פסוק א:שנית. בדבר השליחות אל נינוה:
פסוק ב:אשר אנכי דובר אליך. והוא מה שקרא ואמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ולא הוצרך לפרש כי מאיליו יובן:
פסוק ג:מהלך. כשיעור הליכת שלשה ימים:
פסוק ד:ויחל. כשהתחיל לבוא בעיר מהלך יום קרא ואמר הנה יש עוד זמן ארבעים יום ואח״ז תהיה נינוה נהפכת ר״ל כמהפכת סדום ועמורה מיש לאין:
פסוק ה:באלהים. ר״ל בדבר האמור בשם האלהים:
פסוק ה:ויקראו צום. הכריזו יום צום:
פסוק ו:ויגע הדבר. השמועה הגיעה לאזני המלך וקם מכסאו לשבת על הארץ והעביר מעליו לבוש מלכות:
פסוק ז:ויזעק. צוה להכריז בקול זעקה לאמר מעצת המלך ומעצת גדולי המלכות נגזר לאמר האדם והבהמה וגו׳ ובעבור עגמת נפש ציוו למנוע מאכל מבהמות למען יכנע לב האנשים:
פסוק ז:אל ירעו. מוסב על הבהמה:
פסוק ח:ויתכסו. גם זה מן הכרוז שצוה שכולם יתכסו בשקים להראות הכנעה מרובה ושהאנשים יקראו אל אלהים בכל לב וכל אחד ישוב מדרכו הרעה ומן החמס אשר עשו בכפיהם:
פסוק ט:מי יודע. גם זה מן הכרוז שאמר מי היודע דרכי התשובה ישוב לה׳ ואז ינחם האלהים וישוב מחרון אפו ולא נהיו נאבדים מן העולם:
פסוק י:כי שבו. כי כן עשו כדבר המלך ועם כי לא נזכר:
פסוק י:וינחם. נתחרט על הגזרה: