פסוק א:[ומשה היה רועה. כל מי שנאמר בו היה, ראה עולם חדש, ומשה היה רועה - אתמול ברח מפני רבו עכשיו משקע רבו במים].
פסוק א:[כהן מדין. שר מדין].
פסוק א:אחר המדבר שם מצוי דשא מרעה בהמות.
פסוק א:חרבה הוא קרוב למצרים מהלך ג׳ ימים, כמה שנאמר ״נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר״׳ ונקרא הר סיני על שם מעשה הסנה.
פסוק ב:בלבת אש שיהיה רגיל בכך כדי שלא יתבהל כשיבא לסיני מן האש והברקים.
פסוק ב:מתוך הסנה י״מ מפני שכולו מזה ואין יכולת לחרוט בו פרצוף סמל.
פסוק ב:והסנה איננו אכל אות כנגד מצרים וישראל כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה וכמו שהאש לא היה בוער את הסנה כך לא יוכל האויב לכלות את ישראל.
פסוק ג:מדוע לא יבער הסנה מקרא חסר הוא מדוע איננו אוכל וכי לא יבער הסנה בתמיה. וכי לא רואה אני שהסנה בוער באש.
פסוק ד:[וירא ה'. הוא מלאך ה׳ וניתן לו רשות לדבר בשם ה'].
פסוק ד:כי סר לראות. כל מליצת סר אם יש אחריו מ״ם פרושו לשון הרחקה כמו ״סורו ממני״ ואם אחריו אל״ף או למ״ד פי׳ לשון קירוב כמו סורה אלי.
פסוק ה:של נעליך השלך נעליך מגזרת ״כי ישל זיתך״, ״ונשל גויים רבים״.
פסוק ה:מעל רגליך. כי פעמים הוא דורס במקום טינופות. וע״י שגם אותו של יד נקרא נעל סתם כדכתיב ״שלף איש נעלו״ ותרגומו נרתק יד ימיניה הוצרך לומר כאן ״מעל רגלך״, וכן אמרו רבותינו (ברכות נד,א) לא יכנס אדם להר הבית ונעלו ברגלו כי זה מורא מקדש.
פסוק ה:כי המקום אשר אתה עומד וגו׳ כל מקום שתמצא שכינה מקדמת בו לדבר אל נביאו כמו כאן שקדמה בסנה וגבי יהושע וגבי מתן תורה שם תמצא המקום מקודש, אבל בשאר מקומות שנגלה עליהם כמו שמצינו בהרבה נביאים אין המקום מקודש.
פסוק ו:אנכי אלוקי אביך גלה לו שאביו מת, ולכך כתיב אלוקי אביך. שהרי אין הקב״ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא במיתתם משום דבקדושיו לא יאמין, ולכך גלה לו עכשיו מיתת אביו שלא יסרב ליטול גדולה שהרי לפני אהרן אחיו היה מסרב ליטול גדולה, לפני אביו לא כל שכן.
פסוק ו:ויסתר משה פניו. בשכר ויסתר זכה לקלסתר פנים. בשכר כי ירא זכה לויראו מגשת בשכר מהביט זכה לתמונת ה׳ יביט.
פסוק ח:זבת חלב דבוק הוא זבת של חלב.
פסוק ט:צעקת בנ״י באה אלי. ואם תאמר לשוא הם צועקים? ת״ל וגם ראיתי את הלחץ - בדין הם צועקים.
פסוק י:את עמי בנ״י דוגמת ״עם בני עם יצחק״ (בראשית כא,י).
פסוק יא:מי אנכי משה השיבו להקב״ה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי אהיה עמך - כנגד מי אנכי , כי אנכי שלחתיך - כנגד כי אלך אל פרעה , בהוציאך את העם הזה - כנגד וכי אוציא את בנ״י.
פסוק יב:[תעבדון את האלקים] על ההר הזה על בסמוך, ושכינה עומדת בראש ההר.
פסוק יד:אהיה אשר אהיה הראשון שם, והשני פירוש השם, כלומר שמי אהיה לפי שאהיה ואעמוד לעולמי עולמים בלי תכלה ושאהיה עמהם שאגאלם מסבלות מצרים ושם זה של הויה מסר יעקב לבניו כדכתיב והיה ה׳ עמכם והשיב אתכם וגו׳ כל מי שיבשר לכם גאולת מצרים בלשון הויה עם בשורת הפקידה תאמינו לדבריו. וכן עשו כיון שבאו משה ואהרן והזכירו להם שם זה של הויה מיד ויאמן העם כי פקד.
פסוק טו:ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ״י. לא נאה שיקראו לי בשמי המיוחד לכל צרכיהם ועניניהם ק״ו מבשר ודם שאין קוראים אותו בשמו, אלא כך יהיו קוראים לי בשם ה׳ אלקי אבותיכם שהוא לשון אדנות ומלכות כשם שאומרים יחי המלך.
פסוק טו:ה׳ אלקי אבתיכם אלקי אברהם. מכאן שאומרים בא״י אלקינו ואלקי אבותינו אלוקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, (מכילתא).
פסוק טו:זה שמי. אהיה האמור בפסוק ראשון הוא שמי לעלם שכן אנו כותבים השם המיוחד במצפ״ץ. שהקב״ה קורא לעצמו תצמ״ץ. ואנו קוראים לו מצפ״ץ. כלומר יהיה עכשיו ואחרי כן בלי תכלה והוי״ו שבמצפ״ץ במקום יו״ד כמו וי״ו של הוה גביר שהוא במקום יו״ד והוא כמו היה. ולפי שאין נכון להיות תיבה זו של הוית קדש כשאר תיבות של הוית חול משונה היא משאר תיבות של הוית חול.
פסוק טו:וזה זכרי לדר דר. האמור בפסוק שני אלקי אבותיכם כענין שמזכירים המלכים ולא בשמם המיוחד.
פסוק טז:את זקני ישראל פרש״י המיוחדים לישיבה וכו׳ וכן תפרש לקמן גבי ויאספו את כל זקני ישראל.
פסוק יז:ואמר אעלה אתכם כן תאמר לבני ישראל.
פסוק יח:ושמעו לקלך. פרש״י יעקב אמר להם פקוד יפקוד אלקים אתכם. חז״ק. שהרי פסוק זה אינו גבי יעקב.
פסוק יח:נקרה עלינו. בשבילנו, כמו כי ״עליך נשאתי חרפה״ (תהלים סט,ח).
פסוק יח:דרך שלשת ימים. וכן עשו, כדכתיב ״ויחנו ביום השני באיתם בקצה המדבר״.
פסוק יט:ואני ידעתי כי לא יתן וגו׳ גלה לו תחלה שעתיד פרעה להקשות לבו כדי שלא יתמה כשיסרב. ומה אם כשגלה לו תחלה התרעם עליו אלו לא גלה לו על אחת כמה וכמה.
פסוק יט:ולא ביד חזקה אע״פ שאני מראה לו התשע מכות שנקראו יד חזקה כדכתיב ולכל היד החזקה ואמרינן אלו ט׳ מכות, עדיין לא יתן אתכם לצאת. אבל כשאשלח ידי והכתי את מצרים במכת בכורים אחרי כן ישלח אתכם.
פסוק כא:לא תלכו ריקם. כי הם יעניקו לכם מג׳ מינים כסף וזהב ושמלות לקיים ״יצאו ברכוש גדול״, דוגמת הענקת עבד ״צאן גרן ויקב״ (דברים טו,יד).
פסוק כב:ושאלה אשה במתנה גמורה כמו שאל ממני ואתנה וגו׳ שהרי אתן את חן העם הזה בעיני מצרים.
פסוק כב:ושאלה אשה אף הזכרים שאלו אלא שדבר הכתוב בהוה שהנשים רגילות לשאול תכשיטין יותר מן האנשים וכמו כן הזכיר הכתוב מכשפה. בשביל הרגילות.
פסוק כב:כלי כסף וכלי זהב ושמלת לכבוד החג שתחוגו לי במדבר.
פסוק כב:ונצלתם את מצרים בשכר שעבוד עבודת פרך.
