פסוק א:זה דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי, בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה. אֲשֶׁר־חָזָה עַל־שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלִָם.
פסוק ב:שִׁמְעוּ, עַמִּים כֻּלָּם! הַקְשִׁיבִי, אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ! וִיהִי אֲדֹנָי אֱלוֹהִים בָּכֶם לְעֵד מוכיח, אֲדֹנָי מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ.
פסוק ג:כִּי־הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ, כבודו מתגלה, וְיָרַד וְדָרַךְ עַל־בָּמֳתֵי, המקומות הגבוהים של האָרֶץ,
פסוק ד:ובדריכתו, נָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו, כל הר במקומו, וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ, יתפקעו כַּדּוֹנַג הנמס מִפְּנֵי הָאֵשׁ, כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד, הנשפכים במדרון ולא נותר מהם דבר.
פסוק ה:בְּשל פֶשַׁע יַעֲקֹב יבוא כָּל־זֹאת וּבְשל חַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל. מִי מגלמת את פֶשַׁע יַעֲקֹב? – הֲלוֹא העיר שֹׁמְרוֹן, שבנוסף על שאר עברות שבה, היא מלאה עבודה זרה. וּמִי עיקר בָּמוֹת, מקומות גבוהים שעליהם הקריבו קרבנות ביהוּדָה – הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם. מלבד בית המקדש היו בירושלים במות שמילאו את העיר, וקיומן היה חרפה לישראל.
פסוק ו:וְשַׂמְתִּי, אהפוך את שֹׁמְרוֹן המיושבת לְעִי הַשָּׂדֶה, גלי אבנים שבשדה ולְמַטָּעֵי כָרֶם. וְהִגַּרְתִּי, אשפוך לַגַּי, לגיא הסמוך את אֲבָנֶיהָ, אבני חומותיה ובנייניה יידרדרו לעמק בעקבות התמוטטותה, וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה, אחשוף כאשר הכול ייהרס.
פסוק ז:וְכָל־פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ, יישברו לרסיסים, וְכָל־אֶתְנַנֶּיהָ, המתנות שניתנו בה לעבודה הזרה, יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל־עֲצַבֶּיהָ, אליליה אָשִׂים שְׁמָמָה, כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה את כל האוצרות שלה, וְעַד, אל אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ בידי האויבים. המקום כולו בנוי על ריקבון ושחיתות, דתית ומוסרית. העבודה הזרה והזנות הצטרפו יחד לבניית העיר היפה והמהוללת שומרון.
פסוק ח:וכאן באה קינה: עַל־זֹאת – חורבן שומרון אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה, איילל, אֵילְכָה, אלך שׁוֹלָל, חסר כול או חסר דעת וְעָרוֹם מרוב צער, אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה, בעלי חיים המשמיעים יללות ארוכות, מעין הספד מתמשך.
פסוק ט:כִּי אֲנוּשָׁה כל מכה ממַכּוֹתֶיהָ, כִּי־בָאָה המכה עַד־יְהוּדָה, נָגַע השבר עַד־שַׁעַר עיר עַמִּי – עַד־יְרוּשָׁלִָם.
פסוק י:בְּגַת הפלשתית אַל־תַּגִּידוּ את דבר האסון, על מנת שלא ישמחו האויבים במפלתנו. כעין הביטוי אַל תַּגִּידוּ בְגַת האמור בקינת דוד על שאול. בָּכוֹ אַל־תִּבְכּוּ, בְּבֵית לְעַפְרָה – שם מקום – בעָפָר הִתְפַּלָּשִׁי, התגלגלי. אי אפשר אפילו לבכות ולהרעיש על הצרה, אלא רק לשבת על הקרקע באבל חרישי.
פסוק יא:עִבְרִי, צאו לָכֶם, יוֹשֶׁבֶת, קהילת שָׁפִיר עֶרְיָה־בֹשֶׁת, חשופת ערווה. כינוי למקום שקלונו גלוי, או: יוגלו כשהם ערומים. לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן להשתתף במִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל, הסמוכה לה, אולי בגלל אנוכיותה, אולי הייתה נצורה או שתושביה התחבאו מפני האויב, אך ללא הועיל – יִקַּח האויב מכל אחד מִכֶּם את עֶמְדָּתוֹ, עמידתו הבטוחה. המקומות הללו ייחרבו ותושביהם ילכו בגלות.
פסוק יב:כִּי־חָלָה, קיוותה לְטוֹב יוֹשֶׁבֶת העיר מָרוֹת, אך לשווא – כִּי־יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם.
פסוק יג:כדי לנוס רְתֹם את הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, סוסים מהירים, יוֹשֶׁבֶת לָכִיש, עיר מבצר ביהודה שנכבשה גם היא כשומרון על ידי מלך אשור. רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לכיש לְבַת־צִיּוֹן, כִּי־בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. בלכיש אימצו לראשונה את מעשיה הקלוקלים של ממלכת ישראל.
פסוק יד:לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים, מתנות או מסים עַל, אל מוֹרֶשֶׁת גַּת, בָּתֵּי העיר אַכְזִיב, אולי היא כזיב, יהיו לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. במפלתם יתברר שאי אפשר היה לסמוך על המקום ועל ביטחונו.
פסוק טו:עֹד את הַיֹּרֵשׁ, הכובש אָבִיא לָךְ, יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה. אם מיכה אכן היה ממרשה, הוא מדבר כאן על ערי יהודה הנמצאות בסביבות עיר הולדתו. עַד־עֲדֻלָּם יָבוֹא, ישקע כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל.
פסוק טז:בת ציון, קָרְחִי, מִרטי את ראשך כסימן לאבלות, וָגֹזִּי את שערך עַל־בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ. התאבלי על האנשים המעודנים שהיו בך, ולא קרחה קטנה וסמלית – הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי־גָלוּ מִמֵּךְ כל האנשים הטובים.
