פסוק א:אבל האשמה הזאת אין ראוי ליחס אותו אל ההמון שהם חסרי החכמה והלמוד כי אליכם המצוה הזאת הכהנים ועליכם היה מוטל להישיר את העם מה יעשו בהבאת קרבנותיהם, כ"א לא היו הכהנים מקבלין קרבן משחת מידי הבעלים היו הם מביאים אותו כראוי, (ב) ולכן הודיעם שאם לא ישמעו לתוכחתו ולא ישימו על לבם לתת כבוד אל השם הנכבד בעבודתם ישלח בהם את המארה והקללה, ואמר זה כנגד הכהנים, וכנגד העם כולו אמר וארותי את ברכותיכם ר"ל אהפוך לכם את הברכה אשר ברכתי אתכם מיום אשר נוסד בית ה' לקללה וגם ארותיה ירצה וגם כבר ארותי וקללתי אותה מעת שהתחלתם לבזות שמי ושראיתי כי אינכם שמים על לב לשמור משמרתי, (ג) ולכן הנה אנכי גוער בכם את הזרע שלא יצמח כי הגערה ענינה השחתה כמו גערת גוים אבדת רשע (תהלים ט, ו), ואומרו וזריתי פרש על פניכם פירשו המפרשים שהוא זבל הבהמות מלשון ואת פרשו (שמות כט, יד), וכן אמר פרש חגיכם שחגים יאמר על הכבשים כמו חגים ינקופו (ישעיה כט, א) חלב חגי עד בקר (שמות כג, יח), כאילו אמר שפרש הבהמות והכבשים שהוא הדבר היותר נבזה שבהם יזרה על פניהם כי כמו שאתם בזיתם את שמי כן אני אבזה אתכם, ושזה אומרו ונשא אתכם אליו רוצה לומר שיהיו נבזים ונמאסים בפרש ההוא. ויותר נכון לפרש שבעבור שדיבר בקרבן ובמנחה שהיו מקריבים מגואלים אמר הנני גוער לכם את הזרע וזהו כנגד המנחה, ואמנם כנגד הקרבן אמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם רוצה לומר שאותם החגים והקרבנות שהיו מקריבים לפניו יזרם על פניהם כאדון המואס במתנת עבדו שמזרה אותה על פניו.
פסוק ד:וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי ר"ל ואתם דעו לכם שלא שלחתי אליכם המצוה הזאת שתכבדו את שמי כי אם בעבור שהיתה בריתי את לוי שלאותו ברית כרתי ברית לעיני כל ישראל בענין המקלות אשר שמו באהל מועד ולכן ראוי שאתם תקיימו אותו ברית, (ה) וראוי היה לכם ללמוד מראש היחס וראשון הכהנים אהרן קדוש ה' שבריתי היתה אתו ומפני אותו ברית זכה לחיים ולשלום שנתתי לו והוא היה ראוי לקבל שכר כי היה ירא מפני ומפני שמי נחת הוא לא כמו שאתם עושים שמבזים את שמי.
פסוק ו:תורת אמת היתה בפיהו ר"ל שאהרן מלבד שהיה ירא אלקים וסר מרע עוד למד דעת את העם בתורת אמת כפי מה שקבלה ממשה ומשה מפי הגבורה, ועולה לא נמצא בשפתיו אפילו בדברי עלמא כי לא היה לו אחד בפה ואחד בלב, וכן דרשו בירושלמי דמסכת פאה (פ"א ה"א) תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מרבו ועולה לא נמצא בשפתיו אלו דברים שלא שמע מרבו. ובכל מעשיו בשלום במישור הלך אתי שהיה משים שלום בין איש לאשתו בין אדם לחברו ובמישור שהיה מישרם בדרכיהם וכמו שאמר (אבות) שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והוא אומרו ורבים השיב מעון שבמוסריו ותוכחתו היה משיבם מדרך העון לדרך התורה, וכן דרשו חכמים ז"ל בתורת כהנים (שמיני מלואים מו, א אחרי פג, ב) כל זה על אהרן. ויש מחכמים ז"ל שפירשוהו על ענין העגל שהשיב שבט לוי את כל ישראל מעון. וי"מ אותו על פנחס שנאמר עליו (במדבר כה, יב) הנני נותן לו את בריתי שלום וכן נתן לו חיים ארוכים עד שאמרו שהוא אליהו.
פסוק ז:ואמר שכל זה שזכר מאהרן או מפנחס הוא עצמו ראוי לכל כהן כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כמו שאמר על כל השבט (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, אומר כי מלאך ה' צבאות הוא להגיד שהכהן שלוחו של הקב"ה בינו ובין ישראל, ובפרק אין דורשין (מו"ק יז, א) אם מלאך ה' צבאות הוא תורה יבקשו מפיהו ואם לאו לא יבקשו תורה מפיהו.
פסוק ח:ואמנם אתם הכהנים בדור הזה לא הייתם בזה התואר כי אתם סרתם מן הדרך ר"ל מן הדרך שזכרתי בכהני השם, הכשלתם רבים בתורה ממה שעשה אהרן שרבים השיב מעון באופן ששחתם ברית הלוי כלומר אותו הברית אשר כרתי את שבט לוי לשרת בשמי ולכבדני אתם שחתם אותו מצדכם, וגם אני מצדי שחתי אותו ברית כי במקום שהייתי נותן לכהן החיים והשלום (ט) עתה כמו שאתם בזיתם שמי ככה גם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם שאתם בעיניהם כהדיוטים, כי לא יכבדו אתכם אשר אינכם שומרים את דברי הטובים והישרים ונושאים פנים בתורה שאין תורתכם תורת אמת כתורת אהרן הכהן כי אתם נושאים פנים לבעלים בהביאם קרבנותיהם ולכן לא תוכיחו אותם בהביאם אותם מושחתים:
פסוק י:הלא אב אחד לכולנו וכו' עד הוגעתם ה' בדבריכם: אחרי שהוכיח הנביא את הכהנים ואת העם על חלול ה' ובזוי כבוד שמו בענין הקרבנות ראה עוד להוכיחם על שהיו נושאים נשים נכריות, והיו בזה שתים רעות הא' שהיו לוקחים נשים גויות עובדות ע"ז וכמ"ש חז"ל (סנהדרין פב, א) כל הבא על הגויה כאלו נתחתן לע"ז שנאמר ובעל בת אל נכר. והב' שהיו עוזבים את נשותיהם לשפחות ולוקחים את הגויות לגבירות וכמ"ש בפרק המגרש שכשעלו מבבל נתפחמו נשותיהם מפני השמש והניחו אותן ונשאו נשים נכריות והיו בנות ישראל מקיפות את המזבח ובוכות, הוא שמלאכי אומר וזאת שני תעשו שניה לשטים כסות דמעה משגזלת וחמסת ונטלת יפיה ממנה אתה משלחה, רבי אחא בשם ר' חנינא בכל ספר מלאכי כתוב ה' צבאות מ"ש הכא דכתיב אלהי ישראל כביכול לא יחול שמי על הגרושין, ולא האשימם הנביא פה ולא ג"כ בספר עזרא שהיו נותנים בנותיהם לגוים כי אם שהיו לוקחים להם נשים נכריות אולי היו עושים זה בחושבם שהם ימשלו בנשותיהם ולא יתפתו לעבוד ע"ז שלהם, אבל בנות ישראל לא הגיעה רשעת הדור להבעל לגוים כי ידעו שבהכרח תמשך האשה אחר עבודת בעלה, גם שחרפה היה להם לתת את בנותיהם לאיש אשר לו ערלה ולכן לא נזכר דבר מזה בתוכחות הנביא מלאכי ועזרא כ"א דבר הנשים הנכריות. זה כלל ענין הפרשה הזאת. ועליו אמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב וחז"ל פי' החלול ההוא בב"ר:
פסוק י:כי חלל יהודה נעשה חולין יהודה וכה"א (פה, א) וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי, וכן פרש"י, ושיהודה היה קדש ה' אשר אהב. והראב"ע פי' כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב על הבנים ועל הבנות שהיו הנכריות יולדות להם. והרד"ק פי' לחלל ברית אלהינו וקדש ה' אשר אהב על דבקות האיש ואשתו כמו שאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד, ושהקדושה בישראל היתה הפרישות מעריות והפריצה בניאוף היא הבגידה כי הנה אברהם לא לקח את הגר כי אם מפני ששרה אשתו בקשה זה ממנו וכן יעקב וכל דבריהם בזה דברי אלקים חיים.
פסוק י:אכן ענין הפסוקים וכונתם נ"ל לפרש בהם ששתי קורבות הם היותר גדולות בין האנשים האחת קורבת האחוה והמשפחה בהסתעפם מאב אחד משותף להם כי יותר יאהב האדם את אחיו ואת קרובו משיאהב את הנכרי. והשני היא קורבת האמונה והדת שהאנשים שהם בעלי דת אחת הם מתאחדים ומתקרבים זה לזה יותר ממה שיעשו בהיות דתיהם שונות עד שאחז"ל מפני זה שבני ישראל ערבים זה לזה. וכבר זכרו אחי יוסף שתי הקורבות האלה לחייבו על האהבה והכפרה בעד חטאתם באומרם אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך והיא הסבה הא' מפני קורבת האחוה, ואמרו עוד ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך להעיד על הקורבה השניה אשר מצד הדת והאמונה. והנה הקב"ה בחר שיהיו בעמו שתי הקורבות האלה ר"ל שיהיו מתאחדים ביחס ומשפחה א', ולא יהיו עמים שונים מקבלים אמונתו כמו שהיו הנוצרים בדתם והישמעאלים בדתם בהקבץ עמים יחדו וממלכות לקבלה לא כאלה חלק יעקב כי אם מסתעפים מאב אחד היה אברהם וממנו ביצחק שנקרא לו זרע וממנו ביעקב שבחר לו יה והוא ראש והתחלת היחס לאומה בהשתלשלות מוגבל ומסודר, וכבר שבח בלעם האומה בזה באומרו כי מראש צורים אראנו שהם האבות ומגבעות אשורנו שהם האמהות הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ר"ל שלא נתערב עם הגוים ולא נתחתן בהם כי תמיד שמר יחוסו ומשפחתו ולכן באה עליהם הברכה וזהו מי מנה עפר יעקב וגו'. ולא לבד באומה בכללה חייב הקב"ה התאחדות המשפחה והיחס ושזרים לא יעברו בו אבל גם במשרתיו רצה שיהיה התאחדות היחס והמשפחה ולכן בחר בשבט לוי לשרתו ולברך בשמו, ולא רצה בבכורות ובכהונה יחד מן המיוחד באהרן קדש ה' ובזרעו ולא במשפחה אחרת וגם לא משבט לוי, לפי שכמו שהיה האלוה אחד ומיוחד כך בחר בגוי אחד לא יעבור זר בתוכו ובמשרת אחד לו ולזרעו אחריו, הנה אם כן היה המנהג אחד הוא אלהינו ואין עוד אחר והיה העם המונהג אחד הוא יעקב וזרעו ובגוים לא יתחשב, ועל זאת הכוונה אמר הלא אב אחד לכולנו שהוא יעקב אב וראש יחס ישראל והיא הקורבה הראשונה וההתאחדות האמתי אשר מפאת האחוה, הלא אל אחד בראנו שהוא הקב"ה והיא הקורבה השנית אשר מפאת האמונה שהאל אחד והעם אחד, ובהיות בינינו שתי הקורבות האלה מדוע נבגוד איש באחיו שהוא הבעל באשתו כי זהו כנגד קורבת היחס ואחות המשפחה, לחלל ברית אלהינו כנגד קורבת הדת והאמונה כי בעשותנו זה יתחלל הברית אשר היה בין אלקינו לעמו להיות האל אחד והעם אחד.
פסוק יא:וביאר מה היא הבגידה וחלול הברית ההוא באומרו בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל להתערב בזרע ישראל הטהור בנות הגוים הארורים, וגם בירושלם העיר הקדושה נעשתה התועבה ההיא וזהו כולו כנגד המשפחה והיחס. ואמנם כנגד התאחדות הדת אמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר כלומר שקדש ה' אשר אהב והוא התאחדות האומה במשפחתה מבלי ערוב עם זר עמה והשתלשלות יחוסה בטהרה ונקיון יהודה חלל אותו במה שנשא נשים נכריות, ובזה חלל ברית אלקינו מהיחוד אשר עשה בעמו וחסידיו וחלל אותו קדש אשר סדר בהשתלשלותו דומה להשתלשלות שרי מעלה.
פסוק יב:ולכן יהיה עונש העושה זה שיכרית ה' לו ער ועונה ר"ל שלא ישאר ממנו זרע חי שהחי הוא הער והמת הוא כישן, ואחרי שהאיש החוטא הזה הפסיק שלשלת יחוסו ומשפחתו יכרת ה' ער וחי שישאר בביתו ויהיה עונה לקורא לפתח ביתו והענין שלא ישאיר ממנו בן וזרע כלל וכמו שת"י. ובפרק אלו הנשרפין (סנהדרין פב, א) דרשו אם ת"ח הוא יכרת ה' לו ער בחכמים ועונה בתלמידים אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות, ופרט בזה הכהנים לפי שגם הם נכשלו בנושאם נשים נכריות כמו שמפורש בספר עזרא.
פסוק יג:ולפי שמלבד הרעה אשר היו עושים ההורים ליחוסם ומשפחתם ודתם בזה היו עושים עוד עלבון גדול לנשותיהם שהיו מניחין אותן כדי לקחת הנכריות, לכן אמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה רוצה לומר ומלבד הפסד המשפחה והאחדות וערוב הע"ז בתוך עם הקדש הנה עוד רעה שנית תעשו שאתם גורמים לכסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מהנשים הישראליות הבוכות שמה על עלבונן שמפני זה אין ראוי לפנות אל המנחה הנקרבת שמה ואין לי רצון בה. והראב"ע פירשו וזאת שנית תעשו שהראשונה שעשיתם במזבח היא הקרבת הבעלי מומין והגזול, והשנית כסות דמעה בנות ישראל העלובות.
פסוק יד:וזה שהיה מעזותם שהיו אומרים על מה רוצה לומר מה המה בוכות כאלו אינם יודעים למה תבכינה, וביאר שהוא לפי שה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, והכוונה בעדות אצלי היא שהאיש הנושא את אשתו בברכת קדושין ונשואין הנה הש"י הוא עד באותה כתובה ובאותם נשואין ולכן האשה כשבעלה יקח אחרת עליה תלך עם אלה עד האדון אשר היה שם להתרעם על זה בעבור שבפניו נכתבו ובפניו נחתמו נשואיה וזהו על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה, והיא שמרה מה שהיתה חייבת ומה שהיה מוטל עליה מן הצניעות והכושר כי היא חברתך ואשת בריתך ואתה הוא הבוגד ולכן תתרעם לפניו יתברך, וכן אמרו חכמים ז"ל שהיו בנות ישראל אומרות לפני המזבח מה מצאו אנשינו בנו עול הננו לפני המזבח להצטדק כסוטה.
פסוק טו:ואמנם אומרו ולא אחד עשה פירש רש"י על אדם הראשון שאמר הנביא והלא הקדוש ברוך הוא אחד עשה רוצה לומר זוג אחד אדם וחוה ולא איש אחד בעל שתי נשים, ושאר רוח לו ושאר רוחות בני אדם לו היו רוצה לומר לאדם הראשון כי ממנו יצאו וא"כ מה האחד שבזוג מבקש למצוא עלילות עון לאשתו שהיא זרע אלקים מה הוא תובעה שמבזה אותה. וכתב רש"י שזהו לשון תרגום יונתן אלא שיונתן פירש מה האחד מבקש כי אם זרע אלקים והפירוש נכון אם לא שהאחד נקוד בטעם זקף נתן טעם הזקף אל תיבת מבקש מלהתחבר עם מה האחד וסמכו לזרע אלקים עכ"ל: ואם באנו לפרש הכתובים על אדם הראשון נראה לי שכך יהיה פירושו, שבעבור שהיה הנביא מוכיחם על נשים נכריות היו משיבים שכולנו בני אדם הראשון בני אב אחד אנחנו ואין אם כן אשה נכרית וזהו לא א' עשה וכי לא עשה הקב"ה בתחילה אדם אחד בעולם ושאר רוח לו ר"ל ושאר הרוחות הם יוצאי חלציו מאותו אדם הראשון האחד, וע"ז משיבם הנביא התשוו עניניכם לענין אדם הראשון בהיות אחד בעולם כי הוא לא היה מבקש כי אם זרע אלקים בנים לעבוד השם הנכבד לא לרדוף אחר התאוה כמוכם ולכן ראוי שתשמרו ברוחכם. והרד"ק פירש שבעבור שפריצי הדור היו אומרים הלא אברהם אבינו שהיה אחד בשלמותו כמו שאמר אחד היה אברהם עשה כזה שלקח הגר המצרית על שרה אשתו, השיבם הנביא עליו באומרו ולא אחד עשה רוצה לומר ולא עשה האחד אברהם כמעשיכם ושאר רוח לו כי שאר יתרון ומעלה היה ברוחו לפי שאחד לא היה מבקש כי אם זרע אלקים לפי ששרה היתה עקרה לא לרדיפת התאוה כמוכם ולכן ראוי לכם שתשמרו ברוחכם שהיא נפשכם, ובאשת נעוריכם אל יבגוד ר"ל הרוח שזכר לא יהיה כל כך שטוף בזמתו באופן שהוא לא יבגוד באשת נעוריך. ולפי שהנביא לא זכר אדם הראשון ולא אברהם בשמו, יש לי לפרש הכתוב על פשוטו שיאמר ולא אחד עשה רוצה לומר והרעה הזאת לא עשה אותה איש אחד ביניכם לשתאמרו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף לא עשה זה אחד מכם בלבד, והשאר שבכם רוח לו ר"ל שהוא שומר נפשו ורוחו שתשוב אל האלקים אשר נתנה, וגם שיהיה אחד לבד אשאלהו מה היה מבקש מזה הזווג האם היה מבקש שהילדים שיולדו לו יהיו זרע אלקים זה אי אפשר אחרי שהאם היא בת אל נכר, ואחרי שהדברים שכולכם פשעתם לא אחד מכם ושהפושע בזה ידע באמת שלא יהיה זרעו זרע אלקים ראוי לכם שתשמרו ברוחכם כי אין לאיש נכבד מנפשו ותשמרו הרוח שלכם שלא יפרוץ בתאותיו ואז באשת נעוריך לא יבגוד הרוח ההוא.
פסוק טז:כי שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל י"מ הכתוב הזה אם שנאת לאשתך שלח אותה אמר ה' שנאמר (דברים כד, א) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, אבל היותו מחזיק בה בהיותו עם הנכרית אין זה כ"א שכסה חמס על לבושו שהחמס הוא נגלה ומפורסם לכל ולכן ונשמרתם ברוחכם ולא תבגודו. וכן דרשו בירושלמי דקדושין (פ"א ה"א) כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל בישראל נתתי גרושין ולא באומות העולם ר' חנינא בש"ר פנחס בכל הפרשה כתוב ה' צבאות וכאן כתוב אלקי ישראל שלא יחד הקב"ה שמו אלא בישראל בלבד. וי"מ כי שנא שלח שהקב"ה שונא את המשלח לאשתו, וא"ר אחא בפר' המגרש בכל ספר מלאכי כתוב ה' צבאות וכאן כתוב אלהי ישראל אלא כביכול לא יחול שמי על הגירושין אלא אלקי ישראל בלבד, ועוד שם כי שנא שלח רבי יהודה אומר אם שנאת שלח רבי יוחנן אומר שנוא המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני וכדר' אלעזר דא"ר אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות:
פסוק יז:הוגעתם ה' בדבריכם וגומר עד חזקו עלי דבריכם: אחרי שהוכיחם על רוע מעשיהם כעם ככהן ראה להוכיחם עוד על דבריהם ואמונותיהם שהיו יותר נפסדים מהמעשים, כי הנה רשעי הדור היו משיבים על תוכחות הנביא לית דין ולית דיין ועזב ה' את הארץ ולכן סמך תוכחתו על זה באומרו הוגעתם ה' בדבריכם, וכתב הראב"ע שהאל יתברך לא ייעף ולא ייגע ואיך יאמר הנביא שיגיעוהו מעשיהם אלא שדיבר הכתוב כלשון בני אדם, ואין צורך כי לא אמר הנביא שהיה הקב"ה יגע מפני דבריהם אלא שהם ברשעתם היו מיחסים אליו יתברך הלאות והיגיעה והעדר היכולת וההשגחה וזהו הוגעתם ה' בדבריכם כלומר בדבריכם עשיתם אותו יגע ולואה מהשגיח כי העדר הידיעה וההשגה לאות הוא וחסרון. והיה מרשעתכם עוד שלא תהיו מודים חטאתכם אבל תאמרו במה הוגענו ר"ל ומה הדבר אשר דברנו שייחסנו אליו היגיעה ההיא, ולכן פירש רוע דבריהם שהיו אומרים כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ או איה אלקי המשפט כלומר הנה ברוע הסדור אשר נראה על דברת בני האדם שהרשע מכתיר את הצדיק לא ימלט הדבר מחלוקה אם שנאמר שהוא יתברך ידע ומשגיח בו ואם הדבר כן יתחייב שכל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ ולכן מצליחים הרשעים במעשיהם, ואם אין זה כן יתחייב שהוא לא ידע הדברים אשר בכאן ואינו משגיח בהם ושעזב ה' את הארץ והוא אומרו או איה אלקי המשפט כלומר וסבה ראשונה יש בעולם אבל אינו עושה משפט וצדקה בארץ כי מלת איה נאמר על מה שאינו כמו ויגוע אדם ואיו (איוב יד, י) לפי שענין המשפט וההשגחה היו משגיחים בלבד:
