פסוק א:בארץ מצרים כו' דבור החמור לא כ"ש והא דנאמר למשה מכת בכורות בעמדו לפני פרעה. אמר רבי שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום ע"ז וטנופת, כדי לגאלן, ש"ר:
פסוק ג:דברו אל כל עדת כו'. והלא כבר נאמר אתה, תדבר.. היינו בפ' וארא אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וכתב הרא"ם שיש נוסחא והלא כבר כתיב ואתה דבר אל בני ישראל והוא בפ' כי תשא במצות שבת. ולא הסכים הרא"ם לזו הנוסחא, דדילמא דוקא במצות שבת אמרינן ולא אהרן. גם בעיני יפלא נוסחא זו דהא ההוא ואתה דבר לא הוה ואתה מיעוט אלא כמו שפירש"י שם ואתה אע"פ שהפקדתיך על מלאכת המשכן כו', אלא נוסחתנו עיקר ויש להקשות הא פי' רש"י בפ' וארא שם אתה תדבר פעם אחת כל שלוקות כו ואהרן ימליצנו ויטעימנו כו', וא"כ מאלוה לרש"י לומר כאן שחלקו כבוד זה לזה הא תרווייהו צריכי זה לדבור כפי ששמע וזה להטעים הדבור ותו קשה הא משה עשה עצמו ההטעמה לישראל כמ"ש רש"י ריש משפטים אשר תשים לפניהם כדי שיהיה כשלחן ערוך לפניהם ונראה דקרא דוארא לצדדין קאמר, דהא במשה אמר אתה תדבר ולא זכר לפני פרעה וגבי אהרן זכרו אלא דה"ק אתה תדבר את כל אשר אצוך, והיינו כל הצווים אפי' מה שיהיה לישראל, אבל אצל פרעה ידבר אהרן דהיינו ההטעמה, אבל גבי ישראל אפי' ההטעמה תהיה ע"פ משה. א"כ מה זה שאמר כאן דברו אלא שחלקו כבוד כו':
פסוק ג:דברו וגו' בעשור לחדש, דברו היום בר"ח מדסמיך דברו לר"ח הנזכר קודם לו ש"מ שהדבור היה בר"ח לא ביום הלקיחה נראה דאחר בעשור לחודש הוא סוף דבור, ואח"כ מתחיל דבור אחר. הזה פסח מצרים כו' דבפ' מי שהיה (דף צ"ו) יליף לה מן הזה דיש חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות לענין לקיחה מבעשור:
פסוק ד:במכסת, חשבון. במכילתא שישחטנו למנוייו ואינו נאכל שלא למנויו:
פסוק ה:מן הכבשים וכו', שאף עז קרוי שה. דל"ת דה"ק שצריך שיהיה שה דהיינו כבשים, ונוסף ע"ז יביא מן העזים אף שאינו שה, קמ"ל דאו קאמר ובשה עצמו יש שני מינים ויביא אחד מהם:
פסוק ו:והיה לכם למשמרת, זהו לשון בקור כו' ביאור דבריו דתרתי מילי יש כאן. האחד לקיחה בעשור, דהיינו ארבעה ימים קודם שחיטתו, וזהו בלא ביקור ממום. השני הוא ביקור מומין ג"כ ארבעה ימים קודם שחיטתו. ומשכחת לה זה בלא זה באם לא הפריש שום אחד מהטלאים רק ביקר ג' או ד' מהם ממומין ובשעת שחיטה לקח אחד מהמבוקרים ושחטו הרי קיים מצות ביקור ולא מצות לקיחה שהיא הפרשה ואמרינן בפ' מי שהיה (דף צ"ו) דתרי הזה כתיבי, האחד בעשור לחודש הזה ויקחו, דממעטינן מן הזה פסח דורות דלא בעינן לקיחה ד' ימים קודם, הב' בפסוק והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, דמיירי מן ביקור וממעטינן מן הזה פסח שני דלא צריך ד' ימי ביקור, וכ"ש ימי לקיחה. אבל פסח דורות צריך ביקור רק לקיחה ל"צ וע"כ פירש"י כאן זהו לשון ביקור כו', ובזה אין מיעוט לפסח דורות דאפילו בתמיד צריך ימי ביקור. ועל הלקיחה שצריכה בפסח מצרים דוקא נותן אח"כ ר' מתיא בן חרש טעם. ויש לדקדק למה מביא רש"י דברי ר' מתיא כאן אחר הפסוק שמיירי בביקור ולא לעיל בפסוק ויקחו דבסמוך. תו קשיא מה שהקשה רש"י ומפני מה הקדים כו' מה שלא צוה כן בפסח דורות, משמע דקשיא ליה מאי שנא דורות ממצרים ולמה לא הוקשה לו על מה דאמרינן בגמרא במשנה דפסח מצרים, נאכל בחפזון דכתיב ואכלתם אותו בחפזון, אותו בחפזון ולא אחר בחפזון, ומאי שנא מצרים מדורות, ע"כ נראה דלא מקשה כלל מאי שנא מצרים מדורות, ובמדרש לא הוזכר כלל, הך חילוק דמצרים לדורות בקושיא זאת דמביא רש"י, אלא דמקשה למה בא הצווי על הלקיחה ולא על ביקור ולמה היא באה, ולעיל לא הביא רש"י קושיא זו דהו"א מאי לקיחה ביקור דמשום הביקור אמר ויקחו ד' ימים תחלה, ולביקור ודאי צריך ד' ימים כדי להבחין היטב אם יש בו מום קבוע או עובר, אבל כאן דמיירי מביקור וראיה דצריך זה אפי' בדורות ממילא מה שנתמעט לעיל דורות היינו בלקיחה לחוד בלא ביקור, ועל זה קשה למה לן באמת הך מילתא דלקיחה שאין צורך בה, והשיב ר' מתיא כדי להמשיכם במצות פסח וכדי להמשיכם מן הע"ז. כנלע"ד נכון מאוד בזה:
פסוק ו:קהל עדת ישראל, קהל ועדה וישראל פירוש שלשים בעינן עשרה מכח קהל ועשרה מכח עדה ועשרה מכח ישראל, ומספקא לן אי בהדי הדדי או בזה אחר זה הלכך בעינן ג' כתות של שלשים, כמבואר בפ' תמיד נשחט:
פסוק ח:ומצות על מרורים, כל עשב מר כו יש להבין מאי כוונתו במאי דקמ"ל כל עשב כו', ומ"ש אחר כך וציום לאכול מר זכר לוימררו את חייהם דמשמע שיש לו שייכות אל הקודם ולמה זכר רש"י וציום לאכול מר ולא אמר מרור כלשון הכתוב ותו וכי רש"י בא לדרוש טעמי התורה במצותיה. וכדי ליישב זה נעתיק הגמרא פרק כל שעה (דף ל"ט) אמרינן במשנה ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחזרת בתמכא כו' ובמרור ומפרשינן בגמרא מרור מרירתא רבינא אשכחיה לרב אחא דהוה מהדר אמרירתא א"ל מאי דעתך דמרירן טפי הא חזרת תנן (בריש כולהו) ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת (כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן) ואמר רבא מאי חזרת חסא דחס רחמנא עלן ומשום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קיימא), אאאקקב כלל העולה מזה דאע"ג דעשב אחד נקרא מרור אין המצוה בו דוקא, וע"ז אמר רש"י כאן כל עשב מר כו' דל"ת דוקא עשב הנקרא מרור נתכוין הכתוב במה שאמר מרורים, והוכיח דבר זה שהרי עיקר כוונת צווי לאכילת מרור היה לזכר וימררו את חייהם, א"כ כל דבר מר במשמע. ונקט רש"י לשון עשב לאפוקי ממרירתא של דג דלא הוה מין זרעים, והירדוף דהוא מין עץ מר, כדאיתא כ"ז בגמרא:
פסוק ט:ובשל מבושל במים, כל זה, באזהרת כו'. דל"ת דה"ק לא תאכלו ממנו נא, אבל ובשל כשתרצו לבשלו תבשלו במים ולא בדבר אחר קמ"ל:
פסוק ט:במים וכו' ובשל מבושל מכל מקום. פירוש מיתור ובשל, וא"ת לא לכתוב רק חד בשל ולא לכתוב גם במים, וי"ל דקמ"ל צלי קדר דאסור, פי' שמבשלים אותו בלא מים אלא במה שנפלט ממנו, והכי אמרינן פרק כל שעה (דף מ"א) דלרבי ילפינן כן מרבויא דבשל מבושל. וא"ל א"כ לכתוב בשל מבושל ולא צריך במים, י"ל דהו"א מבושל סתם הוא במים ובשל הוא שאר משקים אבל צלי קדר שרי קמ"ל במים, ממילא אנו רואים דסתם מבושל אינו במים אלא בשאר משקים ממילא אתא ובשל למעוטי צלי קדר, ממילא גם צלי קדר אסור דהוה עליה עכ"פ שם בישול אע"ג שאינו במים ובמשקים (כנ"ל נכון בס"ד):
פסוק ט:ראשו על כרעיו, צולהו כולו כאחד. דלא תימא ראשו וכרעיו לחוד, אלא כולו כאחד כאילו כתיב ראשו בכרעיו וקרבו. ומ"ש נותן קרביו לתוכו זה דעת ר"י הגלילי בר"פ כיצד צולין (ד' ע"ד), אבל ר"ע אומר כמין בישול הוא זה אלא תולין אותו חוצה לו. ואע"ג דקימ"ל הלכה כר"ע, מ"מ מביא רש"י דברי ר"י הגלילי שהם קרובים לפשט הכתוב טפי מדר"ע:
פסוק י:והנותר ממנו וכו' עמוד ותשרפנו כתב לשון עמוד, דל"ת שיעור זמן השרפה הוא מן בוקר ראשון עד בוקר שני קמ"ל דוקא בבוקר השני לא קודם לו:
פסוק יב:ועברתי, כמלך העובר ממקום למקום נ"ל פירושו ע"ד המדרש מלך ב"ו כשיוצא למלחמה יוצא בבני אדם, מרובים וכשיוצא לשלום יוצא, במועטים, אבל הקב"ה כשיוצא למלחמה יוצא יחידי שנאמר ה' איש מלחמה, וכשבא לשלום באלפים ורבבות שנאמר רכב אלהים רבותים. וכאן אמר גם כן ועברתי בארץ מצרים דהיינו למלחמה כמלך העובר ממקום למקום דהיינו לשלום, וכמ"ש אני ולא מלאך:
פסוק יב:אעשה שפטים אני ה', ולא ע"י שליח. והא דכתיב וישלח מלאך ויוציאם ממצרים הכא לא מיירי אלא בעשיית משפט במצרים ואלהיהם:
פסוק טו:שבעת ימים, ובמקום אחר הוא אומר כו' במקום זה האריך הרא"ם עד מאד ונלאיתי להעתיק דבריו ולהקשות עליהם כי יכבד המשא על הקורא, אבל ההכרח מביא להזכיר מה שצריך לזה כי אין דברי הרב הגדול הנ"ל נראים כלל בזה אחר העיון איתא בפ' ע"פ דף ק"כ) תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות פירש"י ורשב"ם דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל) אף ששת ימים רשות (שאם רוצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות שרי), מ"ט הוה דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, וכמו שהעתיק רש"י כאן. וכתב הרא"ם על זה אינו ר"ל דמדכתיב ששת ימים תאכל מצות לימד על השביעי שאינו חובה למצה אלא שלא לאכול חמץ, דא"כ צ"ל דהאי קרא דששת ימים מיירי בחוב מדייק מיניה דשביעי אינו חוב וא"כ היאך מצי למידן במדה דדבר שהיה בכלל כו' על רשות. ועוד דא"כ יהיה פירוש רש"י בכאן מתחלף מפירושו בגמרא דשם כתב דיליף שביעי רשות מדכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות. ועוד דמיעוט דששת ולא שביעי אינו קרוי שביעי יצא מן הכלל, דפירוש יוצא מן הכלל בכ"מ הוא כשחזר הכתוב וכתב את הדבר שהיה בכלל פעם שניה, דומיא דשלמים שהיה בכלל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וחזר וכתב והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, והלא שלמים בכלל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית כו' אבל היכא דלא נכתב שביעי פעם שנית אלא מכח אמרו ששת ימים אנו אומרים ולא שביעי מאי יצא מן הכלל איכא אלא ה"פ שבעת ימים ובמקום אחר אמר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות, למדנו שאין בו חוב למצה, דא"כ היה לכתוב וביום השביעי תאכל מצות ועצרת, דא"ל דסמך על פסוק שבעת ימים תאכל מצות כיון דלעיל מיניה כתיב ששת ימים משמע ולא שביעי הו"ל לפרושי שלא נחשוב שיצא מן הכלל, אלא הוה כאילו מפורש שאינו חייב במצה. ועוד הקשה אחר זה דלא אמרינן מדה דהיה בכלל כו', אלא בכלל ופרט שוין לאיסור, אבל כאן הוה הכלל לאיסור והפרט להיתר, וזה הוה במדה דדבר שיצא לידון בדבר החדש כו'. וכן משמע מפירש"י ורשב"ם ע"כ דבריו. והנה תחילה יש לתמוה על פירושו דעיקר, המדה הוא כאן מחמת דכתיב ויום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות מאי חשב בזה וכי לא אלים טפי מה שנאמר בהדיא ששת ימים משמע ולא שבעה ממה שנידוק מחמת שלא נאמר תאכלו מצות, ולמה לא נימא מדכתיב ששת הוה כאילו נכתב ולא שבעה ותו דבמדרש אמר בלשון זה כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכלו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים, וכן משמעות דברי רש"י דמקשה הפסוקים אהדדי לא מחמת ויום השביעי עצרת כדעת הרא"ם. והנה הדברים כפשוטן ואין כאן קושיא כל עיקר, דודאי היציאה מן הכלל במדה זו היינו ששת ימים משמע ולא ז':
פסוק טו:ונציע הסוגיא דפ"ק דיבמות (דף ו') דאמרינן דיש להתיר יבום בעריות מכח דהוה אשת אח דבר שהיה בכלל כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה כלל כל העריות בכרת ויצא מן הכלל ללמד שאם אין לו בנים תתיבם, דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים הם דכתיב בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו כו' ולמה יצאו שלמים להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית, ה"נ הו"א אשת אח בכלל כל העריות ולמה יצתה להקיש אליה מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין, מי דמי התם כלל באיסור ופרט באיסור איכא למיתני למה יצתה הכא פרט בהיתר וכלל באיסור הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש או אתה רשאי להשוותו ולהחזירו לכללו ולא להשוות כללו לו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, כיצד באשם מצורע כתיב ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את, החטאת ואת העולה במקום הקודש כי כחטאת האשם שאין ת"ל, כחטאת האשם הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם ומה ת"ל כחטאת האשם לפי שיצא אשם מצורע מכלל שאר אשמות לידון בדבר החדש בבוהן יד ורגל הימנית מה שאין בשאר אשמות יכול לא יהא מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כו'. וכתבו התוספות שמה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות נסכים, לא חשיב דבר חדש ואין קרוי, דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם על גבי המזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכן אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו, אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר כללו עכ"ל
פסוק טו:הרי לפנינו שאין מדה של דבר החדש אלא בענין שאותו החידוש סותר הכלל, ואנו מוכרחים לומר שאותו דבר שיש בו החדש לא היה מתחילה בכלל, כגון אשם מצורע שסותר הכלל של מתן דמים על המזבח כיון שנחסר בו שיעור מתן על הבהונות, ממילא אמרינן דמתחלה כשהיה הצווי שלא שמות היה על שאר אשמות לא על אשם מצורע, ע"כ אם לא החזירו הכתוב בפירוש לא היה טעון מתן דמים על המזבח כלל, וכן איסור אשת אח שהדבר החדש דהיינו היתר של יבום סותר הכלל של כל עריות סתם אפילו במקום יבום, ע"כ אנו מוכרחים לומר שאשת אח לא היה בכלל שאר עריות תחילה. אבל בשלמים אינו כן שמה שנתחדש בשלמים דהיינו לאפוקי קדשי בדק הבית זהו אינו סותר הכלל שנאמר בתחילה אלא אדרבא מפרש אותו במאי מיירי ודאי אין כאן מדה של דבר החדש אלא נכנס למדה לדבר שיצא מן הכלל ללמד על עצמו ועל הכלל כולו, וזהו עצמו פירוש הגמרא שאמרה מי דמי התם כלל ופרט לאיסור כו', דר"ל ששם יש יתור האיסור של הפרט ומה שיש בו צורך הוא צורך לכל הכלל דהיינו לאפוקי קדשי מזבח משא"כ, באשת אח שהפרט של היתר סותר הכלל לאיסור דומה לאשם מצורע שגם שם הפרט סותר הכלל ואמרינן דמעיקרא לא היה בכלל לגמרי וא"כ כאן בדין מצה של שבעת הימים דאנו רואים שמעיקרא היה היום השביעי בכלל שבעת הימים בהדיא, ובזה אנו רואים הסתירה שבפסוק של ששת ימים, וכאן אי אפשר לומר שמעיקרא לא היה יום השביעי, בכלל כמו שאתה אומר באשם מצורע ואשת אח, דהתם לא היה הכלל בפירוש עליהם משא"כ כאן דיום השביעי נזכר בפירוש בתורה. וע"כ צריך אתה לתרץ ולומר דפסוק של שבעת הימים מיירי ברשות ולאפוקי חמץ והפרט מורה על מיעוט דחובה, א"כ באנו למדה דדבר שהיה בכלל ויצא כו' לא ללמד על עצמו יצא כו', כיון דע"כ צריך אתה לומר דתאכל מצות דיום שביעי היינו רשות ודאי גם לכולהו הוה רשות דהא חד תאכל קאי אכולהו בחדא מחתא ואין שייך לומר לצדדים קאמר בזה חוב ובזה רשות:
פסוק טו:ובזה נסתלק קושיית הרא"ם שהקשה, דכאן הוה הכלל לאיסור והפרט להיתר דאחר שנתברר דתאכלו מצו' של שביעי הוי לה שר הוי כולו להיתר ואין כאן סתירה כלל, משא"כ באשם ובאשת אח דעכ"פ יש סתירה כמו שזכרנו ע"כ הוי במדה דיצא לדון בדבר החדש, וזה ברור. ממילא הוי היוצא מן הכלל דכאן מכח ששת ימים דהיינו ולא שביעי ולא מפסוק וביום השביעי עצרת כמו שהבין הרא"ם. והא דמייתי ראיה מפירש"י ורשב"ם דזכרו האי מלתא דלא כתיב תאכלו מצות ביום השביעי משמע שזהו היציאה מן הכלל, זה אינו כלל כוונתם דלא באו בזה אלא לתרץ קושיא אחת, דהיינו מ"ש דששת ימים הוה פרט ולא שביעי דלא תקשה הא לא נפיק כלל יום השביעי מן הכלל דאע"ג דנקט ששת ימים מ"מ אין זה מיעוט על השביעי דהא אזכריה קרא אח"כ ויום השביעי עצרת דמשמע דלא אפיק קרא יום השביעי אלא לעצרת. לזה כתבו דא"כ דלא אפקיה אלא לעצרת היה לו לומר תאכל מצות בשביעי דלא תטעה לומר לגמרי אפקיה גם ממצות כיון שכבר יצא מכלל דשבעת ימים תאכל מצות, אלא ודאי דקרא דוביום השביעי עצרת לא אתא להודיענו במה יצא אלא מלתא לגופיה קמ"ל בדין הז'. והיציאה היתה כבר מן הכלל במאמר ששת ימים ולא שבעה, וכן משמע לשון רש"י סוף פסחים (דף ק"כ) מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות, שהרי הוציאו מן הכלל עכ"ל, הרי שההוצאה מן הכלל היתה בלא פסוק וביום השביעי עצרת אלא מפסוק ששת ימים והיינו למעוטי יום השביעי וכמו שזכרנו:
פסוק טו:ת"ל בערב תאכלו מצות. פירש"י בפרק כל שעה (דף כ"ח) דקרא יתירא הוא דהא בכלל שבעת ימים הויין גם הלילות כדנפקא לן מקרא דעד יום העשרים ואחד לחודש:
פסוק טו:אך ביום הראשון כו', ועדיין חמץ קיים וכיון דשחיטת הפסח בי"ד למדנו שהשבתת חמץ נמי בי"ד הוא:
פסוק טז:מקרא קדש, מקרא שם דבר. נראה כוונתו דל"ת האי מ"ם היא מ"ם השימוש, כלומר מן קרא הקודש דהיינו יום הראשון של קרא קודש, וכן השביעי, וזה אינו דזה היה שייך אם כל השבעה ימים בענין זה. אלא דמקרא הוא שם דבר, כלומר יהיה שם זה ע"י שתקרא אותו קודש ע"י אכילה. ועוד יש לפרש דל"ת דמקרא פירושו יהיה נקרא כמו מדבר אליו (סוף נשא) דפירש"י כמו מתדבר ה"נ כן כמו מתקרא קודש, והיינו מצד עצמו לא ע"י מעשה האדם. וזה אינו, דא"כ לא יתישב לשון יהיה לכם דזהו שייך ע"י מעשה של האדם. ע"כ פירש שהוא שם דבר כמו קריאת שם והפירוש הוא קריאת שם קודש יהיה לכם ע"י מעשיך באכילה ושתיה:
פסוק טז:לא יעשה בהם, אפי' ע"י אחרים, כר' יאשיה דאמר כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה בהם ולא יעשה חבירך ולא נכרי מלאכתך, או תאמר לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הנכרי מלאכתו ת"ל לא תעשה מלאכה, לא תעשה אתה אבל הנכרי עושה מלאכתו. וכתב הרמב"ן דהא מלתא דהנכרי לא יעשה מלאכת ישראל היינו שבות מדרבנן, דהא קי"ל אמירה לנכרי שבות הוא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ולמדנו מזה דלא גזרו על אמירה לנכרי אלא בשלנו אבל לא בשל נכרי ע"כ. ומ"מ יש איסור שישראל יתן לו איזה דבר שיבשל לעצמו, כמבואר באו"ח סימן ש"ז:
פסוק טז:שאפשר לעשותן ע"י אחרים. אבל א"א שרי שהרי דרשינן לכם לכל צרכיכם:
פסוק טז:לכל נפש וכו', יכול אף לכותי ת"ל אך. הרמב"ן העתיק לשון רש"י ת"ל לכם, וזה נכון יותר:
פסוק יז:ושמרתם את המצות כו', כדרך שאין מחמיצין את המצות כו' אע"ג דלר' יאשיה מצוות לא נזכר בתורה אלא מצות, מ"מ יש כאן אם למקרא ואם למסורת דהמקרא מורה על מצה והמסורת על מצוה ודרשינן תרווייהו בהדי הדדי:
פסוק יח:עד יום האחד ועשרים כו', לילות מנין. פירוש לענין איסור חמץ בבל ימצא דאילו לחובת מצה הא אינה אלא לילה הראשון הקשה הרא"ם וז"ל דא"כ דעל איסור חמץ קאמר הא דפריך בפ"ק דפסחים (דף ד':) גבי אך ביום הראשון תשביתו ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור דסד"א שבעת ימים שאור לא ימצא ימים אין לילות לא קמ"ל דאפי' לילות, ומשני שם ההוא לא אצטריכא ליה כו'. ואמאי לא משני דקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בימים ובלילות כדנפקא לן מקרא דעד יום האחד ועשרים ושמא י"ל דעדיפא משני כו'. ולא ידענא קושיא בזה דשפיר מקשה המקשן דילמא אי לאו בראשון אלא הוה כתיב בארבעה עשר יום לחודש וכו' הו"א דיש חילוק בין הלילות, דבלילה הראשון יש איסור אכילת חמץ אבל לא השבתה וביעור ושאר לילות יש השבתה וביעור, אע"ג דכתיב שבעת ימים מ"מ לילה הראשון אינו שוה עם הלילות אלא הימים דוקא שוים, על כן כתב בראשון לרבות לילה הראשון גם להשבתה וביעור ומשני דבלא"ה הוה ההשבתה וביעור שוין בכל הלילות מכח דאתקש השבתה לאכילה כו', ובחנם טרח הרב בתירוץ על קושיא זו:
פסוק יט:לא ימצא בבתיכם כו' מנין אף לגבולין פירוש כגון שדות וכרמים:
פסוק יט:ולא קבל עליו אחריות זהו מן המכילתא והרמב"ן הביאה בלשון זה בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו עכ"ל. והנה רש"י לא זכר רק חלוקה אחת דחמץ נכרי ורשות ישראל והוסיף בלא אחריות ישראל. והקשה הרמב"ן שאין במשמעות רשותך להוציא חמץ נכרי, שהרי ברשותו הוא. ועוד בחמץ נכרי בלא אחריות ישראל אינו מן ההיקש הזה שאין בתים פשוט יותר מגבולין כו', ופירש הוא שלא הוזהר רק בתרתי לריעותא חמץ ישראל וגם רשותו, אבל חמץ ישראל ורשות נכרי אין איסורו אלא מדרבנן וכן בחמץ נכרי ורשות ישראל אא"כ ייחד לו בית אז מותר אפילו מדרבנן ואפילו אם קיבל עליו אחריות ע"כ ונראה פשוט שלדינא גם רש"י ס"ל כרמב"ן, אלא בהך מילתא דיחוד מקום לנכרי מהני אפילו באחריות ישראל שזכר הרמב"ן הוא סברת ר"ת בריש פסחים (דף ו') דלא כרש"י דס"ל דלא מהני אא"כ בלא אחריות ישראל. וקושית הרמב"ן כאן על רש"י נראה דלק"מ, דרש"י הוקשה לו כיון דבמכילתא הוקשה לו למה לי בבתיכם ותירץ המכילתא שני דברים למעט דהיינו חמץ נכרי ורשות ישראלוחמץ ישראל ורשות נכרי בשלמא רשות נכרי שפיר אתמעיט מבתיכם, אלא רשות ישראל וחמץ נכרי במאי אתמעיט מבתיכם. ובפ"ק דפסחים (דף ה':) יש באמת לימוד אחר ע"ז, דהיינו מדכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי ושל גבוה. וע"כ תירץ רש"י דבעל המכילתא מפרש הך בבתיכם להורות על ממון שיהיה שלכם וברשותכם דומיא למאי דאמרו (ערכין כא) ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו פרט למקדיש דבר שאינו שלו, הרי דבית מורה על שהוא שלו ה"נ בזה בתיכם שהממון בכח שלכם דוקא, מש"ה נקט חלוקה זו לחוד שיש בה חידוש בפירוש תיבת בתיכם. וע"כ הוסיף רש"י שלא באחריות דאי באחריות הוה שפיר בתיכם דהוא ברשותכם, כמו בית דגבי הקדש. וחלוקה ראשונה דחמץ ישראל ורשות נכרי דאין עובר מן התורה בתלמודנו חולק על זה, כמו שהביא הרא"ם, לדעתי מש"ה לא הביאו רש"י. ומה שהקשה רמב"ן על רש"י דאין לימוד מבתים על גבולין לענין חמץ נכרי ורשות ישראל, דתרווייהו רשות ישראל הם, לא קשיא. דאין הפירוש שיש לימוד מבתים מה שנאמר בהם להיות גם כן בגבולין אלא דה"ק דבתיכם הוא יתור ואתא לפרש מלת גבולין, דמיירי באופן שהחמץ של ישראל ובכחו והוה ממש כמו ביתו דגבי הקדש (והכל ניחא), והמעיין בדברי הרא"ם יראה שכיון ג"כ לרוב דברינו אלה:
פסוק כ:מחמצת לא תאכלו, אזהרה על אכילת שאור דעונש שמענו אזהרה מנין וכתב הרא"ם ואע"ג דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר כו' ואין צריך לכתבה שמהעונש למדנו האזהרה, שהרי אוכל ביוה"כ עובר בלא תעשה שלא נכתבה האזהרה, מ"מ טרח הכתוב וכתבה כמ"ש מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ע"כ וטפי ניחא לומר דאתא ללאו על תערובת שאינו אלא בלאו כמ"ש רש"י אחר זה ולי קשה עוד מאי שנא דכתב אזהרה באוכל שאור טפי מחמץ, וא"ל דילפינן זה מזה כוון דכבר הם שוין לכרת הא אין מזהירין מן הדין. ובאמת אין כאן קושיא כלל דכבר כתבו התוס' פרק אלו הן הלוקין (דף י"ב) ד"ה, ר' יצחק וז"ל וקשה לר"י לאו דכל כריתות למה לי דהא אסיקנא דקרבן לא בעי אזהרה ושמא י"ל דכתבו, לעונש יתירא מידי דהוה אלאו שבכללות ולאו הניתק לעשה עכ"ל, א"כ ה"נ כן הוא דנכתב הלאו לעונש יתר באוכל שאור, וא"כ שפיר ילפינן אוכל חמץ מזה דאין שייך אין מזהירין מן הדין אלא לענין מלקות. וכאן א"צ לימוד למלקות דמלקות יש בלאו הכי מכח כריתות אלא דיש תוספת עונש:
פסוק כ:בכל מושבותיכם וכו' שתהא ראויה לאכול בכל מושבותיכם לאפוקי מעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלים אין יוצא בה חובת מצה אפילו בירושלים:
פסוק כא:משכו, מי שיש לו צאן ימשוך משלו כו'. זהו לפי פשוטו, אבל לעיל בפסוק והיה לכם למשמרת כתב משכו ידיכם מע"ז, והיינו לפי הדרש:
פסוק כא:למשפחותיכם, שה לבית אבות. צריך להבין כוונת רש"י. אם רוצה לפרש מהו למשפחותיכם מה פירוש צריך לזה. ותו דלא נקט אלא למשפחותיכם ומפרש ג"כ, שה. ותו מה. תועלת יש, יותר בשה מבצאן. ונראה דלכאורה דבוק צאן עם למשפחותיכם דהיינו כל משפחה תקח צאן, וזה אינו כי מלת צאן היא מורה על כלל על לשון יחיד. כמו צאן שש מאות אלף (במדבר לא) ולא תמצא צאן אחד כי אם שה אחד שהוא לשון יחיד וכיון דכאן רוצה לחלק כל משפחה לחלק אחד, אין לומר כמה צאן על אחדות, ואם בא לומר לשון רבים כיון שיש הרבה משפחות זה ודאי אינו, דא"כ אין צורך להזכיר המשפחות דזה נכלל בתיבת לכם, דהיינו לכלל שלכם תקחו הרבה צאן, אלא ודאי דהזכיר מה שצריך לחלק לכל משפחה חלק מיוחד בפני עצמו, א"כ אין שייך צאן על חלק אחד אלא שה לכל חלק כמו לעיל שה, לבית אבות, ע"כ פירש דבאמת דבוק צאן עם לכם דהיינו לכולכם יהיו צאן רבות. ואח"כ מפרש מה יעשו הרבים בהם על זה אמר למשפחותיכם דהיינו מה שנזכר לעיל שה לבית אבות וכאילו חסר כאן תיבת שה קודם למשפחותיכם, וא"צ להזכירו בפירוש כי סמך, על הנזכר לעיל בחילוק כל משפחה לחלק אחד ונקט רש"י כאן שה לבית אבות ולא אמר שה לבית אב אלא דלישנא דקרא דלעיל נקט, ועל זה רומז הכתוב דכאן ועל הכתוב דלעיל ל"ק למה אמר אבות ולא אב דהו"א לבית אב אחד מכל ישראל סגי והשאר פטורים קמ"ל דלכל אחד מבתי אבות צריך שה (כנ"ל נכון):
פסוק כב:אגדת אזוב, שלשה קלחין. בסוכה (דף י"א) יליף לה בגז"ש:
פסוק כב:מן הדם אשר בסף כו', לשלש המתנות. פירוש מה שמגיע למשקוף ושתי המזוזות:
פסוק כב:ואתם לא תצאו וכו' ולילה רשות למחבלים. הקשה הרמב"ן וכי אסור כל אדם לצאת מפתח ביתו עד בוקר לפי מקרא הזה והיה לו לומר שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל אבל לא ראה הרב לומר מפני שהקדוש ב"ה בעצמו הוא המכה כו', והענין לומר שהזהיר באותו לילה לפי שהקדוש ב"ה עובר במצרים וספקלטוריא עובר לפניו שלא יפגע בו אדם כו' ע"כ ונ"ל שרש"י נתכוין בזה לתרץ כיון שתליא מילתא בנתינת רשות לחבל למה תלה הכתובבעד בוקר היה לו ליתן שיעור אחר כמה יהיה אותו זמן של רשות, מש"ה כתב ולילה רשות למחבלים, אין פירושו שבכל לילה יש להם רשות ח"ו, אלא הכי קאמר בכל זמן שיתן להם ח"ו רשות הוא בלילה שנאמר בו תרמוש כו', שהוא עת לנתינת רשות אם יהיה גזר לחבל, ובאותו לילה היה רשות לחבל למצרים ואינו מבחין כו' ע"כ הזהיר אותם באותו לילה ואמר במכילתא הביאה הרמב"ן הרבה אזהרות שלא לצאת בלילה ואפי' הנביאים נזהרו בו אפילו בשעה שהלכו לעשות רצון קונם, ובכולן נראה כמו שזכרנו שמא יש אז רשות לחבל ק"ו. כנ"ל בזה, ולא כדברי הרא"ם שדוקא בלילה הזה היה מזהיר שאם ינזקו יש. חילול השם שיאמר משה בדאי הוא שאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כו' אבל בשאר לילות אין חילול השם אם ינזקו, כי אין זה סברא שלא יחוס הקב"ה על עמו אפילו במקום שאין חילול השם, דאדרבה מצינו שהקב"ה חס אפילו בשביל שלום בין איש לאשתו למחוק שמות הקדושים ק"ו בהצלת נפשות:
פסוק כח:וילכו ויעשו וגו', והלא מר"ח נאמר להם, וא"ל דויעשו קאי על הזמן שהגיע דהיינו בי"ד דהא כתיב אח"כ דבאותו זמן עשו ולמה הקדימו עוד כאן לומר כן:
פסוק כח:כאשר צוה, אף משה ואהרן הרבותא היא אע"פ שהם לא היו בכלל השיעבוד:
פסוק כט:מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה. הרא"ם הביא ברייתא אחת מבכור פרעה שומע אני זה בנו כשהוא אומר היושב על כסאו כבר בנו אמור, פירוש הראוי לישב על כסאו, מה ת"ל מבכור פרעה מלמד שפרעה בכור היה:
פסוק כט:עד בכור השבי, שהיו שמחים בצרתם. עיין מה שכתבתי לעיל בפסוק עד בכור השפחה:
פסוק ל:כי אין בית וכו', כל אחד בכור לאביו לא ממעט בכור לאמו דהא כתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם כי', והיינו פדיון בכורי פטר רחם של ישראל, אלא המכה היתה בבכורי האם וה"ה כל בכור אפילו לאביו ומפני שאינם ניכרים רק בכורי האם צוה לקדש בכורי האם לחוד (כ"כ הרא"ם):
פסוק לא:ויקרא למשה ולאהרן לילה, מגיד כו' נקט רש"י לילה אע"פ שאינו מפרש רק ויקרא לחוד היאך היתה הקריאה נראה דעיקר הוכחתו מדכתיב יתור לילה, דהא כתב לעיל מיניה ויקם פרעה לילה והאי קרא עליה קאי. ע"כ פירש דילפינן מזה שהקריאה היתה כמו כל סתם קריאה בלילה לאורחים, דהא משה ואהרן לא היה דירה שלהם אלא בגושן לא במצרים, דאינן יודעים היכן הוא שרוי אותו שצריכין לו, לאפוקי ביום יודעים היכן הוא דמצוי בשוק:
פסוק לג:כלנו מתים, אמרו לא בגזירת משה הוא כו' קשה א"כ יאמרו משה בדאי הוא, וי"ל דאין כאן, שקר, כיון שעכ"פ הבכורים ודאים אלא שנתוספו עליהם לפי דעתם:
פסוק לד:טרם יחמץ כו'. ומה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, דמשמע אילו היה מספיק היינו אוכלים חמץ והלא כבר הוזהרו על המצה וחמץ כל שבעה לדורות. תירץ רבינו ישעיה שהקב"ה צפה והביט שעתידין ישראל שיגורשו משם ולא יניחום להחמיץ הזהיר על החמץ לדורות כל שבעה ע"כ כ"כ הרא"ם. ולי קשה טובא למה פירש"י המצריים לא הניחום להחמיץ דילמא, ישראל עשו כן בכוונה משום איסור חמץ, דהא איתא בפסחים (דף צ"ה) בפסח מצרים היה איסור חמץ נוהג ביום ט"ו דהיינו יום אחד, וכן פירש הרמב"ן באמת שאפו אותו מצות מפני שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כו' והרא"ם כתב שהיו אופים חמץ בט"ו לאכול אחר ט"ו ולא היה עליהם איסור בל יראה כו', דזה אינו אלא בפסח דורות שהוא שבעה ימים ואין זה נראה כלל, חדא דהא הרמב"ן כתב בהדיא שהיה אז איסור דבל יראה. תו דזה מוכח בגמרא שזכרנו בהדיא דחשיב שם חילוק שבין פסח מצרים ובין פסח לדורות לענין יום ראשון ושבעה ימים ולא חשיב נמי החילוק דבמצרים היה מותר להחזיק חמץ בביתו אפילו ביום ט"ו שאין שם בל יראה כו' וזה אין סברא לומר דכיון שזכר החילוק דיום אחד ושבעה ממילא נדע דיש עוד חילוק לענין בל יראה, דאין זה ברור כ"כ דנימא דאיסור בל יראה תלוי בזמן שבעת ימים. ותו, דהיאך היו עסוקים בזמן האיסור בחמץ לצורך אחר שיעבור האיסור ותו דמשמעות הפסוק שבאותו יום עצמו אכלו העיסה שהוציאו דהא זולת זה לא עשו להם צדה. ועוד קשה לי על הרמב"ן שכתב כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות וע"כ נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ומיהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך כו' עכ"ל. א"כ לא מפרש טרם יחמץ על המצריים שלא הניחו להחמיץ כרש"י אלא קאי על ישראל וטרם יחמץ הוא מצד איסור חמץ, ובהגדה אמרינן בפירוש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כדברי רש"י, ובודאי לא יחלוק הרמב"ן על ההגדה שהיא דברי תנאים. ונ"ל ליישב כל זה דלא כדרך הרא"ם שזכרנו. והענין הוא כן דאיתא שם בגמרא (דף צ"ה) במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' שפסח מצרים נאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות כל שבעה. ומקשינן, בגמרא אהייא קאי פסח כל שבעה אילימא אפסח פסח, כל שבעה מי איכא אלא אחמץ דאיסור חימוצו נוהג כל שבעה מכללדלילה אחד דנקט התנא בפסח מצרים לילה אחד ותו לא. והתניא ר"י הגלילי אומר פסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד שנאמר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים, אלא הכי משמע נאכל בחפזון לילה אחד וה"ה דפסח דורות נמי לילה אחד ופסח מצרים חימוצו נוהג כל היום ופסח דורות כל שבעה, הרי לך דהמקשן הבין דפסח מצרים אין חימוצו נוהג רק לילה אחד עד שמפרש לו התרצן דלילה אחד לא קאי אלא על חפזון וחימוץ דפסח נוהג כל יום הט"ו ועפ"ז זכינו לפרש ענין טרם יחמץ דאמר הכתוב דמשה וישראל לא ידעו תחילה שמה שאסר הכתוב חמץ בפסח מצרים יהיה כל היום אלא לילה אחד דהיינו של אכילת פסח שעליו נאמר לא תאכל עליו חמץ ואחר הלילה שהוא זמן האכילה הותר החמץ לגמרי כדעת המקשן שזכרנו, וע"כ היו אופין בשעה שרצו לילך בדרך בחימוץ העיסה כי כבר כלה זמן אכילת הפסח, והקב"ה סיבב עליהם שימהרו אותם המצריים ולא יניחום להחמיץ, ובודאי לא בחנם הקרה ה' יתברך לפניהם דבר זה אלא להורות להם שעוד ימשך איסור החמץ כל היום שאחר הלילה ההוא, וכן הוה שמאותה שעה שראו סיבה זו אפו אותה עיסה עוגות מצות שהרי לא נתחמצה עדיין, וזהו עצמו כוונת התנא במ"ש מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע"ש שלא הספיק בציקם של אבותינו במצרים להחמיץ עד שנגלה עליה' הקב"ה, פירוש שנגלה עליהם מה שלא הבינו תחילה איסור חימוץ של פסח מצרים עד היכן הוא, ועל זה מביא שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים כו' דלכאורה כל זה הוא יתור דכבר הוזכר זה לעיל, אלא ע"כ דה"ק דתחילה בשעת יציאתם הבינו שאין חימוץ אלא בלילה והיה בדעתם לאפותו חמץ ולאכלו תיכף ביום אלא שאח"כ חזרו מזה ועשו אותו עוגות מצות כי לא חמץ עדיין, וזה גרם להם כי ראו הסיבה כי גורשו ממצרים ולא יכלו להכין להם צדה וזה לכאורה אינו טובה להם, אלא שהבינו הדבר שזה בא להורות שלא יאכלו עדיין חמץ ביום ההוא ע"כ אפו אותו מצות. והשתא ניחא מה שהוכרח רבינו ישעיה לדחוק עצמו שהקב"ה צוה המצוה על שם העתיד שלא. יניחום להחמיץ כמו שהביא הרא"ם לעיל, אלא דבר זה עצמו שלא הניחו המצריים, להחמיץ זו היתה סיבה מה' יתברך להורות איסור חימוץ דפסח ההוא ימשך עוד כל היום ואין שום מחלוקת בין רש"י לרמב"ן דשניהם ס"ל דטרם יחמץ בשביל המצריים שנרשום אלא שמזה למדו איסור חמץ שלהם דהיינו כל היום ובאותו לילה ויום שלאחריו היו נוהגים איסור חימוץ בכל הפרטים שישנן בפסח דורות כל שבעה והכל ניחא בס"ד והוא כפתור ופרח:
פסוק לד:משארותם, שירי מצה ומרור. אבל שירי פסח הם נותר ובשרפה, וקשה מה מצוה יש בשירי מצה ומרור הא כבר נעשה המצוה בזמנה ונראה כיון דהוקצה למצוה יש ליזהר אף בנותר ממנה לחבבו. וזה סיוע למה שכתבתי באו"ח סי' קס"ז שיש ליזהר שלא יתן לכותי מן חתיכת המוציא שבוצע:
פסוק לה:ושמלות, אף הן היו חשובות להם כו' לשון אף צריך ליישב ותו לאיזה צורך הזכירה תורה החשיבות שיש לשמלות מן כסף וזהב. ונראה דלשון חשובות דנקט רש"י תחילה אין פירושו לשון חשיבות אלא לשון חשבון דהיינו שקשה למה שאלו מהם שמלות כיון שמשה לא זכר להם אלא כלי כסף וכלי זהב, ולזה תירץ שהם חשבו בחשבון הכסף והזהב גם שמלות שמסתמא שמלות מכובדות יש עליהם ג"כ כסף וזהב, וצריך לתת טעם למה חשב בסדר שמות ג"כ שמלות ובפר' זו לא חשב להם שמלות וכאן חשב ג"כ שמלות ונ"ל דהענין הוא דמשה אמר תחילה גם שמלות ואח"כ לא זכר שמלות דהורה להם שיש פעם לאיסור בשמלות ופעמים היתר דהיינו באיסור שמלות אשה על איש וכן להיפך, והמצריים ודאי לא היו נזהרים ואיש היה מתלבש בבגדי אשה הורה להם שיש היתר בשאלת שמלות אם יזהרו מזה שלא יעשו כמעשה המצריים בזה, ויש איסור אם לא יזהרו, ומש"ה בפעם הראשונה שלא הזכיר רק אשה כמ"ש ושאלה אשה משכנתה אמר שיש לה היתר אפילו בשמלות דהיינו אם יזהרו. ופעם השנית לא הזכיר שמלות דשם אמר איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה דנמצא שיש הזהרה בין אנשים לנשים ע"כ לא זכר שם שמלות, ועל זה אמר ובני ישראל עשו כדבר משה ששאלו גם שמלות והיו נזהרים בזה (כנ"ל נכון):
פסוק מ:שלשים שנה וארבע מאות שנה וכו', זהו אחד מהדברים ששינו לתלמי וכתבו אשר ישבו בארץ מצרים ובשאר ארצות:
פסוק מב:שמורים לכל ב"י., משומר, ובא מן המזיקין לעיל בפסוק ואתם לא תצאו וכו' זכרנו במ"ש רש"י ולילה נתן, רשות למזיקין כו' דהיינו כשיש רשות לחבל אז הוא בלילה ממילא ה"ק כאן אף שיהיה ח"ו גזירה ורשות למחבלין מכל מקום בלילה זה לא יהיה להם רשות:
פסוק מג:זאת חקת הפסח, בי"ד בניסן. דא"ל בר"ח בשעה שנאמר החודש הזה לכם, דהא כתיב ויעשו כל בני ישראל כו' מסתמא תיכף אחר הציווי עשו:
פסוק מג:כל בן נכר שנתנכרו מעשיו כו' בתרגום אמר דאשתמד משמע לע"א ככל סתם מומר וכ"כ הרמב"ן והרא"ם הוכיח מדכתב רש"י כל ערל הוא אפי' מתו אחיו מחמתמילה דאילו מומר לערלות מבן נכר נפקא ואי ס"ד דבן נכר הוא מומר לע"ז לא יליף מיניה מומר לערלות דלא הוה מומר אלא לדבר אחד ואינו דומה למומר לע"ז דהוא מומר לכל התורה כולה, אלא ודאי דאפילו מומר לדבר אחד הוה בכלל בן נכר כאן:
פסוק מג:ואחד הנכרי כו' זהו לשון המכילתא ואין הכוונה ללמוד דין הנכרי דאדרבה פשוטו של נכר הוא נכרי אלא דל"ת דנכרי לחוד קרוי נכר אלא במשמע של נכר הוה נמי ישראל מומר:
פסוק מד:ומלתה אותו וכו', מגיד שמילת עבדיו מעכבתו. הרא"ם הקשה לרבי יהושע למה לי כל ערל לא יאכל השתא מילת עבדיו מעכבתו דידיה מיבעיא, ותירץ דהו"א דאז יאכל קאי על העבד. ואין זה נייח דאי נשמר מפירוש זה דהוא פירושו של רבי אליעזר א"כ מאי, מהני וכל ערל לא יאכל דהא ר"א מפרש כן אע"ג דכתיב וכל ערל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא אח"כ מביא רש"י דכל, ערל הוא הוא להביא שמתו אחיו מחמת מילה ולהכי כתביה רחמנא כדי שיבוא זה ברבוי מגוף הפסוק ולא מרבוי דכל, דאפשר שיש דרשה אחרת לרבוי דכל כמו שאר כל שבפרשה זו. עוד הקשה לר"א ל"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל גופיה לא אכיל ערל עבד לכ"ש י"ל דהו"א דמילת האדון תועיל גם להעבד כמו בתרומה דאין מילת העבד מעכבתו:
פסוק מה:תושב, זה גר תושב, ושכיר, זה עכו"ם. בר"פ הערל תניא א"ר אלעזר מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה פסח ערל אסור בו אף תרומה ערל אסור בה ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר בתרומה איש איש לרבות ערל שאסור בתרומה ומקשינן ור"ע האי תושב ושכיר מאי עביד ביה א"ר שמעיה לאתויי ערבי מהול ומקשינן והתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם קונם שאני נהנה, למולין מותר במולי עכו"ם ואסור בערלי ישראל ולמה לי למעוטינהו הא ערלים נינהו אלא לאתויי גר שמל ולא טבל כו'. והקשה הרמב"ן על רש"י שכתב כגון ערבי מהול לא ידעתי למה כתב דברים הנדחים בגמרא והעמידו הפסוק בגר שמל ולא טבל, ולא ידעתי למה לא הקשה כן על המכילתא בשם ר' יצחק שאמרה בפירוש דתושב ושכיר מלמד על גבעוני מהול ולא חש על מה שהקשה בגמרא מנדרים והטעם דבאמת הקושיא אינה קושיא, דבאמת הוה עכ"פ נמול אלא דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם כמו שהקשו זה בתוס' ודחקו לפרש דברי המקשן. ובעל המכילתא ודאי מתרץ כן קושיית המקשן ורש"י דעת המכילתא, ואין להקשות עכ"פ ל"ל קרא לאסור גבעוני מהול הא אתמעיט מבן נכר וערבי מהול כמ"ש רש"י לפני זה דבשלמא ערל ובן נכר צריכי כדאיתא בגמרא שם ערל משום דמאיס ובן נכר משום דאין לבו לשמים, אבל גבעוני מהול קשה. וצ"ל דהגבעוני ג"כ לבו לשמים ומחזיק שבע מצות בני נח ואפ"ה פסול דנכרי הוא וערבי וגבעוני מהול הם בני קטורה דדרכן לימול בגיותן, כדאיתא פרק ד' מיתות אלא עתה בני קטורה ליחייב:
פסוק מז:כל עדת ישראל וכו' יכול אף בפסח דורות וכו', ק"ל דבפסחים (דף צ"ו) חשיב במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות ולא חשיב הך דבמצרים היה לפי המשפחות ובדורות היה בערבוביא וי"ל דשם לא חשיב אלא מידי דתליא בפסח דהיינו מקחו בעשור ונאכל בחפזון וטעון הזאה באגודת אזוב, משא"כ הך דהכא לענין משפחות לא הוה חילוק אלא בבני אדם האוכלין ומזה לא מיירי התם:
פסוק מח:וכל ערל וכו', ואינו נלמד מבן נכר דפירוש בן נכר לרש"י הוא המומר אפילו לדבר אחד לא כרמב"ם דכתב הך בן נכר הוא מומר לע"ז, ומש"ה כתב רש"י כאן דאינו למד מבן נכר דמשמע אילו היה מומר לערלה היה שפיר נלמד מבן נכר ואילו היה בן נכר מומר לע"ז לא היה מומר לערלה נלמד ממנו דשאני עובד ע"ז דהוי מומר לכל התורה, כ"כ הרא"ם:
פסוק מט:תורה אחת וגו', להשוות גר לאזרח, זה איתא במכילתא, וקשה דקרא ל"ל ע"ז דסברא הוא דגר שנתגייר הוא כישראל גמור. וכ"ת א"כ ל"ל ציווי דעשיית פסח בגר הא ל"ק דהו"א דפטור מפסח דענין פסח הוא מטעם שיצאו אבותינו ממצרים ואין זה בגר וכיון שהוצרך להזכיר עשיית פסח ה"א דתיכף שיתגייר יעשה פסח ת"ל והיה כאזרח הארץ, כפירש"י אבל כאן דכתב תורה אחת כו' ל"ל זה בשאר מצות שבתורה הא סברא הוא ולא הוצרך להשוותו אלא בפסח משום דאתא למטעי שלא יעשה תיכף, ונראה להקשות עוד ל"ל המול לו כל זכר מהיכא תיתי שיהיה עדיף מישראל גמור דאסור בערל. עוד, יש לדקדק במ"ש אז יקרב לעשותו יקרב הוא מיותר, ואז יעשנו מיבעי ליה ונ"ל דבא ללמד על מה דזכרו בגמרא שהבאתי בסמוך דתושב ושכיר קאי על גר שמל ולא טבל דפסול לפסח דבר זה הוא נלמד מפסוק דהכא, כי רש"י כתב דבריו כאן ע"פ המכילתא כמו שזכרתי דשכיר לא אתא אלא לגבעוני מהול וגם דבריו כאן הוא ע"פ המכילתא, ממילא אתא פסוק דהמול לו כל זכר על זה דה"ק אחר שימול אז יקרב לעשותו, פי' כיון שהוא מחוסר טבילה עדיין לא יעשנו. אלא אנו לומדים מזה שהוא קרוב לעשייה ומחוסר עדיין קצת והיינו הטבילה וכיון שאנו רואין שיש חילוק בענין הגר דאע"פ שנימול ומצות פסח תליא במילה ואפ"ה אינו כישראל כיון שלא טבל הו"א גם אם טבל יהיה איזה חילוק בינו לאזרח ודוקא בפסח הוא כישראל קמ"ל תורה אחת דאחר שטבל וראוי לפסח ראוי לכל המצות שבתורה. ואין להקשות לגמרא שלנו דיליף מל ולא טבל משכיר א"כ ל"ל כאן המול לו כל זכר, י"ל דיש עוד אחד שצריך לימוד דהיינו נולד מהול דצריך להטיף ממנו דם ברית כדאיתא בגמרא שם, וזה יש ללמדו מן פסוק הזה, אע"ג דנקט זה בגמרא עם מל ולא טבל אין קפידא בזה דלענין דין שווים הם. כנ"ל בזה: