פסוק ג:חגיכם. הקרבנות נקראו חגים, כמו ולא ילין חלב חגי עד בקר, ומהם לוקח שם חג על המועדים שקרבים בהם חגים וקרבנות:
פסוק ג:ונשא. מענין שרפה, כמו וישאם דוד ואנשיו, והמשאת החלה לעלות:
פסוק ה:וייראני נחת. חתת קטן מיראה, אבל יראה כולל גם יראת הרוממות כשבא ביחס הפעול כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ג', וחתת הוא מפני השבר והעונש, ומלת נחת נפעל עבר מן הכפולים:
פסוק ו:בפיהו בשפתיו. שפה חיצונית נגד הפה, ומ"ש בפנים בהבדל בין פה ושפה התבאר אצלי בפי' משלי בכ"מ, פה מורה על החכמה, ושפה על הדעת, ולשון על הבינה ואכ"מ להאריך בזה, ועז"א שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי תורה הם דברים מקובלים שזה מגדר החכמה, וכ"ז התבאר בפירוש משלי באורך:
פסוק ט:ונושאים פנים. נושאים פני הדור ואינם מוכיחים אותם:
פסוק יג:ולקחת. נפל למ"ד פ"א הפעל והלמ"ד הוא לשימוש:
פסוק טו:ושאר. היא האשה כמ"ש חז"ל אין שארו אלא אשתו, ובארתי הדבר בס' התו"ה אמור סי' ה', וי"ל שהנחת מלת שאר בראשונה נצמח מחוה, שנבראה מן הבשר שנשאר מאדם, שנברא בו יתרת פרצוף או זנב שמשם נסר את חוה, או נרדף עם בשר, כי היתה בשר מבשרו. ופי' ורוח לו, לשניהם היה רוח אחד:
פסוק טו:אל יבגד. מוסב על מלת ברוחכם, שהרוח שלכם לא יבגד, וכן מלת שנא הוא פעל עבר נסתר ומוסב על הרוח, אם הרוח שנא אותה:
פסוק טז:וכסה. ר"ל והשלוח הוא יכסה את החמס אשר על לבושו של הרוח, שהגוף הוא הלבוש של הרוח, שבו יתלבש הרוח, וכשהרוח שונא והגוף שלו המתפעל ממנו אינו משלח הוא חומס בגלוי, אבל כשישלח יכסה את החמס הנראה בפעולתו הנגלית: