א אַ֣לְלַי לִ֗י כִּ֤י הָיִ֙יתִי֙ כְּאָסְפֵּי־קַ֔יִץ כְּעֹלְלֹ֖ת בָּצִ֑יר אֵין־אֶשְׁכּ֣וֹל לֶאֱכ֔וֹל בִּכּוּרָ֖ה אִוְּתָ֥ה נַפְשִֽׁי׃ ב אָבַ֤ד חָסִיד֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְיָשָׁ֥ר בָּאָדָ֖ם אָ֑יִן כֻּלָּם֙ לְדָמִ֣ים יֶאֱרֹ֔בוּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִ֖יהוּ יָצ֥וּדוּ חֵֽרֶם׃ ג עַל־הָרַ֤ע כַּפַּ֙יִם֙ לְהֵיטִ֔יב הַשַּׂ֣ר שֹׁאֵ֔ל וְהַשֹּׁפֵ֖ט בַּשִׁלּ֑וּם וְהַגָּד֗וֹל דֹּבֵ֨ר הַוַּ֥ת נַפְשׁ֛וֹ ה֖וּא וַֽיְעַבְּתֽוּהָ׃ ד טוֹבָ֣ם כְּחֵ֔דֶק יָשָׁ֖ר מִמְּסוּכָ֑ה י֤וֹם מְצַפֶּ֙יךָ֙ פְּקֻדָּתְךָ֣ בָ֔אָה עַתָּ֥ה תִהְיֶ֖ה מְבוּכָתָֽם׃ ה אַל־תַּאֲמִ֣ינוּ בְרֵ֔עַ אַֽל־תִּבְטְח֖וּ בְּאַלּ֑וּף מִשֹּׁכֶ֣בֶת חֵיקֶ֔ךָ שְׁמֹ֖ר פִּתְחֵי־פִֽיךָ׃ ו כִּֽי־בֵן֙ מְנַבֵּ֣ל אָ֔ב בַּ֚ת קָמָ֣ה בְאִמָּ֔הּ כַּלָּ֖ה בַּחֲמֹתָ֑הּ אֹיְבֵ֥י אִ֖ישׁ אַנְשֵׁ֥י בֵיתֽוֹ׃ ז וַאֲנִי֙ בַּיהוָ֣ה אֲצַפֶּ֔ה אוֹחִ֖ילָה לֵאלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י יִשְׁמָעֵ֖נִי אֱלֹהָֽי׃ ח אַֽל־תִּשְׂמְחִ֤י אֹיַ֙בְתִּי֙ לִ֔י כִּ֥י נָפַ֖לְתִּי קָ֑מְתִּי כִּֽי־אֵשֵׁ֣ב בַּחֹ֔שֶׁךְ יְהוָ֖ה א֥וֹר לִֽי׃ ט זַ֤עַף יְהוָה֙ אֶשָּׂ֔א כִּ֥י חָטָ֖אתִי ל֑וֹ עַד֩ אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤יב רִיבִי֙ וְעָשָׂ֣ה מִשְׁפָּטִ֔י יוֹצִיאֵ֣נִי לָא֔וֹר אֶרְאֶ֖ה בְּצִדְקָתֽוֹ׃ י וְתֵרֶ֤א אֹיַ֙בְתִּי֙ וּתְכַסֶּ֣הָ בוּשָׁ֔ה הָאֹמְרָ֣ה אֵלַ֔י אַיּ֖וֹ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ עֵינַי֙ תִּרְאֶ֣ינָּה בָּ֔הּ עַתָּ֛ה תִּֽהְיֶ֥ה לְמִרְמָ֖ס כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת׃ יא י֖וֹם לִבְנ֣וֹת גְּדֵרָ֑יִךְ י֥וֹם הַה֖וּא יִרְחַק־חֹֽק׃ יב י֥וֹם הוּא֙ וְעָדֶ֣יךָ יָב֔וֹא לְמִנִּ֥י אַשּׁ֖וּר וְעָרֵ֣י מָצ֑וֹר וּלְמִנִּ֤י מָצוֹר֙ וְעַד־נָהָ֔ר וְיָ֥ם מִיָּ֖ם וְהַ֥ר הָהָֽר׃ יג וְהָיְתָ֥ה הָאָ֛רֶץ לִשְׁמָמָ֖ה עַל־יֹֽשְׁבֶ֑יהָ מִפְּרִ֖י מַֽעַלְלֵיהֶֽם׃ יד רְעֵ֧ה עַמְּךָ֣ בְשִׁבְטֶ֗ךָ צֹ֚אן נַֽחֲלָתֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֣י לְבָדָ֔ד יַ֖עַר בְּת֣וֹךְ כַּרְמֶ֑ל יִרְע֥וּ בָשָׁ֛ן וְגִלְעָ֖ד כִּימֵ֥י עוֹלָֽם׃ טו כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃ טז יִרְא֤וּ גוֹיִם֙ וְיֵבֹ֔שׁוּ מִכֹּ֖ל גְּבֽוּרָתָ֑ם יָשִׂ֤ימוּ יָד֙ עַל־פֶּ֔ה אָזְנֵיהֶ֖ם תֶּחֱרַֽשְׁנָה׃ יז יְלַחֲכ֤וּ עָפָר֙ כַּנָּחָ֔שׁ כְּזֹחֲלֵ֣י אֶ֔רֶץ יִרְגְּז֖וּ מִמִּסְגְּרֹֽתֵיהֶ֑ם אֶל־יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ יִפְחָ֔דוּ וְיִֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃ יח מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יט יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם׃ כ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
אללי לי וגומר עד יום לבנות גדריך. לפי שאמר למעלה שמעו מטה ומי יעדה שהוא כמו שפירשתי שישמעו המטה עצמו מדרך האמת וקול השם יתברך וכן ישמעו מי הוא אשר יעדה הנבואה התושיה לעצמו וביאר עד כה חלק שמעו מטה, בא הנביא בפרשה הזאת לבאר גם כן חלק ומייעדה ולהודיע שאפילו אחד לא היה בארץ שתושיה ומצות השם יעד לעצמו, וזהו אללי לי רוצה לומר אוי לי שעמדתי לנביא בעת הזאת שאין חסיד ואין צדיק בדור הזה כי נשארתי בדורי כדבר המועט הנשאר אחר שלקטו ואספו פירות הקיץ וזהו אומרו כי הייתי כאספי קיץ וכמו שכתב רש"י אינו לשון פעל אלא לשון מפעל כמו אוסף החסיל כאסיפות קיץ, וכן כעוללות בציר אין אשכול רוצה לומר שנשארו בגפן אחר שכלה הבציר עוללות לא אשכול שלם לאכול והוא דבור המשלי. והנמשל כי אין חסיד וישר בכל הארץ ולא נשאר בה כי אם הנביא הזה וצדיקים מספר יהיו ונער יכתבם כעוללות הכרם, ואמר בכורה אותה נפשי כלומר לא הייתי אני מתאוה כי אם בכורה והיא תאנה טובה המתבשלת בעתה אותה אותה נפשי כלומר להיות בזמן החסידים הראשונים שהיו שלמים וכן רבים, (ב) לא עתה שאבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין לפי שכולם לדמים יארובו איש להרוג את אחיו ולגזלו, וכן בפעל איש את אחיו יצודו חרם רוצה לומר יצודדו אותו בחרמו ובמכמרתו כי חרם הוא כמו רשת כמו משפט חרמים:
פסוק ג:
ואומרו על הרע כפים להטיב פירש רש"י בתמיהה כאומר על הרע אשר בכפיכם אתם מקוים שייטיב לכם השם יתברך, אבל לא נזכר בכתוב שם האל יתברך ואיך אם כן תפורש עליו מלת להטיב, והרב רבי אברהם בן עזרא פירש בשם רבי מרינוס שהוא על דרך ותהי להם הלבנה לאבן (בראשית יא, ג) רוצה לומר תחת אבן וכן על הרע כפים רוצה לומר וכל זה יבא לכם לפי שהרע כפים הוא לכם תחת היטיב ועם היות השמוש אשר זכר ללמד הנה אין ענין הכתוב להודיע זה, והרב רבי דוד קמחי פירש יתנו דעתם על הרע בכפיהם להיטיבו ולחזקו ושאמר להטיב על החזוק, וגם הוא כאן דרך צחות לאמר לשון על הפכו לענין אחר כמו כי ייטיב אל אבי את הרעה עליך (שמואל א' כ, יג) וכן ההיטב חרה לך על הקקיון (יונה ד, ט) וכבר בארתי בנבואת יונה שהוא זר מאד שתאמר הטבה על בהפך מהות הלשון, ומאמר יונתן כי יטיב אל אבי אינו ראיה לפי שענינו כאשר יהיה טוב בעיני אבי להביא רעה עליך אגלה אזנך, וכן ההיטב חרה לך שנאמר ביונה כבר פירשתי במקומו שהוא מענין הטבה ממש, וכן טובם כחדק ישר ממסוכה פירשו רש"י על דרך התרגום טבא דאית בהון קשי למיפק מן ידיה כדמן חדקא ר"ל הטוב קשה לצאת מידי השופט האלה כמו מן הקוץ הנסבך בצמר ומסוכה כמו הסר מסוכתו יום מצפיך יום שאתה מצפים בו לטובה תבא פקודתכם, וקרוב לזה פירשו שאר המפרשים ואתה רואה כמה מהדוחקים יש בפירוש הפסוקים כפי דרכם.
פסוק ג:
ולכן נ"ל בפי' הכתובים האלה שבעבור שאמר שכולם לדמים יארובו איש את אחיהו יצודו, ביאר שכאשר העשוק והגזול או גואל הדם ילך לבקש משפט משפיכות הדמים או החמס והגזל שנעשה לו להטיב ולתקן על הרעה כפים אשר עשו לו אז בעלי המשפט הם יותר גוזלים וחומסים אותו, ולפי שבעלי המשפט הם אם שר העיר או המלך שהוא ראש המשפט ואם השופט שהוא תחת יד השר לדון הדינים ואם עורך הדיינים המליץ משפט כל אחד מהכתות זכר שלשתם, וזהו אומרו על הרע כפים להטיב כלומר וכאשר יבואו על הרעה כפים שנעשה להטיב ולתקנו במקום המשפט הנה השר שהוא אדון העיר או המלך שואל השוחד והשופט שהוא הפוסק את הדין בשלום ר"ל כל מאוייו שישלמו לו שכר משפטו אשר הוא עושה והגדול שהוא המליץ ועורך את הדין דובר הות נפשו הוא ר"ל הוא אומר שמליץ את הדין והוא אינו דובר אלא הות ועזות נפשו, ובזה האופן שלשתם השר והשופט והגדול המליץ יעבתוה כלומר שלשתם עושים קליעה של חטא כעבותות העגלה חטאה שהעבות משולשת היא משלשה חוטין, וכ"פ רש"י מלת ויעבתוה ומדברי חז"ל הוא ולא ידעתי למה זכרו הרד"ק בשם אביו:
פסוק ד:
ואומרו טובם כחדק ישר ממסוכה וגו' ענינו טובם של אלה השר והשופט והגדול ומשפטם אשר יעשו לא יגיע לאדם כי אם בהפסד גדול בצער וכאב רב, והוא כמו החדק שהוא הקוץ הישר שנכנס ביד הנוגע בו ממסוכה והוא גדר הכרם כי הקוץ הישר יותר מזיק לפי שיכנס ביד נוגעו מן הקוץ העקום שלא יכנס ביד מהרה, והענין בזה המשל שא"א לאדם להכנס לאכול את הענבים כי אם כשיכנס תחילה החדק הישר ההוא מהמסוכה בידו, וכן השר והשופט הגדול לא יצא הטוב והמשפט מהם כי אם בלקחם השוחד שהוא כקוץ מכאיב לבעל המשפט. ואפשר עוד לפרש טובם כחדק ישר ממסוכה שהטוב שבאלה הוא כמו החדק שהוא הקוץ הרע המכאיב והישר מאלה הוא רע ממסוכה שהיא גדר הכרם העשוי מן הקוצים שעליהם אמר טובם, וישר כלומר הטוב והישר מן האנשים האלה הוא רע ומזיק ומכאיב לנוגעים בו, ועליהם אמר יום מצפיך פקודתך באה ר"ל ביום שהם מצפים לך שתתן להם השוחד והמתנה באמת הם משתדלים להשלים רצונך ופקודתך במה שאתה שואל ודורש מהם מיד באה אבל אם כבר קבלו ואינם מצפים עוד למתנתך לא תבא פקודתך ולא יעשה משפטך, ועל זה באמת אמר מצפיך לא על נביאי ה' ולא על נביאי השקר כדברי הרד"ק כי אם על השר והשופט והגדול אשר זכר היושבים על מדין להטיב על הרע כפים, אבל עתה כשתשומם הארץ ותחרב תהיה מבוכתם כי אז לא יהיה להם לגזול בדבר המשפט ויהיו נבוכים בארץ והותרה עם זה השאלה הששית:
פסוק ה:
ובכלל אמר הנביא שאין ראוי להאמין ברע רומז אל השופט ואין לבטוח באלוף שהוא השר, וגם אין ראוי לדבר מהם רע בין איש לאשתו כמ"ש (קהלת י, כ) גם במדעך מלך אל תקלל וגו', אבל אתה משוכבת חיקך שהיא אשתך שמור פתחי פיך מלקללם, והראב"ע פירש כי כנגד הנשים אמר אל תבטחו באלוף שהוא אלוף נעוריה וכן יזהיר האלוף שהוא הבעל משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וענינו להגיד שהיה הדור כ"כ מושחת שאין ראוי שיבטח האיש באשתו ולא האשה בבעלה עם היותם לבשר אחד ונכון הוא.
פסוק ו:
וזכר שלא די אלה הבעל ואשתו שהם שוים אבל ג"כ בן מנבל אב וגו' וכלה בחמותה אין לך שתאמר שכלה בחמותה כן דרכו של עולם בכל דור לפי שלא כיוון הנביא בתוכחתו זאת לאמר כי אם שבהיות כלה בחופתה שהיא אז אוהבת ומנשקת ידי חמותה כאילו היא בתה באמת ורשעת הדור גם בהיותה כלה היא מנבלת בחמותה, ואמר שלא די אלה כולם שיבטחו בקורבתם אבל גם מהמשרתים והעבדים ראוי שישמר לפי שאויבי איש אנשי ביתו. והכלל בכל זה שישר באדם אין ואבד חסיד מן הארץ ואין מי שיעד לעצמו התושיה ומצות הש"י.
פסוק ו:
ובמסכת חגיגה פ"ב (טז, ע"א) דרשו אל תבטחו ברע אין רע אלא יצר הרע שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר (ירמיה ג, ד) אלוף נעורי אתה יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו מעידים עליו שנאמר (חבקוק ב, יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. ובפ"ק דתענית (יא, ע"א) אמרו נשמתו של אדם מעידה בו שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך אי זהו דבר שהוא בחיקו של אדם זו נשמה: ובמכילתא אל תאמינו ברע זה הקב"ה שנאמר (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב.
פסוק ו:
וכפי דרכם בדרשה הזאת נוכל לפרש הפסוקים האלה באופן אחר שאמר בתחילה יום מצפיך פקודתך באה רוצה לומר היום אשר יעדו אליך הצופים שהוא בפקודתם ועונשך הנה באה אותה פקודה ואתה תהיה מבוכתם של השרים והשופטים והגדולים שזכר, ואמר כנגד ישראל אל תאמינו ברע רוצה לומר אל תתנצלו מרעתכם ואל תאמינו שיהיה לכם התנצלות ברע שהוא היצר הרע שהביא אתכם לחטוא, ולא תבטחו גם כן באל יתברך שהוא רע שלכם ואלוף נעורכם שלא יתן אתכם לגלות ולחרבן, ולא מענין הנשמה העליונה אשר בכם שבזכותה יהיה לכם שלום שמור פתחי פיך ולא תדבר דבר מהטענות האלה לפי שאתה מרדת באלהיך שהיית בנו והיה לך לכבדו כי בן יכבד אב ולא עשית כן אבל בן שהוא מישראל מנבל אביהם שבשמים וזה כנגד האלוף שזכר, ולענין הנשמה אמר בת קמה באמה וכלה בחמותה רוצה לומר שהנשמה עצמה אשר בהם גם היא חטאה כנגד התורה אשר עזבה שהיא אמה המגדלת אותה וכנסת ישראל שהיא כלת השם יתברך קמה כנגד תורתו שהיא חמותה, ולענין היצר הרע אמר אויבי איש אנשי ביתו והאיש הוא האדון הקב"ה כמו שאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה וכאילו אמר שכל איברי הגוף שהם אנשי ביתו הם אויבי השם ושורת הדין נותנת שאויבי ה' יכלו. ואולי אמר אנשי ביתו על בני יהודה שהם אנשי ביתו של הקדוש ברוך הוא השוכן במקדשו בירושלם והם שהיה ראוי שיאהבוהו ויעבדוהו להיותם אנשי ביתו הם אויביו יותר. ואמר הנביא שעם היות שהשכל הישר כן הוא אומר שאל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף האל יתברך כי לא יעבור על חטאתו עם כל זה (ז) אני בה' אצפה שהוא רחמן ואוחילה ואקוה לאלהי ישעי שעם כל כובד פשעי לא יעשה בי כלייה אבל יאמר די לצרתי וישמעני אלהי בקראי אליו מצרתי, (ח) ולכן אל תשמחי אויבתי במפלתי, ואין ספק שלא אמר אויבתי בלשון נקבה יחידה כי אם כנגד רומי הרשעה שנתארך גלות ישראל ברשותה כמה וכמה מן השנים והיא היתה אויבת ישראל באמת לפי שנתראה לה בראשונה כאוהבת ואחרי שבטחה בה מלכות יהודה רומי המרשעת גברה עליה ונהפכה לה כאויבת והיא החריבה את ירושלם ושרפה בית ה' וגלה את עמו ולכן קראה בהחלט אויבת, גם כי בגלות עשתה מלכות אדום בבני יהודה כמה מהרעות והשמדות וגם באמונותיה נעשה לה אויבת ולכן אמר אל תשמחי אויבתי לי ר"ל אל תשמחי אתה האויבת שלי על מפלתי כי אף על פי שנפלתי בגלותי אקום ואצא ממנו, ואף על פי שעתה אשב בחשך ה' אור לי כשיגאלני וכמו שאמר ישעיה (ישעיה ס, ב) ועליך יזרח ה'. ולפי זה הפירוש שהסכימו בו המפרשים יהיה נפלתי עבר וקמתי ישמש במקום עתיד כאלו אמר אקום. והיותר נכון בעיני ששניהם נפלתי וקמתי הם מן העבר ויאמר אל תשמחי אויבתי לי על הגלות אשר אני בו בחשבך שלא אצא ממנו עוד אחרי שכבר חרה אף השם בי כי הנה כבר נפלתי פעמים רבות בגלויות אם במצרים ואם בבבל וקמתי מאותה נפילה ויצאתי מהגליות ההם, וכן יהיה עתה שאף על פי שאשב בחשך ה' יהיה אור לי ואחר הלילה החשוכה יבא האור המאיר כמו שהיה בשאר הפעמים כי הנה לא היתה נפילתי מקרית אבל השגחיית עונש מעונותי ויש לו זמן וגבול ולכן בקומו יגאלני הם אמת שבגלותי זה (ט) זעף ה' אשא כי חטאתי לו, האמנם אין זה נצחיי אלא עד שיריב ריבי רוצה לומר עד שיריב בי הריב והעונש אשר הייתי חייב לסבול כפי עונותי וזהו גם כן ועשה משפטי כלומר המשפט הראוי לעשות בי, וכאשר ישלם מעשות זה אז יוציאני לאור מחשך גלותי והוא כנגד כי אשב בחשך ואז אראה בצדקתו שאראה הצדקות והחסדים שיעשה עמי. והמפרשים פירשו עד אשר יריב ריבי עם הגוים שהחריבוני ולחצוני ועשה משפטי שיקח נקמתי מהם ואז יוציאני לאור ואראה בצדקה אשר יעשה עמי עוד, (י) ותראה אויבתי רומי ומלכות אדום את תשועתי וגאולתי ואז תכסה בושה רוצה לומר ממה שהיתה אומרת אלי בגלותי איה אלהיך, וגם עיני תראינה בה ר"ל באותה אויבת ומה שתראינה בה הוא שעתה מלכות אדום למרמס כטיט חוצות:
פסוק יא:
יום לבנות גדריך וכו' עד סוף הנבואה והספר הזה. הפסוק הזה יום לבנות גדריך יום ההוא ירחק חוק פרש"י שמוסב על האומרה אלי כאילו אמר ועוד היא אומרת אלי יום לבנות גדריך שאת מצפה לו אותו היום חק זמן גאולתך ירחק ויארך ולא יבוא לעולם, והנביא השיב ע"ז המאמר יום הוא ר"ל אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו יום הוא שמור ונצור ולא בטל ועדיך האויב יבא להחריבך. והרב רבי אברהם בן עזרא פירשו על ישראל יום לבנות גדריך כאשר יבא היום שהשם יתברך יבנה גדריך אז ירחק חק שלא תפרע עוד חמס שהיית נותן בגלות חק לאויביך, וקרוב לזה תרגם יונתן בעידנא ההיא יתבטלון גזירת עממיא. ול"נ שרמז בזה למה שפירשתי פעמים שיעלו בני אדום כלל הנוצרים לכבוש את ירושלם אשר היתה מימי קדם אחרי שהחריב טיטוס את ירושלם בידיהם ולקחוה הישמעאלים מהם ומלכות אדום יעלה שמה לבנות בה גדריהם, ולא יהיה הדבר במחשבותיהם כי הנה היום ההוא ירחק חק רוצה לומר החק שהיה בידיהם לכבוש אותה שאר הפעמים שעלו עליה ירחק מהם אותו החק והמנהג שהיה להם לכבוש ירושלם ולמשול עליה.
פסוק יב:
וביאר איך ירחק מהם החק ההוא באומרו יום הוא ועדיך יבא רוצה לומר יום מיוחד ורשום הוא היום לה' ועדיך האויב יבא היום ההוא עד צואריך יגיע. וזכר שיבואו על מלכות רומי מלכיות אשור ובני המזרח וזהו למני אשור שהוא כמו מן אשור והוא על דרך מני מכיר מני אפרים (שופטים ה, יד), וערי המצור אחשוב שהם לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי וכבר זכר יוסף בן גוריון שהאומות אשר בערים ההם סגר עליהם אלכסנדרוס מוקדון בהרים שלא יצאו משם ועתה יעד הנביא שהם יצאו ויבואו על האויב' הזאת, ואומרו ולמני מצור ועד הנהר רצו שגם כן יבואו עליהם עשרת השבטים שהיו שם במצור ובגלות וכל שאר העמים אשר בצד הצפון והמזרח עד הנהר שהוא נהר פרת שבין ירושלם ובבל כולם יבואו עליהם, ולפי שהנוצרים יעמדו מהם על הים באניות סמוך לארץ ישראל ומהם שכבר יצאו ביבשה לכן זכר ראשונה העמים שיבואו עליהם בדרך היבשה מני אשור וערי מצור ולמני מצור, וכן ניבא שיבאו על אותם שיעמדו באניות על הים גם כן גוים עצומים בדרך הים וזה אומרו וים מים רוצה לומר ועל הים יבואו מהים ומהר ההר כלומר וגם מיושבי ההרים יבואו עליהם ויש מפרשים ולמני מצור שהוא מצרים (יג) והכלל שארץ ישראל אשר בה תהיה המלחמה ושיתרבו בה העמים תשאר שממה על יושביה שהם האומות היושבות עליה מפאת מלחמתם אלו באלו ויהיה זה כולו בסבת פרי מעלליהם אשר הרעו לישראל, אמנם י"ת והיתה הארץ לשממה על ארץ האומות שתהיה שממה על הרג יושביה וחרבנם וגם נכון הוא:
פסוק יד:
וכבר זכרו חכמים ז"ל בספרי שתמיד היה דרך הנביאים לחתום נבואותיהם בנחמות כמו שראינו במשה שמפני שהרבה בדברים קשים לישראל חתם בדברי נחומים וזאת הברכה (דברים לג, א), וכן זכרו משאר הנביאים אחד לאחד שלא היה נביא מהם שחתם נבואתו ברעת ישראל כי אם בנחמתם או במפלת אויביהם, וכן מיכה אחרי תוכחותיו וייעודיו הרעים הביא נחמותיו אלה ועשה תפלתו לשם יתברך רעה עמך בשבטך רוצה לומר ה' אלקינו רעה עמך ישראל בשבטך ומשענתך לא בשבטי האויבים כי הם צאן נחלתך ולכן שוכני לבדד יער בתוך כרמל רעה אותם באופן שהצאן הזה יזכה וישב לבטח בדד ולא ישב אחר אתו ביער שלו שהוא בתוך כרמל רומז לארץ ישראל וירושלם כי הכרמל מקום טוב שדות וכרמים, וכן תשוב ארץ ישראל טובה ורעננה ירעו בשן וגלעד שהם הארצות שמעבר לירדן כימי עולם שהיו בם ראובן וגד וחצי שבט המנשה.
פסוק טו:
והקדוש ברוך הוא משיבו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות רוצה לומר שמעתי תפלתך וכן אעשה למען שמי נפלאות גדולות עמהם כאשר עשיתי בצאתם מארץ מצרים וכנוי אראנו חוזר לעם שזכר.
פסוק טז:
ואז יראו גוים ויבושו מכל גבורתם רוצה לומר הגוים הנאספים על ירושלם יראו אותם הנפלאות יבושו ויבהלו מכל גבורתם אשר בטחו בה לבוא על ירושלם איך לא עמדה להם והיו לשמה כרגע, ולכן ישימו יד על פה שלא יהיה להם מענה ואזניהם של הרחוקים תחרשנה ממה שישמעו בטוב ישראל והצלחתם וחורבן אויביהם.
פסוק יז:
ואמנם אומרו ילחכו עפר כנחש פירש הרב רבי אברהם בן עזרא להשתחוות לישראל כזוחלי הרמשים וגם אותם האומות שלא יבאו שמה יהיה כל כך פחדם שירגזו ממסגרותיהם ואולי אמר ילחכו עפר כנחש מספר מפלתם במלחמה שיפלו ארצה מדוקרים חללי חרב ויפרכסו שם וילחכו עפר כזוחלי ארץ שהם הרמשים והתולעים ההולכים על בטנם כן יקרה להם בנופלם חללים בשדה, ואז יכירו וידעו כי רע ומר היה להם מה שהרעו לישראל בגלותם לפי שהשם יתברך באותו עון יקח מהם נקמתו וזהו אומרו ירגזו ממסגרותיהם רוצה לומר ירגזו אותם החללים מסבת המסגרות והגליות שעשו לישראל, וכבר ידעת שהגלות נקרא מסגר כמו שנאמר (ישעיה כד, כב) וסוגרו על מסגר, ומרוב ימים יפקדו וידעו שכל זה הוא להם עונש אלקי ולכן אל ה' אלקינו יפחדו וגם ייראו ממך ר"ל ישראל כי יפול פחדם עליהם לדור ודור עד עולם.
פסוק יז:
ובמכילתא (בשלח שירתא פ"ח) דרשו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות מה שלא הראתי לאבות נסים שעשיתי עם האבות כתיב (שמות טו, יא) נורא תהלות עושה פלא ונסים וגאולות שאני עתיד לעשות עם הבנים כתוב אראנו נפלאות, ועליהם דוד אומר (תהלים עב, יח) ברוך ה' אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו. רצו בזה שעם היות שיהיו הנסים העתידין ממין נסי מצרים הנה יהיו יותר רבים מהם ולכן נסי מצרים כינה אותם הכתוב בשם פלא שהוא לשון יחיד ועל העתידים אמר נפלאות בלשון רבים, וכן דרשו בילמדנו (ילקו"ש ח"ב רמז רעט) ילחכו עפר כנחש אמר הקב"ה כשם שביישתי לנחש ואררתי אותו בעבור האדם שנאמר (בראשית ג, יד) ארור אתה מכל הבהמה כך אני עתיד לארר ולבייש את א"ה שנאמר יראו גוים ויבושו וכשאין ישראל עושין רצוני כשם שנתגרה הנחש באדם ובחוה ואבדם מן העולם כך אני אגרה בכם אומות העולם שנמשלו לנחשים שנאמר (ירמיה כו, כב) קולה כנחש ילך, וכן הוא אומר (קהלת י, יא) אם ישך הנחש בלא לחש שלא אשמע תפלה למי שיתפלל כשם שאמרתי אל ירמיהו (ירמיה יא, יד) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכתיב (שם ח, יז) הנני שולח בכם את הנחשים צפעונים. ויהיה כפי הדרש הזה ענין הכתוב שיקרה ביום ה' העתיד לאותם האומות כמו שקרא לנחש בימי אדם הראשון שהוא היה סבה לכל רעתו ונתקלל עליו לאכול את עפר הארץ כן המה מפני מה שהרעו לישראל תהיה הכנעתם ושפלותם כל כך שילחכו עפר כנחש וכזוחלי ארץ.
פסוק יח:
ושבח הנביא לש"י על זה באומרו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע רוצה לומר שלא היו ישראל ראוים לצאת מהגלות מפאת עצמם וזכותם כי עמוסי עונות יהיו גם באותו זמן אבל הוא יתברך ישא עונם ויעבור על פשעם להיותם שארית נחלתו ובראותו שדי להם בגלות הארוך אשר סבלו לא יחזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, (יט) וכן דרכו לעשות חסד בכל דור ודור ולכן ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ובעבור שהיה זה לעתים רחוקות ולא בימי הנביא לכן אמר בלשון נסתר ותשליך במצולות ים כל חטאתם רוצה לומר שלאותו דור שתהיה הגדולה בימיהם, וזכר אם כן שלשת הסוגים פשע ועון וחטאת שכולם יכפר (כ) ואמנם אומרו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם הוא מאמר צריך מאד אל פירוש אם למה זכר יעקב ואברהם ולא זכר יצחק, ואם למה בכתוב הזה זכר יעקב קודם אברהם, ואם למה ייחס האמת ליעקב והחסד לאברהם וידוע שלכולם עשה חסד וייעד ייעודים שיפול ויצטרך בקיומם האמת, ואם גם כן למה אמר בזה לשון תתן והיה לו לומר כמו שאמר משה זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך. ויונתן תרגם תתן קושטא דיעקב לבנוהי כמא דקיימת ליה בבית אל טובא דאברהם לזרעוהי בתרוהי כמא דקיימת ליה בין בתריא תדכר לנא עקידת יצחק בר אברהם דאתעקד על גבי מדבחא קדמך כען תעביד עמנא טבוון וקשוט דקיימת מיומי קדם, הנה ביאר שזכר יצחק בא במאמר אשר נשבעת לאבותינו שהיא העקדה שמתיחד ליצחק הנעקד ולאברהם העוקד אבל לא נתן טעם לשאר הדברים אשר העירותי. ורש"י כתב האמת לנו דברך אשר הבטחת ליעקב, ותן שכר על החסד אשר עשה אברהם אשר צוה את בניו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט לכך לא נאמר וחסד אלא חסד לאברהם, האמת שתתאמת לנו הבטחת יעקב היא תהיה תשלום גמול חסדו של אברהם כאשר נשבעת בעקידתו של יצחק בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה.
פסוק יח:
והרב רבי אברהם בן עזרא כתב תתן אמת ליעקב כי הוא אבינו לכולנו ולא הזכיר יצחק כי גם הוא אבי אדום ובעבור כי אברהם החל לקרא בשם ה' הפך אבותיו הקרובים אליו והשם יתברך כרת עמו ברית בתחילה על כן הזכיר לאברהם ולא הוצרך להזכיר יצחק והטעם תתן אמתך ליעקב ומהו אשר נשבע לאבותינו מימי קדם. והרב רבי דוד קמחי פירש החסד הוא לאברהם לפי שנתן לו בחסדו את הארץ ובניו הם בני יעקב והאמת הוא ליעקב כי אחרי שנתנה לאברהם ולבניו האמת הוא לקיים אותה מתנה לזרע יעקב שהם בניו.
פסוק יח:
והיותר נכון בעיני הוא שראה הנביא שבמראת הסולם גילה הקדוש ברוך הוא ליעקב גלות בניו וגאולתם כי באומרו (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה רמז אל הגלות שבו יהיו שפלים כעפר הארץ ויהיו פזורים ופרוצים לכל הפאות, ובאומרו אחריו ונברכו בך כל משפחות האדמה רמז לגאולה, גם באומרו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך רמז לו אל הגלות באומרו והשיבותיך אל האדמה הזאת רמז לו אל הגאולה, ולכן עשה הנביא הזה יסוד תפלתו במראת יעקב באומרו תתן אמת ליעקב כאלו אמר ואז יתאמת מה שאמרת ליעקב, ולפי שמאברהם יצא ישמעאל והאשורים והם עתידים להיות בשלום עם ישראל כמו שביאר זה הנביא למעלה לכן אמר שכאשר יתן אמת ליעקב בגאולת זרעו יעשה חסד לאברהם בשהאשורים בני קטורה שיצאו ממנו ובני ישמעאל יקבלו תורת ה' ויהיו נכנעים לישראל, אבל לא זכר יצחק לפי שעשו אשר יצא ממנו לא יהיה לו חלק ונחלה בתורת ה' ולא בשלום ישראל כי לא יהיה שריד לבית עשו, ובכלל אמר בכל מה שתעשה עמנו מהטובה כבר נשבעת עליו לאבותינו מימי קדם: הנה התבאר למה זכר מהאבות אברהם ויעקב ולא זכר יצחק, ולמה זכר יעקב ראשונה קודם אברהם, ולמה ייחס האמת ליעקב והחסד לאברהם, ומה ענין תתן, ועם זה נשלם פירוש הנבואה הזאת: נשלם ספר מיכה תהלה לאל יתברך: