א וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ ב וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ ג וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ ד וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃ ו וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ ח וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ ט וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ י וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ יא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ יב וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ יד וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ טו וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃ טז לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ יז וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ יח וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ יט וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כ וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃ כא וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃ כב וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ג:
אסורה נא אסורה מכאן להתקרב שם דקשה למה זכר את ההסרה דפשיטא שיסור מכאן אם ירצה לילך לשם והיה לו לומר אלכה נא. ותו דאם הראייה כפשוטה מה תועלת שילך לשם כיון דאף כאן הוא רואה, אלא דעל קירוב להקדושה קאמר דכל המתקרב אל הקדושה צריך הכנה בדעתו ומחשבתו להסיר ממנו מה שלא היה לו תחילה קדושה שתהיה לו עכשיו, ע"כ אמר אסורה מכאן להתקרב, שם להקדושה, ולא על קירוב המקום ממש קאמר:
פסוק ה:
אדמת קדש הוא המקום פירוש דל"ת דהוא קאי על אדמת וא"כ היה ל"ל היא לשון נקבה כדאמר רק אדמת מצרים לא היתה לפרעה, אלא דהאי הוא קאי על המקום שזכר כבר:
פסוק י:
ועתה לכה ואשלחך וגו', וא"ת מה יועילו כו'. פירוש דלפי משמעות הענין היה משמע דמ"ש והוצא הוא פירוש על מ"ש ואשלחך אל פרעה דהיינו שהשליחות יהיה על זה. וזה אינו מצד הלשון דהיה ל"ל להוציא אלא דכשאמר ואשלחך ממילא ידענא שהוא להוציא אותם ממצרים, אלא דסוף הפסוק מתרץ מה שקשה דמה יועיל השליחות דשמא לא יוציא הן מצדו הן מצד ישראל לזה אמר והוצא כו' דדבר זה אני מבשרך שלא ישתנה הדבר ובודאי תוציאם:
פסוק יא:
מי אנכי מה אני חשוב כו'. אע"פ שכבר אמר לו והוצא דהיינו שבודאי תוציאם כמ"ש לפני זה, מ"מ חשב משה כיון שהכל יהיה בודאי דרך נס לא דרך הטבע כי היאך יבוא לפני מלכים אלא ע"כ דרך נס, וא"כ אני חושש שמא יגרום החטא ותתבטל הגזירה כמו שמצינו גבי יעקב שחשש כן אפי' אחר ההבטחה:
פסוק יא:
וכי אוציא את בני ישראל כו' מה זכו ישראל שיעשה להם, נס קשה וכי למד משה קטגוריא על ישראל. אלא דגם זה הוא הדרך שזכרתי דשמא יגרום החטא שלהם שלא להגאל, דבשלמא אם היה להם זכות מצוה הייתי אומר אין עבירה מכבה מצוה אבל איני יודע מה זכות יש להם. והשיבו על הראשון לא שלך היא כי אם משלי כי אהיה עמך, ואתן לך אות שתהיה בטוח על זה שלא תהיה ניזק מצד איזה חטא דהיינו שראית שהסנה איננו אוכל ומצד חשש שלך מצד מה זכות כו' אל תירא הגם שאין להם זכות לעת הזאת מ"מ אני רואה להם זכות של עתיד שיקבלו תורה בהר הזה. ולפי ד"א לא יהיה האות מחמת הסנה כמו שזכרתי אלא האות של הצלחת השליחות שאני שילחך עכשיו יהיה לך לבטחון שאח"כ אתן לכם התורה. וכדי של"תמה אות הוא לבטחון דהאות הוא להצלחת השליחות היא גופא איני יודע אם יהיה, בשלמא לפירוש הראשון יש עכשיו אות מה שכבר ראה בסנה אבל לפירוש השני קשה, ע"ז אמר רש"י שכך מצינו בסנחריב בענין האות של עתיד על עתיד שאחריו:
פסוק יד:
אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בצרה זו כו' דבר זה פירשתי יפה בדרוש של סדרא זו:
פסוק טו:
וזה זכרי כו', וכן בדוד הוא אומר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור. יש לתמוה היאך מרומז כאן החילוק שבין הקריאה להכתיבה. ונראה שהוא ע"ד דאיתא ס"פ אלו עוברין (דף נ') ר' אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, פירש"י בלשון אחרון כיון דכתיב זה שמי פשיטא דזה זכרי היאך יקרא אלא בשמו, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, לימדו הקב"ה שם הכתב ושם הקריאה וא"כ גם כוונת רש"י בפסוק ה' שמך לעולם ה' זכרך כו' דהכתוב אומר ה' שהוא שם הוי"ה הוא שמך לעולם, אבל אותו השם הוי"ה זכרך לדור ודור שיש לאותו השם תואר אחר לזכרון בקריאתו:
פסוק טז:
את זקני ישראל כו' היאך אפשר לו לאסוף כו', קשה הא כתיב ויקהל משה את כל עדת ישראל וכ"ש הזקנים לחוד ונ"ל דהתם ל"ק שהיה מקהיל אותם ע"י שופר, משא"כ במצרים שלא היה להם שררה היה צריך לילך בעצמו לאספם וזה א"א למשה עצמו, וגם ע"י שלוחים לא היה כי עדיין לא היה לו שום שררה בשליחות שלוחים:
פסוק יח:
ושמעו לקולך וכו', שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף שבלשון זה נגאלים. לאו למימרא שע"י זה יוודע שהוא הגואל האמיתי, דשמא הוא כבר שמע דבר זה מן יוסף או מאחרים, אלא דהכי אמר יעקב ויוסף שתהיו בטוחים שיבא הגואל האמיתי ולא יוכחש דבר זה אם לא שלא יאמר פקוד יפקוד, וכיון שאתה אומר כן יסמכו על ההבטחה שהוא הגואל האמיתי וכ"כ הרמב"ן. וכתב עוד אבל במקום אחר מצאתי שמשה נתלש מבית אביו י"ב שנה שאילו גדל הבית אביו היו אומרים שאביו מסרה לו לפי שיוסף מסרה ללוי בסוד ולוי לקהת וקהת לעמרם ולכך נתלש מבית אביו וכשהלך והגיד לישראל האמינו בו ע"כ. והחזקוני הקשה שלא מצינו ביעקב פסוק דפקוד יפקוד אתכם, והרמב"ן כתב אולי ידרוש מה שאמר יוסף פעמיים פקוד יפקוד להגיד שמסורת בידו מאביו:
פסוק יח:
נקרה עלינו כו' כמו ויקר אלהים אל בלעם אע"ג דשם פירש"י שהוא לשון טומאה גם כאן יש טומאה מצד ארץ מצרים שהמקום טמא, ע"כ נלכה נזבחה לה' אלהינו להבריח הטומאה:
פסוק יח:
אחא נקרה מאתו הלום. זהו פירוש על מה שהביא תחילה ואנכי אקרה כה. וברא"ם גורס אהיה נקרא כו' ע"ש:
פסוק יט:
לא יתן אתכם וגו', אם אין אני מראה לו ידי החזקה. פירוש דהיד החזקה קאי על הקב"ה, ולפירוש זה א"צ לשום חבור לפסוק ושלחתי שאח"כ, כי הענין של פסוק נשלם בסופו, דקמ"ל שלא ישלח אותם כל זמן שאין אני מראה לו ידי החזקה. ממילא פסוק ושלחתי כו' דאח"כ הוא ענין בפני עצמו. אבל לפירוש השני לא נשלם הענין של פ' הראשון אלא אחר החבור של פסוק ושלחתי, דכשאמר ולא יתן אתכם להלוך הוא ענין אחד שלם ואח"כ מתחיל ענין אחר דהיינו דקמ"ל דאין מניעות השליחות בשביל תקיפות ידו. ובזה צריך אני לומר עוד דבר אחר, דכל שאתה אומר אין הענין נעשה בשביל כך צריך אתה לומר אלא בשביל כך. וזה לא שייך במאמר ושלחתי שאחר זה, אלא דפסוק ושלחתי הוא דרך הוכחה למה שאמר קודם לו וה"ק ואין הענין משום תקיפות ידו דהא ושלחתי כו' פירוש שתראה דבאמת ושלחתי את ידי כו' ואחרי כן ישלח אתכם אז תבין למפרע מה שלא שלח אתכם תחילה לא היה משום תקיפות דיליה ופירוש זה דאמר דהפסוק השני הוה הוכחה לשלפניו דבר זה לא נמצא בתרגום רק בשם ר' יעקב בר מנחם נאמר לו כן נ"ל ביאור הדברים ואין כאן קושיא כלל: