א וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ ב וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ ג וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ ד וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃ ו וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ ח וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ ט וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ י וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ יא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ יב וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ יד וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ טו וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃ טז לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ יז וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ יח וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ יט וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כ וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃ כא וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃ כב וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה אחר המדבר, להתרחק מן הגזל וכו'. מסתבר שמסורת היתה בעניין זה עוד מימי האבות, ראה בראשית (יג, ז ד"ה ויהי רעב) אצל רועי אברהם, ושם (כד, לב ד"ה ויפתח) אצל עבד אברהם. (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק ב:
רש"י ד"ה בלבת אש, בשלהבת אש, לבו של אש, כמו "לב השמים" (דברים ד, יא), "בלב האלה" (שמואל ב' יח, יד). אין כאן שני פירושים, האחד - בשלהבת אש, והאחר - לבה של אש, אלא פירוש אחד הוא. (פ' שמות תשמ"ד) אך ראה "באר יצחק" שגרס ברש"י: בלבת אש - בשלהבת אש, דבר אחר - בלבו של אש וכו'. לפירוש הראשון - בלבת אש כמו בלהבת אש. ולפירוש השני - ענינו שנראה אליו המלאך באמצעיתו של האש ממש.
פסוק ב:
שם. ...ואל תתמה על הת"ו, יש לנו כיוצא בו: "מה אמלה לבתך" (יחזקאל טז, ל). ע"כ. ללמדנו שקשה לקבל תופעות יחידאיות, אך ברגע שיש תופעה שנייה, דומה, אין זו עוד תופעה מתמיהה, ולכאורה גם זו תופעה תמוהה. (פ' שמות תשנ"ג)
פסוק ג:
"מדוע לא יבער הסנה". והרי גדולת המראה היא בכך שהסנה הבוער אינו מאֻכל! (פ' שמות תשנ"ה) וראה חזקוני על אתר שכתב: מקרא חסר הוא: מדוע איננו אוכל, [וכי] לא יבער הסנה?!
פסוק ד:
"וירא ה'... ויקרא אליו אלהים" וגו'. השינוי בשמות בתוך הפסוק תמוה וטעון פירוש. וראה "דעת מקרא". (פ' שמות תשנ"ח) וראה מלבי"ם.
פסוק ה:
רש"י ד"ה של, שלוף והוצא, כמו "ונשל הברזל" (דברים יט, ה). וקשה לי, שהרי פועל יוצא ושם פועל עומד, וכן הוא גם בדוגמא השנייה של רש"י. (פ' שמות תשס"ג)
פסוק ה:
רש"י ד"ה אדמת־קדש הוא, המקום. ע"כ. וקצת קשה לי, הרי אין קדושה למקום כשלעצמו אלא בתנאים מסוימים ולזמנים מסוימים, והראיה ממעמד הר סיני (יט, יג) "במשוך היובל המה יעלו בהר". (פ' שמות תשל"ט)
פסוק ה:
והנה אף כי שם קדושת המקום מוגבלת מבחינת הזמן, היא חמורה יותר - "כל הנגע בהר מות יומת" (שם, יב), ואילו כאן די בהסרת הנעליים, אבל הגבלת זמן אין. כששאלתי כן בשלום זכר של אביתר שי' השיב ר' בני לנדאו ואחריו הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א, שקדושת המקום היא בשל התגלות השכינה בו, ורק בשעתה. ברם, מן הכתובים לא משתמע כך. (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק ה:
וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" העורכים השוואה בין פסוקנו לזה שביהושע (ה, טו) ותשובתם מאוד תמוהה. שכן, אם משום קדושת המקום צריך להשיל את הנעליים, מה לי מי קדם למי באשר להענקת הקדושה למקום, וכתוצאה מזה דירוג מספר הנעליים שצריך להשיל. ומכל מקום משתמע גם מכאן אופיה הזמני של קדושה כזאת.
פסוק ה:
ובאשר לקביעתם (שם) שאצל בועז (רות ד, ח) מדובר בשליפת הכפפה, הרי זו דוגמא בולטת של השפעת מציאות הסביבה על הפרשנות. (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק ה:
ועל כל פנים אין כאן רמז להגבלת זמן לקדושה זו. (פ' שמות תשנ"ו)
פסוק ה:
ועתה נראה לי שעצם הערתו של רש"י מיותרת, לכאורה, שהרי אין כל סברה להסב את הכינוי "הוא" על משהו אחר מאשר "המקום". (פ' שמות תשס"א) וראה "באר מים חיים" שכוונת רש"י לבאר כי המלה "הוא" מוסבת על "המקום" שהוא לשון זכר ולא על "אדמת קדש" שהיא לשון נקבה.
פסוק ז:
"...ראה ראיתי... כי ידעתי את מכאביו". ודאי שתיבת "כי" שבכאן אין פירושה: משום, אך גם יתר שלושת הלשונות אינם מתאימים, ואיני מבין את הפסוק. לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך - "ידעתי...כי ראה ראיתי". וצ"ע. (פ' שמות תשס"ב) וראה "דעת מקרא" על אתר שכתב: כי - כאן היא מלת חיזוק: אכן, אמנם כן.
פסוק ח:
"וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" וגו'. כאן ברור ששליחותו של משה היא להוציא את ישראל ממצרים הוצאה מוחלטת. למה אפוא ההתפשרות - הכֵּנה או התכסיסית - על הליכה למדבר לשלושה ימים כדי לזבוח זבחים (להלן יח)? לכאורה צריך לבדוק את כל ההתבטאויות עד לקריעת ים־סוף ועד בכלל. (פ' שמות תשמ"ט) וראה מה שכתבתי להלן (פסוק יח).
פסוק ח:
"אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני" וגו'. הניחא הרישא יש בו משום הבטחה טובה, אך מה שבחה של ארץ־ישראל בהיותה "מקום הכנעני" - ארצם של ששה גוים. (פ' שמות תשנ"א) ורמב"ן על אתר כתב: וטעם אל מקום הכנעני - שלא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר כל המקומות, לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם, לא שיהיו יושבים בקרבם כאבותם.
פסוק ח:
ועוד: הניחא טובה, אבל רחבה? והרי רוחבה - צר הוא. ומה מוסיף לעם העבדים שמונים להם את כל העמים־עממים היושבים שם? (פ' שמות תשנ"ז) ורמב"ן על אתר כתב: ושהיא רחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב. או טעם רחבה שיש בה רחבות, שפלה ועמק ומישור גדולים וקטנים ואין רובה הרים וגאיות.
פסוק יא:
רש"י ד"ה מי אנכי, מה אני חשוב לדבר עם מלכים. ע"כ. קצת קשה מהי תמיהה זו המיוחסת למשה רבנו ע"ה, שהרי מי כמוהו מבין כל בני ישראל מכיר את גינוני המלכות המצרית? וצריך לומר שהדגש הוא על המלה "חשוב", ומשה ענו היה מכל אדם. (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק יא:
רש"י ד"ה וכי אוציא את בני ישראל, ...מה זכו ישראל שיעשה להם נס. ע"כ. לכאורה חוזר רש"י כאן למה שאמר למעלה (ב, יד ד"ה וירא משה). (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק יא:
ולשון רש"י קשה - "שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים". אם העדר הזכות הוא המכריע, למה לא יאמר: ותוציאם ממצרים. (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק יב:
רש"י ד"ה ויאמר כי אהיה עמך, השיבו על ראשון ראשון וכו'. דבר אחר, כי אהיה עמך וכו'. יש כאן שני פירושים שונים בתכלית זה מזה. לפי הפירוש הראשון האתנחתא מחלקת את הפסוק לשתי תשובות לשתי השאלות ששאל משה לפי רש"י בפסוק הקודם, ואילו הפירוש השני זונח את הפירוש לפסוק הקודם - ומסתבר שרש"י מבין אותו כך: מי אנכי כי אלך... ומי אנכי כי אוציא וגו', והכל שאלה אחת היא - ולפיו יש כאן תשובה אחת לשאלה האחת ("מי אנכי") והיא: "כי אהיה עמך". המשך הפסוק "וזה לך האות" וגו' כבר לא שייך לתשובה אלא עניין אחר הוא, דהיינו הצלחתך המובטחת על ידי היותי עמך היא אות וסימן לקיומה של הבטחה נוספת, והיא שבמקום זה "תעבדון את האלהים" וגו'. אלא שהפירוש השני אינו עולה יפה עם טעמי המקרא, כי האתנחתא אינה במקומה. (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק יב:
שם. ...וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך ותצליח בשליחותי... וששאלת מה זכות יש לישראל... דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חודשים וכו'. כלומר העבודה בהר חורב אינה האות - כפי שאפשר היה להבין, ואכן אין זה משכנע - כי אם הזכות שבגינה יגאלו. ולכאורה זהו מה שהביא את רש"י לפרש שלא כפשוטו של מקרא. (פ' שמות תשנ"א)
פסוק יב:
שם. ...דבר אחר, כי אהיה עמך, וזה שתצליח בשליחותך, לך האות על הבטחה אחרת, שאני מבטיחך שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו וכו'. כאן ניכר שרש"י מתקשה באות להצלחה (מתן תורה) שיבוא אחר בוא ההצלחה (הוצאת ישראל ממצרים), לפי פשוטו של מקרא - לכן הופך את הקערה על פיה, ומפרש כי עצם ההצלחה בהוצאת ישראל ממצרים היא האות לקבלת תורה בסיני, והרי גם זה אינו פשוטו של מקרא. (פ' שמות תשנ"ח)
פסוק יב:
שם. ...לסוף שלשה חודשים וכו'. באשר לחשבון שלושת החודשים, ראה "שפתי חכמים" (אות ה), ואינו משכנע. (פ' שמות תשס"ו) וראה "צדה לדרך" שכתב: יגעתי ולא מצאתי מהיכן הוציא רש"י זה הלשון "לסוף ג' חודשים", כי בשמות רבה (ג, ד), אשר יסודו של רש"י בנוי עליו, לא זכר ולא פקד כלל זה הלשון. ובמהדורת ר' אברהם ברלינר ציין לשיר השירים רבה (ב, טו), שם נזכר לשון "ג' חודשים".
פסוק יג:
"...ואמרו לי מה שמו". עצם השאלה וניסוחה תמוהים לי עכשו. כלום בוחרים בה' או מכירים בו לפי שמו? (פ' שמות תשס"ג)
פסוק יג:
והנה נראה שזוהי שאלה במקומה, ראה דברי רש"י להלן (ו, ט) ד"ה מקצר רוח, שם הוא אומר: ...ולא אמרו לי, מה שמך וכו'. (פ' וארא תשס"ג) וכן הקשה רמב"ן על אתר: הפסוק הזה אומר לך פרשני, כי לא יתכן שיאמר משה "ואמרו לי מה שמו" להיות להם אות שיאמינו בו, כי שאלת שמו ואמירתו להם אינה אות למי שלא יאמין בו מתחילה. שאם ידעו ישראל אותו השם, גם משה כהם ידע אותו, והנה ידיעתו כידיעתם ואיננה אות ומופת כלל. ואם לא שמעו בו, מה הראיה שיאמינו בדבריו כלל. והנה אחרי הודיעו את השם הגדול אמר "והן לא יאמינו לי" (להלן ד, א), ואז נתן לו אותות. ע"כ. והשיב שם: ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה, ודרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר באי זו מדה הוא שלוח אליהם... והנה אמר ישאלוני על שליחותי אם היא במדת אל שדי היא שעמדה לאבות, או במדת רחמים עליונית [שם הוי'ה] שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה [למעלה מדרך הטבע]. וזה בעבור שאמר לו "אנכי אלהי אביך אלהי אברהם" (לעיל פסוק ו), ולא פירש שם משמותיו הקדושים כלל, ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה, והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם אל שדי הנזכר באבות רק השם הגדול שבו היה העולם, ועל כן שאל "מה אומר אלהם".
פסוק יד:
רש"י ד"ה אהיה אשר אהיה, אהיה עמם וכו'. והוא על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (ט ע"ב): אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל, אני הייתי עמכם בשיעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשיעבוד מלכויות. אמר לפניו: רבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקב"ה: לך אמור להם: "אהיה שלחני אליכם". (פ' שופטים תש"ן)
פסוק יד:
ברם, קשה לי מה עתה טוב יותר לבני ישראל כשיודעים שם זה, שלא הוזכר קודם לכן בשום מקום, כלומר שם שהיה בלתי־ידוע להם עד כה, ולמה אפוא יאמינו למשה רבנו ע"ה עתה יותר? (פ' שמות תשס"ו)
פסוק יח:
"ושמעו לקלך". וראה להלן (ד, א) "ולא ישמעו בקלי", וראה שם פסוק ח "ולא ישמעו לקל האת הראשון". (פ' שמות תש"ן)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ושמעו לקלך, ...סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף וכו'. בחומש "תורת חיים" העירו (הערה 96): בשמות רבה (ג, ח), רק: "מיוסף", ומסתבר, כי לא מצינו ביעקב מפורש שאמר לשון זה, אלא מצינו ביוסף שאמר זה פעמיים (בראשית נ, כד-כה) ומפרשים שאמר מה ששמע מאביו. עיין רמב"ן וחזקוני. (פ' שמות תשנ"ב)
פסוק יח:
וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שכתב: ויש מקשים שלא מצינו שאמר יעקב לשון זה דפקוד יפקוד, ולמאי דפירש רש"י בפרשת ויחי, ניחא. ע"כ. ולא מצאתי רש"י זה בפרשת ויחי. וכן ראה "שפתי חכמים" (אות ט). (פ' שמות תשנ"ו)
פסוק יח:
"אלהי העבריים". ולא "אלהי ישראל" כדלהלן (ה, א), ולא ידעתי מה טעם שינו משה ואהרן מלשון הציווי. (פ' שמות תשנ"ג) וראה מש"כ שם.
פסוק יח:
רש"י ד"ה נקרה עלינו, לשון מקרה וכן וכו'. ולא ידעתי, מה הטעם באמירה זו ותליית הופעת ה' לישראל במקרה. וראה "שפתי חכמים" (אות י). ולפי ראב"ע על אתר שבה"א ובאל"ף הטעם אחד, הדבר פשוט. (פ' שמות תש"ן)
פסוק יח:
וראה ב"דעת מקרא" שהכוונה לומר לו למשה רבנו ע"ה לדבר עם פרעה לפי רמתו ולפי מושגיו, והשווה הלשון הנקוט אצל בלעם (במדבר כג, ג). (פ' שמות תשנ"א) וקדם לו "משכיל לדוד" וזו לשונו: כיון שדברים אלו נצטוה לאמרם לפרעה, לכך היו צריכין לומר לו בלשון שרגיל לשמוע, כפי מה שהיה לכל נביאים שלהם (ראה רש"י לויקרא א, א).
פסוק יח:
ההתפשרות על "חופשה" לשלושה ימים לשם הבאת קרבנות צריכה עיון. השליחות היא - יציאה ממצרים וכניסה לארץ ישראל (פרק ג: ח, י, יז). והנה עוד בתוך דברי השליחות מוזכרת היציאה לג' ימים לזבוח במדבר (יח), כאילו מעין תכסיס, שהרי מיד אחר כך (כ) נאמר "ישלח אתכם", ושילוח זה הוא שחרור מוחלט, שאם לא כן, מה לי שאילת זהב וכסף וכו'. ושוב מדובר ב"חופשה" (פרק ד: כג) - לגבי פרעה, וביציאה מוחלטת - לגבי העם (לא). "חופשה" - לגבי פרעה (פרק ה: א-ג), ושחרור - לגבי העם (פרק ו: א, ו-ח). והנה עתה (יא ו-יג) שילוח מוחלט גם לגבי פרעה, וכן גם עדות הכתוב (כז), וכן (פרק ז: ב, ד), אבל שוב "חופשה" (טז ו-כו; פרק ח: ד, טז, כא-כה). והנה ביטויים אמביוולנטיים (דו־משמעיים) לגבי פרעה (פרק ט: א-ב), ושוב רק "חופשה" (יג), ושמא גם זה וגם (טז-יז) אמביוולנטי? (כח ו־לה) - אינם ברורים, אבל (פרק י: ג) נראה שוב כמדבר ב"חופשה", והראיה (ז-יא). (כ) - אמביוולנטי. (כד-כה) - לכאורה "חופשה", אך (כו) רומז ליציאה מוחלטת. ושוב (פרק יא: א-ב) - יציאה, אך לא לפרעה, ואילו (ח) גם אצל פרעה. (פרק יב: יז, לא) צו גירוש מוחלט מפי פרעה, אבל הסיפא וכן (לב) אמביוולנטיים, ואילו (לג) לכאורה שוב מדבר ביציאה ממש. ובהמשך - (פרק יג: ג) יציאה שלמה (ח-ט) יציאה שלמה (יד-טז) יציאה שלמה (יז) אמביוולנטי. (פרק יד: ה) חופשה (יז) יציאה שלמה - סוף. (פ' יתרו תשמ"ט) על כך השיב הרב איתן שנדורפי שי' שהאיזכורים המתחלפים מבטאים את הבלבול שיצרו משה ואהרן בבית פרעה. לעומת זאת, בני ישראל ידעו שמדובר בשילוח מוחלט, מכל מקום שמרו הסוד (ראה ראב"ע הקצר יא, ד). מטרת הבלבול היתה לגרום למצרים לרדוף אחרי בני ישראל, ובכך לגרום להם עצמם להיות אחראים למפלתם המבישה (ראה דרשות הר"ן סוף דרוש יא). וראה מש"כ להלן (ה, א) באריכות.
פסוק יט:
רש"י ד"ה לא יתן אתכם מלך מצרים להלך, אם אין אני מראה לו וכו'. נראה לי שצריך להוסיף בסוף ד"ה: וגו', שהרי רש"י מפרש את הסיפא של הפסוק. (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק יט:
ושמא יש מקום לבטל את ד"ה "לא יתן" שבא אחר כך, או שמא להוסיף שם: וגו'? (פ' שמות תשנ"א) וראה סידורו של ר' יצחק הלוי את רש"י זה בחומש רש"ר הירש.
פסוק יט:
רש"י ד"ה לא יתן, לא ישבוק, ...ויש מפרשים ולא ביד חזקה וכו'. לפי פשוטו של מקרא הכוונה היא שפרעה לא ישלח את ישראל, אף לא ביד חזקה, אך רש"י מפרש באופן אחר כי להלן (ו, א; יג, ט) מפורש שביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים. ושני פירושים ברש"י: (א) "ולא ביד חזקה" - אם לא ביד חזקה, (ב) בשם רבי יעקב בן מנחם - לא ישלח פרעה את ישראל בעבור ידו החזקה (ידו של פרעה). (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק כב:
רשב"ם ד"ה ושאלה, במתנה גמורה וחלוטה. ולכאורה מפרש כך כדי לענות על שאלת מוסריותה של שאלה זו. וראב"ע כתב לעומתו: ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא. ע"כ. ותמוה שעניין זה חוזר עוד פעמיים (להלן י, יב ו-יב, לה), אחרי שנרמז כבר בבראשית (טו, יד). ומתביעת המצרים לפני אלכסנדר מוקדון (סנהדרין צא ע"א) נראה ברור שחז"ל הבינו את משמעותה של המלה "ושאלה" כפשוטה, ושלא כרשב"ם. (פ' בא תשל"ט) ור"ע ספורנו כתב: ונצלתם את מצרים - אף על פי שתקבלו הכל מהם דרך השאלה, ותהיו חייבים להחזיר, הנה תקנו אחר כך את הכל בדין, ברדפם אחריכם להלחם בכם ולשלול את שללכם. כי אמנם כאשר מתו באותה המלחמה, כי ה' נלחם, היה בדין מדה כנגד מדה כל שלל הרודפים לנרדפים, כמנהג בכל מלחמה.
פסוק כב:
רש"י ד"ה ומגרת ביתה, מאותה שהיא גרה אִתה בבית. ע"כ. משמע מכאן שאמנם היו ישראל מרוכזים בחבל גושן, אך שם התגוררו יחד עם המצרים, וכפי שרש"י מציין להלן (יט, ד ד"ה ואשא אתכם) "שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן". ואמנם קצת קשה שעם עבדים בזוי היה גר בשכנות קרובה ביותר - באותו הבית - עם המצרים העשירים בעלי הכסף והזהב. ונראה שזהו הדבר היחיד שנשאר ממעמדם של בני ישראל, כאשר ירדו למצרים עם יעקב אביהם, והושיבם יוסף בארץ גושן (בראשית מה, י) והיא "טוב ארץ מצרים" (שם, יח) ובוודאי לא היתה בלתי־מיושבת. (פ' יתרו תשמ"ט)
פסוק כב:
ואולם להלן (ח, יח) "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה" וגו', משמע שלא היו שם מצרים, שאם לא כן צריך לומר שהמצרים שבגושן נצלו ממכת הערוב בזכות שכניהם בני ישראל. וכן להלן (ט, כו) במכת ברד "רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל, לא היה ברד". אבל להלן (יב, יג) שוב משמע שהיו מתגוררים שם במעורב, ולשם כך נחוצה היתה נתינת הדם על המשקוף ועל מזוזות פתחיהם של ישראל. וקצת קשה שלהלן (יד, ז) מביא רש"י דברי רבי שמעון (בן יוחאי) "כשר שבמצרים הרוג" וכו' כתשובה לשאלה במכילתא, מנין היו בהמות לרכב מצרים שרדף אחר בני ישראל, והרי יכול היה להשיב בפשטות - בהמתם של תושבי ארץ גושן המצרים, שבהמתם לא לקתה לא במכת הערוב ולא במכת הברד. (פ' בשלח תשמ"ט)
פסוק כב:
ולמעלה (א, ז) כתב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" שבארץ גושן אכן היו ישראל בלבד, אך יחד עם זאת היו מבני ישראל שהתפזרו בכל ארץ מצרים. (פ' שמות תשנ"ח) וראה מש"כ להלן (ט, י; שם, כו).
פסוק כב:
"...כלי כסף וכלי זהב ושמלת". וראה דברי רש"י להלן (יב, לה ד"ה ושמלות) "...והמאוחר בפסוק חשוב". וקצת קשה, מה חשיבותם של בגדי מצרים, ומה בדבר שעטנז, ומה בדבר מצוינותם של בני ישראל במצרים שלא שינו - בין היתר - את לבושם? (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: באשר לאיסור שעטנז, צ"ע אם השתמשו המצרים בצמר של אלהיהם).
פסוק כב:
והנה המאמר "בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים - שלא שינו שמותם, לשונם, ולא דברו לשון הרע ולא היה בהם פרוץ בעריות" מופיע במקבילות רבות - מכילתא בא ה; תנחומא פרשת בלק טז; במדבר רבה כ, כב; שיר השירים רבה ד, יב; שוחר טוב קיד; תנא דבי אליהו רבה פרקים י, כד ו־כז; פרקי דרבי אליעזר פ' מח - וצריך לבדוק בכולם. וכשהיינו בשבת פרשת וארא אצל רוני ודינה שי' ראיתי בבית הכנסת שם ב"תורה שלמה" של ר' מנחם מנדל כשר (במילואים לפרשת וארא עמ' קטז אות ב) הערה שלפיה האמור במדרש לקח טוב - שלא שינו שמלותם וכו' אינו אלא שיבוש, שנוספה אות למ"ד לתיבת שמותם. ולפי זה יורדת לפחות הקושיה מחז"ל, אף כי עצם החשיבות המיוחסת כאן לבגד המצרי עדיין תמוהה. (פ' בשלח תשמ"ט) וראה מהרש"ל שוודאי היו הכסף והזהב שווים יותר מן השמלות, והראיה - שלא הזהיר ה' את ישראל שישאלו שמלות, אלא כסף וזהב בלבד (יא, ב) לקיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד), אבל חשובות היו השמלות בעיני המצרים כי היו יודעים שישראל מצוינים בלשונם ומלבושם, ואם־כן בוודאי ישנו הבגדים כפי מנהגם. אף־על־פי־כן נאלצו המצרים להשאיל השמלות, ובכך חשיבותן.
פסוק כב:
ואין אני יודע סיבה למה אין רש"י מדגיש את חשיבות השמלות כבר בפסוקנו, ומחכה בהבאת המדרש עד פרק יב. (פ' שמות תשס"ד)