהגדת זכרון לאלקנה גובי הי"ד "לכתך אחרי במדבר" עמ' 184. הראני ר' גרשון באס שי') הוסיף ר' שמואל עמנואל שי' והעיר: רש"ר הירש אומר שהבצק לא החמיץ בגלל תנועתם הבלתי־פוסקת של נושאי הבצק.
פסוק לד:
"משארתם צררת בשמלתם על שכמם". לא ידעתי לשם מה בא תיאור מדויק זה של פרט בנאלי - כיצד נשאו את הצידה היחידה לדרך, ועל דברי רש"י - "מחבבים היו את המצוה" - קשה לי, שהרי היה זה בצק, ומכל מקום קשה, כיצד זה לא החמיץ. (פ' בא תשמ"ט)
פסוק לד:
ועתה הבינותי שצריך לומר שמדובר במצות אפויות, כלומר שיירי המצות שאפו לליל הסדר. (פ' בא תש"ן)
פסוק לד:
רש"י ד"ה משארתם, שיירי מצה ומרור (מכילתא). ע"כ. וראה רשב"ם (על אתר) המפרש "הוא הכלי שנותנים בו הבצק, וזה מוכיח - 'ברוך טנאך ומשארתך' (דברים כח, ה)", וכן מפרש ראב"ע. ומעניין שלא רשב"ם ולא ראב"ע העירו־פירשו כלום למעלה (ז, כח - על הפסוק "ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך... ובמשארותיך"), ואילו על פירושו של רש"י כאן קשה משם, שהרי שם אי־אפשר לפרש כדבריו כאן, ומעניין שאף הוא אינו מעיר שם מאומה. (פ' בא תשמ"ט) וב"ספר הזכרון" מבואר שרש"י פירש מלת "משארתם" לפי מדרש חז"ל (מכילתא בא יג) שדרשוה מלשון "שארית יעקב" (מיכה ה, ו). ואינו מפרש כפשוטו שהוא עיסה או הכלי שלשים בו את העיסה, משום שבתחילת הפסוק נאמר "וישא העם את בצקו", ומיד אחר כך נאמר "משארתם צררות", משמע שמדובר בשני דברים שונים. וראה עוד בספר "הבנת המקרא" כאן.
פסוק לה:
רש"י ד"ה כדבר משה, שאמר להם במצרים (יא, ב) "וישאלו" וגו'. ולא ידעתי, מהי תוספת זו של "במצרים". וכי היכן היה יכול לומר להם, אם לא במצרים? מתחילה חשבתי לומר שזוהי סתם תוספת של מאן דהוא, ואולם גם בדפו"ר כתוב כך. וראיתי "לפשוטו של רש"י" על אתר, ואין זה נראה כלל. (פ' בא תש"ן)
פסוק לה:
"...כלי כסף וכלי זהב ושמלת". למעלה (יא, ב) מדובר בשאילת כלי כסף וכלי זהב בלבד, ואילו כאן נוספו שמלות, וראה רש"י על אתר שאף מחשיב אותן יותר מכלי הכסף והזהב. וקשה לי, והרי לא שינו לבושם, כלומר לא לבשו בגדי מצרים, מה ענין להם אפוא בשמלות אלה (מלבד חשש שעטנז)? (פ' בא תשס"ג) וראה מש"כ למעלה (ג, כב).
פסוק לו:
"וה' נתן את חן העם" וגו'. מכאן רואים שבלא נתינת חן מיוחדת אין הגויים אוהבים אותנו כדי נתינה או אף כדי השאלה. (פ' בא תשמ"ו)
פסוק לו:
"וינצלו את מצרים". לפי פשוטו של מקרא נראה שניצול זה נעשה תוך כשש שעות, וגם זה מנסי יציאת מצרים הוא. (פ' בא תשנ"ב)
פסוק לז:
"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה". ברור שבני ישראל היו מפוזרים בכל ארץ מצרים, ועל כן נס עצום הוא ביציאה הבו־זמנית של כשני מיליון נפש, בלא אמצעי התקשורת החדישים, ומאוד תמוה שאין מבליטים צד זה של נס יציאת מצרים. (פ' בא תשנ"ג)
פסוק לז:
"כשש מאות אלף רגלי הגברים" וגו'. התורה מעריכה מספר ואינה אומרת, מיהו המעריך, וצריך לומר שקיצר הכתוב. ומכל מקום קשה מכאן, לשם מה היה צריך למִפקד שבפרשת כי תשא. (פ' בא תשנ"ט) וכך כתב רש"י בתחילת ספר במדבר: מתוך חבתן לפניו, מונה אותם כל שעה; כשיצאו ממצרים מנאן; וכשנפלו בעגל מנאן (בפרשת פקודי), לידע מנין הנותרים; וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם (בפרשת במדבר).
פסוק לט:
"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים... כי גרשו... ולא יכלו להתמהמה" וגו'. זה שנים קשה לי פסוק זה, שהרי נצטוו לאכול את פסח מצרים על מצות ומרורים (למעלה פסוק ח), ולפי זה אין בעצם אפיית המצות כל חידוש. ומכיון שנצטוו "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (כב), לכאורה גם היה להם פנאי והזדמנות לאפות מצות לדרך. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק לד - ד"ה משארתם, שיירי מצה ומרור). כלומר, רש"י סובר שאפו מצות לפני היציאה ואת השיירים שלהן הוציאו על כתפם. והנה רמב"ן על אתר חולק על רש"י בשני הדברים, וכך לשונו: "ואפו את הבצק, שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו 'שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה' (יט). ואמר 'כי גרשו ממצרים' לומר שאפו אותו בדרך, בעבור כי גורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארתם צרורות בשמלתם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסוכות" וכו'. כלומר לא אפו במצרים כי אם לאכילה על הפסח, וממילא פירוש "משארתם" (לד) כמו רשב"ם שם. כמובן שקשה על רמב"ן, כיצד זה שבצקם לא החמיץ בדרך, ועתה ראיתי שכך כבר שואל בעל הליקוטים על אתר בחומש "רב פנינים". ואילו על רש"י (מכילתא) קשה פסוק מפורש "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים". ואולי צריך לומר שאפו במצרים - לשתי הדעות - הנחוץ לאכילה על הפסח, ואילו באשר לשאר תישאר מחלוקת, אף כי קצת קשה שכן היה להם זמן עד הבוקר כדי לאפות לקראת היציאה, שהרי עד אז לא יצאו מבתיהם. (פ' בא תשס"ד) וראה מש"כ למעלה (פסוק לד).
פסוק מ:
רש"י ד"ה אשר ישבו במצרים, אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם. ע"כ. ולא ידעתי, מה בא לומר, ואולי צריך לאחד ד"ה הבא עם זה שלנו. (פ' בא תשמ"ו)
פסוק מ:
ואמנם מעין זה עשה ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש. (פ' בא תשמ"ז)
פסוק מ:
ונראה שהכוונה לראשיתן של ת"ל שנה שבה ישבו עדיין בארץ ישראל שאף היא לא היתה עדיין שלהם. (פ' בא תשנ"ו) וכך לשון המכילתא (פסחא יד): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן וכו'.
פסוק מא:
רש"י ד"ה ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה, ...בט"ו בניסן... בט"ו בניסן... בט"ו בניסן וכו'. שלושה תאריכים אלה הם מדברי המדרש, ואינם יכולים לשמש ראיה לקביעה שלא עכבן המקום כהרף עין. (פ' בא תשנ"ז) ורא"ם כתב שדבר זה נלמד ממה שכתוב "ויהי בעצם היום הזה", שהוא כמיותר.
פסוק מב:
רשב"ם ד"ה שמורים, לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר". ע"כ. ואולי אף מוטב לומר: לשון זכירה. ומכל מקום הרי זה פירוש נפלא בפשטותו. ולמעשה אין זה שונה מדברי רש"י. (פ' בא תשמ"ז)
פסוק מב:
רש"י ד"ה הוא הלילה הזה, הוא הלילה שאמר לאברהם, בלילה הזה אני גואל את בניך. (מכילתא). ולא ידעתי, היכן נרמז דיבור שכזה בברית בין הבתרים. (פ' בא תשנ"ג)
פסוק מג:
רש"י ד"ה זאת חקת הפסח, בי"ד בניסן נאמרה פרשה זו. ע"כ. ולא ידעתי, מה ראה נותן התורה להפריד פרשה זו מן העיקר - פסוקים א-כח? (פ' בא תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד" שבעוד הפרשה הקודמת נאמרה בראש חודש ניסן, פרשה זו נאמרה רק בארבעה עשר בו כדי שיהיה הזרוז בשעת מעשה.
פסוק מג:
רש"י ד"ה כל בן נכר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל מומר במשמע. ע"כ. לפי רש"י, מלבד גוי שאסור באכילת הפסח, גם ישראל המומר לאיזו מן העברות נקרא בן נכר (ראה גם רש"י פסחים כח ע"ב ד"ה בן וזבחים יח ע"ב ד"ה בן), אבל להלכה הכריע הרמב"ם (הלכות קרבן פסח ט, ז) ש"בן נכר", שנצטוינו שלא להאכילו מבשר הפסח, הוא דווקא יהודי עובד אלילים. (פ' בא תשמ"ט, תש"ן, תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק מד:
רש"י ד"ה ומלתה אתו אז יאכל בו. לפי פשוטו של מקרא קשה להבין את דעת רבי יהושע (מכילתא) שמילת העבד מעכבת את האדון מלאכול את הפסח, כי למה יעבור מלשון נוכח ללשון נסתר? (פ' בא תשנ"ח) וראה "לפשוטו של רש"י" שרש"י הביא את שתי הדעות שבמכילתא כי לפי רבי אליעזר קשה: הרי איסור אכילת הפסח, לעבד ללא מילה, ניתן ללמוד מפסוק מח "וכל ערל לא יאכל בו", ומדוע צריך פסוק לעבד? לכן מביא רש"י גם דעתו של רבי יהושע והיא דעת הסתמא דגמרא (יבמות ע ע"ב) - "מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו מלאכול בפסח".
פסוק מו:
רש"י ד"ה ועצם לא תשברו בו, הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר וכו'. וטעמו של בעל "ספר החינוך" (מצוה טז) הוא: שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ע"כ. דומה שדברי "ספר החינוך" אינם עולים בקנה אחד עם דרשת חז"ל המובאת ברש"י. וצריך עיון. בהמשך דבריו שם עומד בעל ספר החינוך על המגמה הכוללת המונחת בריבוי מצוות מעשיות וטובע את משפטו המפורסם "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", וזו לשונו: ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו? כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ע"כ. (פ' בא תש"ן) על עקרון זה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" העיר הרב חנן פורת בספרו "מעט מן האור" לספר שמות (עמ' 113): אין ספק שדברי בעל "ספר החינוך" נכונים מבחינה פסיכולוגית, אך האמנם ניתן להסתפק בדבריו ולראות בהם טעם בלעדי לכל המצוות המעשיות? הן לאור דברי "החינוך" נותרות המצוות המעשיות בבחינת אמצעי בלבד, ואין בהן ערך כשלעצמן. יתרה מזו: לדעת "ספר החינוך" עיקר תפקידן של המצוות המעשיות הוא לעורר את הלבבות בעצם עשייתן, וממילא אין לשלול מכל וכל גם את קיומן כ"מצוות אנשים מלומדה" ללא ייחוד וכוונה...
פסוק מו:
דומה כי אחרי ככלות הכל יש לבנות מעל ליסוד הנכון, שלפיו "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", נדבך גבוה יותר, ולפיו אחרי הלבבות נמשכים המעשים. ריבון העולמים יצר את האדם עפר מן האדמה ונפח דווקא בעפר נשמת חיים. לפיכך נתבע האדם המורכב מגוף ונשמה לשתף בהשגותיו הרוחניות גם את גופו. וכדרך שחוויות רוחניות עזות העוברות על האדם, עשויות לסמר את בשרו ולהעלות דמעות בעיניו, כך אף נועדו המצוות המעשיות להביא לביטוי מוחשי את החוויה הרוחנית החופשת כל חדרי בטן ומתרוננת בבשר החי: "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהלים פד, ג). ע"כ.
פסוק מז:
רש"י ד"ה כל עדת ישראל יעשו אתו וכו'. במצרים - עניין של משפחה, ולדורות - כל העם! (פ' בא תשמ"ז)
פסוק נ:
"ויעשו כל בני ישראל" וגו'. קשה שהרי יש כאן בפרשה מצוות ששייכות רק אחר בואם ארצה, כגון גר תושב או עבד איש, דינים שלא יכלו לקיים במצרים. (פ' בא תשנ"ו) וראה חזקוני שכתב: אמרו לעשות כן לדורות.