פסוק א:וזכר גם כן גזרת מואב באמרו כפי הדרך הנזכר על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. ואתה תראה שכל מה שזכר מחרבן דמשק ועזה וצור ואדום ובני עמון היה לסבות מתיחסות לישראל אבל במואב לא ידענו למה הכניס כאן ענשו על מה שעשה לאדום אויב חרף ה', ורש"י כתב שפעם אחת נפל מלך אדום ושרפו עצמותיו וטחום בקירות הבית ותבע הקב"ה עלבון המלך שנהגו בו בזיון והוא על דרך תוספת': והר"א כתב עצמות מלך אדום לשיד דרך בזיון והוא מבני יצחק, וכל זה רחוק הוא מדרך האמת. אבל אמתת הענין הזה לדעתי הוא שסדור הנבואות האלה הביאו לזה כי הוא התחיל בדמשק שנלחם עם אנשי הגלעד בבזיון גדול וזכר אחר כך עזה וצור ששניהם פשעו במרד ובמעל ובהפרת ברית שלום שהיה בינם ובין ישראל כדי להסגירם לאדום, ואח"כ זכר אדום להגיד על מה היתה אותה מלחמה בין אדום ובין ישראל עד שהיו הפלשתים ובני צור מסגירים אותם ביד אדום, וביאר שהיתה לרוע תכונת אדום ששחת רחמיו.
פסוק א:ואחר שזכר מלחמת דמשק ומלחמת אדום שסבבה מרד עזה וצור זכר מה היתה סבתם בשתי המלחמות האלה, ואמר שסבת מלחמת דמשק על הגלעד ודושם בחרוצות הברזל את יושביה היה מה שהתחילו בני עמון לעשות בגלעד למען הרחיב את גבולם ולמדו מהם אנשי דמשק, וכן זכר מי נתן מלחמה ואיבה כל כך בין אדום ובין ישראל בהיותם אוהבים ומתחברים מלך אדום עם מלך ישראל ומלך יהודה להלחם על מואב, ואמר שהיתה הסבה בזה לפי שבאותה מלחמה יצא מלך מואב ויקח את בן מלך אדום ויעלהו עולה על החומה שעל חומת העיר שרף אותו כעולה לאלהיו, ולפי שהעולה כולה כליל לכן אמר כאן על אותה עולה על שרפו עצמות מלך אדום לשיד כי לפי ששרף עצמותיו עד אשר דק לעפר אמר לשיד, וכבר נאמר בספר מלכים על זה ויהי קצף על ישראל, שהכוונה שם שהיה קצף מלך אדום על ישראל בעבור שהביאו לאותה מלחמה אשר נשרף שם בנו, ומשם והלאה נמשכה השנאה בין ישראל ובין אדום ותהי המלחמה חזקה ביניהם ואז היו הפלשתים ובני צור מסגירים את בני ישראל בידיהם, והנה מואב היה אם כן סבת קצף מלך אדום ומלחמתו על ישראל וכל הרעה שעשה אדום בישראל מלך מואב סבב אותה במה שעשה בזה, (ב) ולכן יהיה מעונשו שישלח השם אש האויב במואב ותאכל ארמונות הקריות שהיא העיר הגדולה או הקריות הגדולות שבמואב וימות מואב בשאון בתרועה בקול שופר מהמלחמה שתבא עליו, (ג) וכן יכרת שופט מקרבה שהוא שם נאמר על המלך וכל שריה מאותה העיר קריות יהרגו עמו.
פסוק ד:ואחרי שזכר ענין האומות זכר ג"כ חרבן יהודה לפי שגם המה היו ביניהם ג' הפשעים ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים והוסיפו עליהם שמאסו את תורת ה' וחקיו לא שמרו, כי לא די שהיו עובדים לע"ז אבל גם בשותפות לא היו עובדים את השם ולכן היו מואסים תורתו ובלתי שומרים את חקיו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם שהם הבעלים שהיו עובדים ונביאי השקר שהיו שומעים, (ה) ולכן נגזר עליהם שתבא אש ה' ביהודה והיא חרב נבוכד נצר שהחריבם והגלם, וגם האש כפשוטו שאכלה ארמנות ירושלם בית ה' ובית המלך כמו שנזכר שם.
פסוק ד:הנה התבאר מזה כולו שג' הפשעים אשר נזכרו ח' פעמים בנבואה הזאת הם הע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בכל אומה ואומה מאלה וכן בבני יהודה ובני ישראל, ושלכן נאמרו בשוה בכל האומות האלה מבלי חילוף, ושמה שנגזר מהגזרה האלקית בדמשק ועזה וצור ואדום ועמון וגם ממואב היה כולו ממה שהרעו לישראל, ושסיפר לבד משש האומות האלה לפי שהיו קרובות לירושלם וכדי לעשות מהם טענה על ישראל לפי שלא נזכרו בנבואות יואל ולכן השמיט שאר האומות שנזכרו שם ולא זכר אומות אחרות שעשו רעות זו לזו לפי שלא הרשיעו בהם את ישראל, ושמה שזכר מיהודה היה גם כן לעשות טענה מזה על ישראל ולכן נזכרה קודם נבואת ישראל. ועם זה הותרו השאלה השלישית והרביעית והחמישית שהעירותי בזאת הנבואה:
פסוק ו:כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וגומר. חכמי הנוצרים חשבו לעשות ראיה מהנבואה הזאת על ענין דתם, ופירשו על שלשה פשעי ישראל כמו שפירשתי אני על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו ביניהם ושהרביעי שעליו אמר ועל ארבעה לא אשיבנו הוא מה שביאר על מכרם בכסף צדיק שזה היה יש"ו הנוצרי, אבל תשובת ראייתם מבוארת מב' אופנים. הראשון שהפרשה הזאת לא נאמרה כי אם על מלכות ישראל לא על יהודה וירושלם שעליה באה פרשה בפני עצמה למעלה כמו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה וגומר, וידוע הוא אצלם שענין יש"ו הנוצרי לא היה בבית ראשון בהיות המלכיות חלוקים אבל היה בבית שני וכבר מלכות ישראל היה גולה ולא נתיחס אותו מעשה כ"א לבני יהודה, ואם היו הנבואות האלה נאמרות על בית א' א"א א"כ לפרש עליו על מכרם בכסף צדיק כי לא היה עדיין יש"ו בימים ההם, ואם יפורשו הנבואות האלה על בית שני הנה בפרשת יהודה היה ראוי לזכור ענינו כי ביניהם נעשה המעשה ההוא לא בפרש' מלכות ישראל שגלו קודם לכן יותר מת"ק שנה. והאופן הב' מהתשובה שמכרם בכסף צדיק הוא כמו ואביון בעבור נעלים הימצא בספריהם שנמכר יש"ו הנוצרי בעבור נעלים, כ"ש שאתה תמצא לזה הנביא עצמו ששנה נבואה זו אחר זו באומרו שמעו זאת השואפים אביון וגו' לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, הנה התבאר שלא אמר זה על אדם רשום ידוע כי אם על דלים רבים שהיו מטין את דינם מפני שחד הכסף או בעבור נעלים וכדומה דבר ממנו ולכן אמר עמוס לקנות בכסף דלים לשון רבים ונניח הענין הזה כי הוא בטל מעצמו.
פסוק ו:ואשוב לענין הנבואה עתה ינבא על ישראל ויאמר אחרי אשר ראיתם שהאומות האלה על החמס שעשו לישראל נגזרה עליהם מכת חרב והרג ואבדן וגם על יהודה מפני החמס שעשו להקב"ה במאסם את תורתו וחוקיו לא שמרו לא בינם למקום ולא בינם לחבריהם האם תחשבו אתם בנ"י להנצל בהיותכם נלכדים בעונות האומות ובני יהודה ופשעיהם, כי הנה ג' הפשעים החמורים שהיו בשאר האומות ג"כ הם בישראל האם עליהם ועל הרביעי לא אשיבנו באמת חרפתו ישיב לו אדוניו. האמנם מהו החטא ד' הזה בישראל ביארו הנביא שהיו בהם בפשע הד' של כל אחת ואחת משאר האומות אשר זכר, כי אם עזה וצור פשעו בהסגירם אותם שהיו חסים בצלם והיו עושים מהם מכירה וסגירה לאדום, ככה בנ"י הם מוכרים לכל אדם צדיק שיבטח בהם לאויבו או לבן מחלקותו ר"ל דינו ימכרו בכסף שיתנו לו בשחד ואף שלא יתנו להם כסף כי אם זוג נעלים אחד ימכרו הצדיק והאביון בעדם, ואין ספק שהיה המאמר הזה על שופטי הארץ ודייניה שמפני השחד היו מטים את הדין ומוכרים דין האיש הצדיק בכסף השחד או אפילו נעלים שיתנו לשופט, הנה א"כ פשע הפלשתים ופשע צור כבר נמצא בהם.
פסוק ז:ואם אנשי דמשק היה פשעם על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד שהיו הורגין את האנשים בבזיון גדול, אף בנ"י שואפים על עפר ארץ בראש דלים ושואפים הוא מענין בליעה כמו באות נפשה (ירמי' ב, כד), שאפה רוח פי פערתי ואשאפה (תהלים קיט, קלא), ושאף צמים חילם, כן אמר אתם השואפים בבזיון על עפר הארץ והיתה השאיפה והבליעה בראש דלים שהיו בולעים ראש הדלים בהכנעה ובבזיון על הארץ, ותהיה בי"ת בראש דלים בי"ת החמר כמו במראות הצובאות (שמות לח, ח), כאילו אמר השואפים על עפר ארץ ראש דלים. גם אפשר לפרש בזה שהאשימם שהיו ממנים על הצבור האנשים אשר היו רואים שראשיהם כפופים ומביטים למטה לארץ כי שואפים אפשר לפרשו מענין הבטה כמו כעבד ישאף צל שואף זורח (איוב ז, ב), יאמר השואפים והמביטים על עפר הארץ פניהם למטה תמיד בדרך ענוה אותם היו בראש דלים אבל אחרי מנויים בדרך ענוים יטו שנטו מדרך הענוה לדרך הפרישות כאנשים הצבועים, והפירוש הראשון הוא יותר נכון.
פסוק ז:ואם אדום לא היה שומר קורבה לאחיו ושחת רחמיו ולא זכר ברית אחים ג"כ ימצא בבנ"י פשע דומה לזה מביטול הקורבה ושכחתה שדרך ענוים כלומר שנעדרה הענוה והבושה מביניהם עד שלא יבוש ללכת איש עם אביו את הנערה לשכב אצלה להיות עמה שלא די האח עם אחיו אבל גם האיש עם אביו שראוי לנהוג בו כבוד היו עושים זה, וכבר כתב רש"י שהנערה שנזכרה כאן היא הנערה המאורשה והיו א"כ איש ואביו הולכים לשכב עם א"א כי לכן לא אמר ילכו אל הזונה כי אם אל הנערה שהיא המאורשה, וביאר כ"ז מרשעתם שהוא באמת חלול ה' גדול כאילו אמר שהיו מכוונים למען חלל את שם קדשי אשר צויתי אותם והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא יא, מד).
פסוק ח:ואם בני עמון היו גוזלים הרות הגלעד למען הרחיב גבולם, הנה גם בבנ"י היה דוגמת זה שעל בגדים חבולים הממושכנים אתם שאינם שלהם יטו אצל כל מזבח כי ילבשו אותם ויטו עצמם להסב אצל כל מזבח אלקיהם על המאכל והמשתה, ובזה היו מרחיבים את גבולם ומשתמשים מאשר אינו שלהם.
פסוק ח:ואם מלך מואב עשה עולה לאלהיו מבן מלך אדום שלא היו בנו ולא עמל בו גם דוגמת זה תמצא באלו שיין ענושים האנשים שעונשין אותם כסף וקונים יין ושותים בית אלהיהם בדרך עבודתם כדמות מואב שעשה עולה מבן מלך אדום ככה אלה יעשו עולה לא משלהם כי אם מיין ענושים.
פסוק ט:וכיון שיש באלו ג' הפשעים החמורים כמו בשאר האומות וגם הפשע הד' של כל אחד ואחד מהם הלא יתנו לב שגם את האומות אשר לא ידעוני אני מעניש, והראיה לזה כי אני השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו במעלה וכבוד, וחסון הוא כאלונים בחוזק וגבורה שהשמדתי פריו ממעל ושרשיו מתחת והלא יפחדו א"כ מאשר אעשה להם, וכבר כתב רש"י פריו ממעל שרים העליונים ושרשיו מתחת שרים התחתונים, ונ"ל לפרשו שלא ישפע עליהם שפע שריהם של מעלה כי הוא היה הפרי שהיה זן אותם וג"כ טבע הארץ אשר היו בה כי זהו השרשים התחתונים מטבע האדמה העוזר לנולדים בה הכל יעדר מהם באופן שנסחו רשעים ממנה, ואמר כל זה כנגד נבואות האומות שכמו שעל פשעיהם נגזרו גזרות לרעתם כן יעשה בבני ישראל.
פסוק י:עוד אמר להמשיל ענינם לפשע בני יהודה אשר זכר הנה אנכי העלתי אתכם מארץ מצרים ליחד אתכם להנהגתי והולכתי אתכם במדבר ארבעים שנה ללמד אתכם מצותי חקותי ותורותי וכל זה כדי שתזכו לרשת את ארץ האמורי, (יא) ואחרי שהייתם בה הקימותי מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים כי הפרישות והנזירות מביא לידי רוח הקודש, האף אין זאת כלומר התנכלו להכחיש דבר מזה בפי ישראל כי הוא דבר מפורסם ואתם עשיתם בהפך כי מאסתם את תורת השם וחקותיו לא שמרתם כאשר עשו בני יהודה, (יב) כי הייתם משקים את הנזירים יין כדי לטמאם וכדי שלא תחול בהם רוח הקדש ולא יבאו להנבא, ועל אותם שכבר היו נביאים צויתם לא תנבאו וכזה ניבא עמוס עצמו על מה שהיה עתיד להעשות לו שצווהו שלא ינבא. ויש לי לפרש האף אין זאת שהוא כאומר האם אפילו אין זאת בכם שלא די שלא מאסתם תורת ה' אבל גם אפילו הנזירים והנביאים אשר בכם תשקו את הנזירים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. ואחרי שאתם פשעתם ככל האומות אשר זכרתי וכבני יהודה גם כן ככל פשעיהם האם תחשבו שלא תענשו כמוהם, ולכן ביאר גלותם וחרבנם פרשה על פרשה בספרו זה באמרו, (יג) הנה אנכי מעיק תחתיכם וגו', כי ביאר להם ענשם וחרבנם דבר אחר דבר ולכן לא אמר בבני ישראל בכלל ושלחתי אש בשמרון לפי שביאר להם העונש בדרך פרט ולא בדרך כלל כמ"ש בשאר האומות ובבני יהודה בדרך כללי ושלחתי אש ואכלה וגו', כי הנה באותם אשר הביא בדרך טענה וראיה זכר עונשם בכלל אבל בבנ"י שהיה בהם עיקר התוכחה זכר ענשם בפרט והותרה בזה השאלה הו'.
פסוק י:ואמר הנה אנכי מעיק תחתיכם פירשו המפרשים אציק לכם במקומכם שלא תוכלו לברוח ולהנצל כי מעיק הוא מלשון מצוקה על כן אמר אחריו ואבד מנוס מקל כי לכבודכם לא תוכלו לברוח, ולי נראה שעקת הוא מלשון הברה וצלצול שהעגלה מפני כובד המשא אשר עליה תתנועע בכובד ותחדש בתנועתה קו צלצול חזק ומעיק הוא פעל יוצא, יאמר הנה אנכי מעיק תחתיכם רוצה לומר מכריח אתכם באופן שתצעקו ותרימו קול עקת רשע בעת רעתו כאשר תעיק העגלה שתכריח את האופנים אשר תחתינה שיעיקו ויצעקו בסיבת הכובד אשר עליהם שהוא רוצה לומר העמיר יכבד על העגלה באופן שהיא תעיק ותעשה את אופניה שיצעקו, כן יצעקו בני ישראל מפני הצרות שיבאו עליהם, (יד) וביאר למה יצעקו באומרו ואבד מנוס מקל רוצה לומר הקל ברגליו כפי מנהג העולם בראותו צרת המלחמה ינוס ובנוסו יודע שלא יזעק, גם האיש החזק שאינו קל לנוס כי יש עליו מגן וכובע ושרין קשקשים ואינו יכול לנוס אבל כל השתדלותו הוא לאמץ כחו למלט עמו וג"כ זה לא יזעק לפי שכל השתדלותו יהיה לאמץ כחו לא ברוב דברים, וכן הגבור שאינו במדרגת החזק לפי שהחזק יאמץ כחו להלחם על אומתו ועמו, והגבור הוא אשר בלבד ילחם למלט את נפשו מדרכו גם כן שלא יצעק, ועם כל זה שמדרך אלו שלא יצעקו הנה שלשת מיני אלו הלוחמים לא יועילו אז במעשיהם רוצה לומר הקל כי יאבד ממנו המנוס והחזק שלא יאמץ כחו בעד עמו והגבור שלא יספיק במלחמתו למלט את נפשו ולכן שלשתם יצעקו קול ענות חלושה כאשר תעיק העגלה שזכר.
פסוק טו:ומפני שזכר שיאבד מנוס מקל ראה לבאר על כמה מינים מהאנשים יאמר הקל, ואמר שיאמר על ג' אם על תופש הקשת לירות בחצים ואמר שזה לא יעמוד לירות כדרכו ויהיה קל ברגליו לנוס אבל לא יהיה לו מנוס, והשנית הוא הקל ברגליו רוצה לומר האיש שאינו תופש הקשת ולא רוכב הסוס שהוא היותר מוכן לנוס שלא יכבדו עליו כלי מלחמה ועם כל זה באותה עת הצרה אותו הקל ברגליו לא ימלט, וכן יש מין שלישי מהקל והוא הרוכב על הסוס קל ברגליו כאחד האילים ועם כל זה לא ימלט נפשו שקר הסוס לתשועה כי יתפשוהו האויבים. וזכר אם כן ג' מינים שיש באנשי המלחמה שהם המורים בחצים והרגליים שהם בעלי חרבות ורוכבי הסוסים, ואחר שביאר מה שאמר ראשונה ואבד מנוס מקל על כמה פנים יאמר הקל ושמכלם יאבד מנוס (טז) ביאר גם כן מה שאמר מענין החזק שלא יאמץ כחו והגבור שלא ימלט נפשו באמרו ואמיץ לבו בגבורים ערום ינוס ביום ההוא כלומר שהאמיץ והגבור שאין מדרכו שינוס לכובד כלי מלחמתו אבל יעמוד קיים וילחם, הנה בראותם שלא יוכל לאמץ כחו על עמו ולא הגבור למלט את נפשו ערום ינוס כי יפשט כלי מלחמתו ובגדיו כדי שיהא קל לנוס ויאבדו אם כן אנשי המלחמה כולם ולא יהיה לקלים המרוץ ולא לגבורים התשועה הנה בזאת ביאר על דרך כלל והמשל הצרות שיתחדשו בישראל ולכן הביא פ' אחרת אחרי זאת כדי לבאר הצרה ההיא שזכר בפי' וגלוי:
