ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים
בסדרת נבואות התוכחה לעמים, שהמוטיב הראשי בהן הוא "על שלשה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו", כולל הנביא עמוס גם תיאור של פשעי יהודה וישראל. פשעים אלו חמורים במיוחד על רקע החסדים הגדולים שעשה ה' לעמו, במישור הגשמי והרוחני. במישור הגשמי "ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים... ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר"(עמוס ב ט-י). בנוסף על ההשגחה הניסית מבחינה חומרית, באה גם ברכה רוחנית עצומה. "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים"(עמוס ב יא). העם הוסיף חטא על חטאיו הקודמים, ובחל בקרבת ה' ובשפע הקדושה שהושפע עליו. "ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים ציוויתם לאמר לא תנבאו"(עמוס ב יב).
במאמר זה נברר את פירוש הביטוי "בחוריכם לנזירים" על שני חלקיו. מי הם הבחורים ומה משמעות הנזירות? מהו היחס של הביטוי להיגד שקודם לו "ואקים מבניכם לנביאים"? האם יש משמעות להשוואה נביאים-נזירים, ובמקביל להשוואה בניכם-בחוריכם?
רוב המפרשים מבארים "בחוריכם" כלומר צעיריכם, וכך בתרגום יונתן "ומעולמיכון [=מהעלמים שלכם]. בעקבות פירוש זה ובהשפעת המשך הפסוק, הקובע שהבחורים נהפכו לנזירים, כתב אבן עזרא: "ומבחוריכם - שתולדתם לאהוב התענוג והשמחה", וכן ברד"ק: "אפילו הבחורים שדרכם ללכת אחרי תאוות בשר" - גם הם ייהפכו לנזירים, "נתתי בהם רוח טהרה שינזרו מן היין ויהיו קדושים לי, כי היין הוא המביא את האדם לרדוף אחרי תאוות בשר"(רד"ק), והוסיף המלבי"ם: "שתכלית הנזירות היא להפריש מעריות". לפי פירוש זה שני הביטויים הם בסדר יורד, שכן יש להניח שנביא הוא בדרגה גבוהה יותר מבחור הזקוק לנזירות כדי לחסום את תאוות גופו.
ברם, ישנם מפרשים, שעל אף שפירשו בחורים היינו צעירים, לא הילכו בנתיב הנזכר לשייך את תקנת הנזירות לעלמים, אלא הם מסבירים "נזירים" בהוראת תופסי תורה או מורי הלכה. כך תרגם יונתן "ומעולמיכון למלפין (=למלמדים)", ובעקבותיו צעד גם רש"י: "שהיו פרושים מדרכי עם הארץ ועוסקים בתורה". על כן חטאם של בני ישראל המתואר בפסוק הבא, "ותשקו את הנזירים יין", אינו מכוון לאיסור של שתיית יין לנזיר, אלא לאיסור לחכמים להורות בשעת שכרות, כך פירש רש"י: "ותשקו את הנזירים יין - שלא יורו אתכם, שהשיכור אסור להורות", והרישא של הפסוק מקבילה לסיפא שלו "ועל הנביאים ציויתם לאמר לא תנבאו".
לפירוש זה שנזירים הם תלמידי החכמים המורים הלכה, שתי הצלעות "מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" הן תקבולת נרדפת. הנבואה היא דרגת השיא שאליה יכול אדם להגיע "ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני האדם החכמים, כמו שנאמר בשאול 'והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר' "(משנה תורה הלכות יסודי התורה ז א); עם זאת מקובלים אנו ש"חכם עדיף מנביא"(בבא בתרא יב.). נמצא שהנביא והחכם הם בעלי דרגה מקבילה ולכל אחד יתרון על האחר.
דרך שלישית בהבנת הפסוק גורסת שהביטוי "בחוריכם" אינו תיאור לאנשים הצעירים, אלא לאנשים נבחרים. כך פירש בעל ה"שם משמואל" את פרשת הנזיר "שהוא נקרא קדוש, וכתיב 'ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים' - שהוא מעלה גדולה מן הנביא"(פרשת נשא תרע"ב), והוא מעין דברי רבינו בחיי: "כי הוא למעלה מן המידות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלות הנזירות נקרא נזיר, מלשון כתר, וזהו כי נזר א-להיו על ראשו"(במדבר ו ג). מעלת הנזיר היא כל כך גדולה, שהקב"ה נותן לו כביבול את כתרו, כתר מלך מלכי המלכים, ובידוע שלבישת בתר המלך היא כהמלכה (ראה משנה תורה לרמב"ם הל' מלכים ב א).
כך מתברר מדוע מקריב הנזיר קרבן חטאת בסיימו נזירותו. שכן לכאורה תמוה, במה הוא גרוע מיהודי שלא קיבל עליו נזירות כלל (לשיטת ר' אליעזר בתענית יא.)? אלא שמי שהתעטר בכתר מלוכה ומוכן להשליכו מראשו - חייב חטאת. לפירוש זה כתוב פסוקנו בסדר עולה: ברכת ה' הייתה שבניכם הרגילים יהיו לנביאים, יתרה על זו היא ברכת ה' לנבחרים שבעם - שיהיו לנזירים, כי נזר א-להים על ראשם.