א וַיְהִ֧י דְבַר־יְהוָ֛ה אֶל־יוֹנָ֖ה שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ ב ק֛וּם לֵ֥ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה וִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ אֶת־הַקְּרִיאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ג וַיָּ֣קָם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֶ֖ה כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ ד וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת׃ ה וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃ ו וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶך נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃ ז וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ ח וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ ט מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ י וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶֽת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

חומת אנך

ר' חיים יוסף דוד אזולאי

פסוק א:
ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר. כלומר דלפי דנתנבא בארץ ישראל יכול להתנבאת גם בח"ל וכמ"ש רז"ל על פסוק על נהר כבר, ואמרו באבות דר' נתן פרק כ"ח וז"ל חכם הדר בארץ ישראל ויוצא ח"ל פגם ואעפ"י שפגם משובח הוא יותר מכל המשובחים שבמדינות ע"ש והטעם שמה שכבר קנה אין נגרע מערכו:
פסוק ו:
ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו. להשפיל כבודו אשר יושב על כסא מלכות. ואחר זה ויעבר אדרתו להפשיט בגדי מלכות ואחר זה ויכס שק וכו':
פסוק ז:
ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו וכו'. אחר שכבר המלך עצמו הפליא לעשות בו בעצמו להסיר הוד ומלכות וללבוש שק יצא כרוז על כל העם:
פסוק ח:
וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. אפשר לומר כפי סברת יש מפרשים שכתב רבינו ירוחם ז"ל דהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק גמור ה"ז מקודשת דשמא הרהר תשובה ואפי' גזל ועשק כיון שקבל להשיב הוא צדיק גמור. וז"ש וישובו איש מדרכו ומן החמס אשר בכפיהם הכונה שיגמרו בדעתם להשיב וזה יספיק להיותם צדיקי' ואח"כ ישיבו החמס כסברת היש מפרשים הנז'. וכן כתיב וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובכלל הוא אשר חשבו להשיב החמס. א"נ יש לפרש כפי הסברא האחרת שהביא רבינו ירוחם ז"ל שם והרי הוא כמבוא"ר: