על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו
בשני הפרקים הראשונים של ספר עמוס ישנן שמונה נבואות תוכחה לערים ולעמים שונים שכולן פותחות במילים "על שלשה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו". הערים והעמים הם דמשק, עזה, צור, אדום, בני עמון, מואב, יהודה וישראל. ברור שעיקר הנבואה היא תוכחה לישראל (=ממלכת ישראל שבה חי הנביא) שכן היא האחרונה והארוכה שבהן. כל נבואה כוללת שנים-שלושה פסוקים, והנבואה על ישראל מונה אחד עשר פסוקים.
יש אומרים שנבואת הזעם לגויים, כהקדמה לנבואת התוכחה לישראל באה, כדי שהגויים לא ישמחו ב"קטרוג" הנביא על עם ישראל, וידעו שהם הרבה יותר גרועים. יש מפרשים שהנביא פותח בנבואה רעה על הגויים ועל ממלכת יהודה, כדי למשוך את קהל מאזיניו מישראל, לדבריו הנעימים לשומעיהם, וכאשר הם מתאספים ומטים אוזן לתוכחה על השכנים בנפש חפצה, הוא מוצא שעת כושר להוכיח גם אותם בשבט פיו.
הביטוי "על שלשה... ועל ארבעה לא אשיבנו" מציין לפי רוב המפרשים את מידת טובו של הקב"ה, אשר מעביר ראשון ראשון את עוונותיו של אדם. רש"י כתב: " 'על שלושה פשעי'- דכתיב 'הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלוש עם גבר'(איוב לג ל), ואם יותר לא יוותר. וכאן כך הוא, כבר נהגתי עמהם במידתי לוותר להם על שלושה פשעים. 'ועל ארבעה לא אשיבנו' - על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו ריקם, מלהשיב לו גמול"(רש"י עמוס א ג). זאת אומרת, הקב"ה אכן מאריך אפיה (=אפיו), אבל גבי דיליה (גובה את חובו) בסוף הדרך. וכן כתב הרד"ק: "כי האל יתברך לא יעניש האדם על עוון ראשון שני ושלישי כי זה ממידותיו שהוא נושא עוון ועובר על פשע"(רד"ק עמוס א ג).
ההבדל בין שלושה עוונות וארבעה עוונות מתפרש בפשטות לפי דין חזקות ודין תם ומועד. עד שלוש פעמים ניתן לומר שהאדם היה בחינת תם שסרח במקרה. אולם אחרי הישנות החטאים שלוש פעמים, יש כאן חזקה של אדם חוטא, וראיה שטבעו לחטוא, ועל כך אין סליחה. עד שלושה חטאים "מקרה הוא קרה לנו" – מחול לו (אף שלגבי נזיקין נפסק ש"אדם מועד לעולם" וחייב כבר בפעם הראשונה). מכאן ואילך חושבנא! וכך שנינו בגמרא: "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו שנאמר 'כה אמר י-הוה על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו' "(יומא פו:) [אמנם הרמב"ם גרס אחרת בגמרא ולפיו יחיד נענש מעוון שלישי ואילך ואילו ציבור נענש מעוון רביעי ואילך (משנה תורה הל' תשובה פ"ג ה"ה)].
אברבנאל, המלבי"ם והמצודות מפרשים ש"על שלושה פשעי" מכוון לשלושת הפשעים הידועים, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שלושה חטאים אלה רגילים ומפורסמים באומות העולם כולם ורבים דשים בהם בעקבם. החטא הרביעי של כל אומה הוא שונה ומיוחד ומכוון כנגד עם ישראל. על כן יפקוד ה' את כל עונותיהם על הגויים, כיוון שהגדישו את הסאה גם בחטא לא שיגרתי המכוון כנגד עם ה'.
מהו החטא הרביעי, הנוסף על שלוש העבירות, המיוחס לעם ה'? ביהודה נאמר "על מאסם את תורת ה', וחוקיו לא שמרו" (עמוס ב ד), ועל ישראל נאמר "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים"(עמוס ב ו). חטאים אלו עומדים בניגוד לתכונות היסוד הטובות, של יהודה מחד וישראל מאידך. כך מצינו בנצי"ב: "יסוד ירושלים היה בקדושת התורה כדכתיב: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' מה שאין כן בשילה... עמד בזכות גמילות חסדים שרבה בשבט יוסף..."(העמק דבר שמות ל א).
אשר על כן "על ארבעה לא אשיבנו" של ממלכת יהודה, הוא על מאסם את תורת ה', שהוא חילול יעודם "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב ג). והחטא הרביעי "ועל ארבעה לא אשיבנו" של ממלכת ישראל, הוא חטא מוסרי של עיוות דין וגזל עניים שהוא חילול ייעודו של יוסף, כנציג ממלכת ישראל, להרבות גמילות חסדים ומצוות שבין אדם לחבירו.
תיקון החטאים הללו, על שני מרכיביהם, יביאו את הגאולה. "ציון במשפט [התורה] תפדה" - כנגד חטאי עזיבת התורה של יהודה. "ושביה בצדקה" (ישעיה א כז) - כנגד חטאי הגזל של ממלכת ישראל. חזרה בתשובה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו יחברו שוב את עץ אפרים ועץ יהודה "והיו אחד בידי... ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך"(יחזקאל לז יט-כב).