עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה... עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל
כֹּה אָמַר ד' עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת ד' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ... כֹּה אָמַר ד' עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי:... וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין־זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ד': וַתַּשְׁקוּ אֶת־הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל־הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:
(עמוס ב)
עמוס מייחס לממלכת יהודה את חטא מאיסת התורה, שמוביל גם לכך שאינם שומרים את חוקי ד', ואילו לממלכת ישראל (אפרים) הוא מייחס בראש ובראשונה את חטא מכירת העניים לעבדים בעבור 'נעליים'. ולכאורה תמוה, מדוע אין הוא מאשים את ממלכת אפרים בחטא מאיסת התורה, והרי לא מסתבר שבממלכת אפרים עמלו בתורה יותר מאשר בממלכת יהודה?!
אלא שבסוף ספר שופטים מרומזת חלוקה לפיה 'מוקירי התורה' היו מרוכזים בנחלת יהודה, ואילו 'מוקירי המלאכות' היו מרוכזים בנחלת אפרים (ועל כך הרחבנו במקום אחר), והיא שעומדת בבסיס נבואת עמוס. לכן עמוס מאשים דווקא את ממלכת יהודה במאיסת התורה.
עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם
עמוס מייחד לממלכת ישראל את חטא מכירת ה'אביון' בעבור 'נעליים', והרי מדרך העולם שאנשים עשירים מוכרים אנשים אחרים לעבדים בעבור 'כסף' ולא בעבור נעליים?
נבואה דומה של עמוס בהמשך הספר (ח ד-ז) מבהירה ענין זה. הנביא עמוס מאשים שם את הסוחרים העשירים שכל מעייניהם ב'כסף'. הם אינם שמחים במנוחה שיש בראשי החודשים ובשבתות, מכיוון שהם רוצים ליטול את שארית ה'כסף' מאת העניים.
ה'כסף' הוא ה'נעליים' שבאמצעותם הם דורכים על גבי העניים. אחיהם הדלים יהיו במעמד של 'כמו - עבדים' ויהיו כמי שקבורים תחת עפר; ואילו העשירים, מתקדמים ופוסעים ("שֹׁאֲפִים") על העפר שעל ראשי העניים באמצעות הנעליים (=כסף).
המילים "בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" מתורגמות ביונתן במילים "בדיל דיחסנון", שמשמעותן היא "כדי להנחיל". התרגום מרמז לנו שעמוס מוכן להכיר בכך שתאוות האכילה ותאוות העושר מפתחות את העולם, וצריך שיהיו בעם ישראל גם בעלי עסקים עשירים. אך עמוס מאשים אותם שאם הם היו עוסקים בתפקידם 'לשם שמים', אזי בזמן שהיו משיגים את הכסף הנצרך להם עד סוף ימיהם לצורך אכילת המעדנות או למותרות אחרים שהם חפצים בהם, הרי שהיו חדלים מלצבור לעצמם את הכסף, והיו מחלקים חלק מן הרווחים לפועלים העניים שהם מעסיקים, שהרי גם הם היו שותפים בהשגת העושר, או לשכבות חלשות אחרות; אלא שתחת זאת הם ממשיכים בצבירת הכסף – "כדי להנחיל" את הכסף העודף הזה לבניהם.
בספר חסידים (סימן תנד) מבואר שנפשו של המת קשורה באופן מיוחד ל'נעל'; והמלבי"ם (רות ג ד) כותב בענין מצוות הייבום שה'גוף' הוא מעין 'נעל' של ה'נפש'. ה'נעל' מסמלת את מקום משכנה של ה'נפש', ולכן הכינוי 'נעלים' מתאים באופן מיוחד לסמל 'רכוש עודף' שנועד להורשה לבנים, שהרי בעלי העסקים העשירים סבורים ש'נפשם' תשכון בתוך ה'רכוש העודף' שהם יורישו לבניהם.
באדיבות הרב, מתוך 'חמדת ימים' גליון ויצא תשע"ה