פסוק א:וְעַתָּה אֲלֵיכֶם מופנית הַמִּצְוָה הַזֹּאת, המחייבת את הכבוד לעבודת הקודש, הַכֹּהֲנִים:
פסוק ב:אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם־לֹא תָשִׂימוּ עַל־לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת־הַמְּאֵרָה, הקללה, החֶסר וְאָרוֹתִי, אקלל אֶת־בִּרְכוֹתֵיכֶם, הצלחותיכם, יבולכם, הברכות שבירכתי אתכם בעבר, או: הברכות שאתם מתפללים לזכות בהן או מברכים בהן את העם, וְגַם כבר אָרוֹתִיהָ, כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל־לֵב.
פסוק ג:הִנְנִי גֹעֵר, מקלל, גורע לָכֶם אֶת־הַזֶּרַע, שלא יצמח, וְזֵרִיתִי, אפזר, אשליך פֶרֶשׁ, צואת בעלי החיים עַל־פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ קרבנות חַגֵּיכֶם, וְנָשָׂא, הפרש, העוון, או: האויב אֶתְכֶם אֵלָיו – אל הפרש. תושלכו מעל פני בביזיון. הברכה, החן ונשיאת פני ה' אליכם האמורות בברכת הכהנים, יהפכו להרחקה, לקללה ולגועל עקב מעשיכם.
פסוק ד:וִידַעְתֶּם בכך כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת כדי לִהְיוֹת, לקיים את בְּרִיתִי אֶת־לֵוִי, עם הלויים, אָמַר ה' צְבָאוֹת.
פסוק ה:בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ – עם בית הלוי, ובה כרוכים הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, החיים וברכת השלום תלויים בכך שהכהנים ישמרו את תפקידם, וָאֶתְּנֵם־לוֹ – לשבט הלוי את הברית והבטחותיה, כדי שיקבלם במוֹרָא, יראה. ואכן כך עשה, וַיִּירָאֵנִי, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת, התיירא הוּא.
פסוק ו:תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ. הלויים היו מלמדים את העם תורה ומשפט צדק, וְעַוְלָה, דבר שאינו צודק לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו. בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר, ביושר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.
פסוק ז:כִּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת, ישגיחו ויקיימו את דעת אלוקים, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ, שליח ה'־צְבָאוֹת הוּא.
פסוק ח:וְאולם אַתֶּם סַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם, הפרתם את בְּרִית הַלֵּוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.
פסוק ט:וְגַם־אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְנוכח כָל־הָעָם, כְּפִי אֲשֶׁר, משום שאֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת־דְּרָכַי, וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה, אתם מטים את התורה לטובת מי או מה שאתם חפצים בו.
פסוק י:הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו, במחויבות ההדדית שלנו להתחתן זה בזה ולא בעם אחר, לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?!
פסוק יא:בָּגְדָה יְהוּדָה, וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם – כִּי חִלֵּל יְהוּדָה את קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב – את עמו ישראל, וּבָעַל בַּת־אֵל נֵכָר, אשה נכרית.
פסוק יב:יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה – את הבגידה, עֵר וְעֹנֶה, גדול וקטן בצאצאים או בתלמידים מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת.
פסוק יג:וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, עברה נוספת מתלווה אל נישואי הנכריות – כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־מִזְבַּח ה', בְּכִי וַאֲנָקָה, אתם גורמים להצפת המזבח בדמעות נשותיכם היהודיות שנעזבות ובוכות. המזבח המכוסה בדמעות ואנקות כביכול מֵאֵין עוֹד, אינו מאפשר לפְנוֹת אֶל־הַמִּנְחָה המוגשת עליו וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם.
פסוק יד:וַאֲמַרְתֶּם: עַל־מָה ולמה? – עַל כִּי־ה' הֵעִיד על הברית שבֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, ולבך הלך לאחרת, והרי הִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ.
פסוק טו:וְכי לֹא־אֶחָד עָשָׂה ה' את האדם, שלא כבעלי החיים, הואיל וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ, בשל רוחו היתרה והידמותו לבוראו. גם הזכר והנקבה נבראו כאדם אחד, כאמור בספר בראשית. הקשר בין איש לאשתו הוא אפוא קשר אישי ייחודי, המתקיים גם בין רוח לרוח. וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ – זֶרַע אֱלֹהִים, זרע קדוש ומעולה. ועל כן – וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, שמרו על רוח האדם, שלטו על רגשותיכם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל־יִבְגֹּד. זיווגם והתרבותם של בעלי החיים נעוצים בדחף הביולוגי בלבד, ועל כן אין בהם בגידה. עליונות הרוח של האדם דורשת ממנו איפוק ושמירה יתרה.
פסוק טז:כִּי־שָׂנֵא שַׁלַּח, שנוא הוא המשלח את אשת נעוריו בגלל אחרת. או: כאשר ישנא האדם את אשתו – ישלחנה מביתו ותינשא לאחר, אבל אל לו להישאר עמה ולבו נתון לאחרת, אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל־לְבוּשׁוֹ, הבוגד באשתו כמו מי שעוטה חמס ומתכבד בו, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ.
פסוק יז:תוכחה נוספת על ערכים מעוותים: הוֹגַעְתֶּם את ה' בְּדִבְרֵיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמָּה הוֹגָעְנוּ? – בֶּאֱמָרְכֶם על כָּל־עֹשֵׂה רָע: טוֹב הוא בְּעֵינֵי ה', וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, שהרי ה' משאיר את הרשעים בעולם ומשפיע להם טובה, אוֹ באמרכם: אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט?! אין צדק בעולם.
