כי שבו מדרכם הרעה
לטעמם של לומדים רבים מהוות המילים שנבחרו לכותרת המאמר את תמצית הספר כולו, והן מסבירות מדוע נבחר הספר לשמש הפטרה למנחת יום הכיפורים. כך נימקו המפרשים את הקריאה בספר יונה: "לפי שיש בו גודל כוח התשובה"(תוספות מגילה לא.; בית יוסף או"ח תרכב). תשובה זו היא שהביאה למהפך ברצון ה' להרוס את נינוה, "וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם הא-להים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".
הגדילו חז"ל והעלו את תשובת הנינוואים על נס להתנוסס וללמד תשובה לדורי דורות. וכך שנו על מעמד תשובה בעת צרה: "סדר תעניות כיצד? מוציאין התיבה לרחובה של עיר... הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא א-להים את שקם ואת תעניתם אלא 'וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה' "(ירושלמי תענית ב א). מכל סיפורי התשובה במקרא של יחידים ושל רבים לא נמצאה לחז"ל אלא דוגמה זו של תשובת אנשי נינווה ללמוד ממנה לקח לדורות.
בטרם נדון בתשובת נינוה, נעיר הערה מפתיעה לגבי חטאת נינוה. חטאת נינוה אינה מפורשת בספר אלא נרמזת באקראי. בפתח הספר, כאשר ה' מצווה את יונה לילך אל נינוה ולקרוא אליה "כי עלתה רעתם לפני"(יונה א ב), אין ה' מציין מה הרעה. יתירה מזו: רוב השימושים במילה "רעה" בספרנו, כוונתם לעונש וייסורים ולא לחטא. החטא מכונה בספרנו "הדרך הרעה"(יונה א ז; יונה א ח; יונה ג י; יונה ד א). נמצא שבפסוק הפתיחה כלל לא נאמר שאנשי נינוה חטאו, אלא רק שה' אומר להענישם! גם כאשר יונה מנבא בנינוה הוא אומר "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת"(יונה ג ד), אבל אינו מסביר למה ומדוע. רק לקראת סיום הספר מדבר מלך נינוה עם עמו על תשובה ומזכיר להם את חטאיהם.
החטא היחידי המפורש בכתובים הוא חטא החמס, אבל נראה שאינו החטא היחיד של אנשי נינוה. כך מפורש יוצא מקריאתו של מלך נינוה לעמו: "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם"(יונה ג ח). על שתי רעות מדבר המלך, על 'הדרך הרעה' ובנפרד ממנה על החמס. כפי שנראה, חלוקות דעות החכמים לגבי טיב תשובתה של נינוה מחטא החמס המפורש בכתובים. בתלמוד הבבלי הפריזו חכמים במעלת תשובתם של אנשי נינוה. "מן החמס אשר בכפיהם - אמר שמואל אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו"(תענית טז.). ובמדרש הרחיבו: "אפילו מציאה שאדם מצא בשדות ובכרמים בשווקים וברחובות השיבו לבעליהם, ואפילו לבנים של גזל שבנו בפלטין של מלך, סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם. וכל כרם וכרם שהיו בו שתי נטיעות או שני אילנות מן הגזל, עקרום והחזירום לבעליהם. וכן בגד שהיו בו שתי פקעיות של גזל קרעו הבגד והחזירו... ואפילו מכר אדם לחברו בית חורבה ומצא בו ממון, מה היה עושה הדיין? ביקש שטר של אותה חורבה ומצא ל"ה דורות ומצא יורש לאותו האיש שהטמין ממון והחזירו לבעליו"(ילקוט שמעוני רמז תקן).
יש להדגיש שכל החזרות המנויות הן הנהגה שלפני ולפנים משורת הדין. תקנת השבים מלמדת שלמרות ש"כל הגוזל חייב להחזיר הגזילה עצמה, שנאמר 'והשיב את הגזילה אשר גזל' "(משנה תורה הל' גזילה ואבידה א ה), "המריש הגזול שבנאו בבירה שיטיל את דמיו מפני תקנת השבים". ופירש רש"י "שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה"(רש"י גיטין נה.). כן אין חובה להחזיר אבידה שבעליה התייאשו ממנה, ובוודאי שלא להחזיר ממון שנמצא בחורבה ליורשי הבעלים שמלפני שמונה מאות שנה. גם פלטין של מלך שנהרס על מזבח ההידור הלא מצוי, מאפיין את תשובתה הנפלאה של נינוה. על כן נהפכה נינוה מודל לחיקוי לנצח נצחים.
לא כך ראו חכמי התלמוד הירושלמי את הדברים. הדרשה "גזל מריש ובנאו בבירה" אינה מופיעה בירושלמי כלל. במקומה דרשו: "ומן החמס אשר בכפיהם – אמר ר' יוחנן, מה שבכפיהם החזירו, מה שהיה בשידה תיבה ומגדל [קרבן העדה: מה שהיה מוסתר מן העינים] לא החזירו. ועל כן דרש רבי שמעון בן לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה [קרבן העדה: שעשו רמיות בתשובתם כדי שירוחמו]". אותה מילה "בכפיהם" אשר שימשה בסיס לדרשה אוהדת בתלמוד בבלי, משמשת בסיס לדרשה עוינת בירושלמי.
חכמי ארץ ישראל לא זו בלבד שאינם מקבלים את תשובת אנשי נינוה, אלא שלדעתם אף חטאו אנשי נינוה כפליים: בחמס ובצביעות, ובעיקר ברמאות עצמית. הצביעות היא אם כל חטאת, שכן בגינה סבור האדם כי הוא כשר וראוי, ואין לו לפשפש במעשיו. וכך הביא הירושלמי "וכתיב 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל י-הוה' ". החזרת הגזל הגלוי תוך השארת הגזל הטמון היא קריאת לעג להשגחת ה' (ראה בבא קמא עט:). קריעת הבגדים כשהלב החוטא נשאר שאנן, מעידה שהחוטא מתייחס לבורא כמי שאפשר להסתיר ממנו דבר.
אף אם נקבל את דעת הבבלי על התופעות המדהימות של החזרת רכוש גנוב תוך התעלמות מתקנת השבים, יש לומר שמעשים אלה מראים חוסר יציבות ותשובה שאינה מופנמת ויסודית. אשר על כן שבו אנשי נינוה מהר מאוד לסורם. "מלאחר ארבעים יום שבו לדרכיהם הרעים יותר מן הראשונים"(ילקוט שמעוני רמז תקן). ובך עולה גם מנבואת נחום, זמן לא ארוך אחרי נבואת יונה. תשובתם הייתה כקיקיון "שבן לילה היה ובן לילה אבד".
ייתכן שלכך נבחרה דווקא תשובה זו לסמל לתשובה, לא משום שלמותה ומצויונותה, אלא דווקא משום חולשתה. אם גם "תשובה של רמיות" כזו מתקבלת, אם גם זיק של מעשה קטן הוא כל כך בעל משמעות, ופועל הצלת עיר חטאה ושוב ה' מחרון אפו, היכן תשובתנו שלנו? לו תהא זו למצער בתשובת נינוה גם עלינו ירחם ויינחם על הרעה.