א כִּ֛י נַ֥עַר יִשְׂרָאֵ֖ל וָאֹהֲבֵ֑הוּ וּמִמִּצְרַ֖יִם קָרָ֥אתִי לִבְנִֽי׃ ב קָרְא֖וּ לָהֶ֑ם כֵּ֚ן הָלְכ֣וּ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַבְּעָלִ֣ים יְזַבֵּ֔חוּ וְלַפְּסִלִ֖ים יְקַטֵּרֽוּן׃ ג וְאָנֹכִ֤י תִרְגַּ֙לְתִּי֙ לְאֶפְרַ֔יִם קָחָ֖ם עַל־זְרֽוֹעֹתָ֑יו וְלֹ֥א יָדְע֖וּ כִּ֥י רְפָאתִֽים׃ ד בְּחַבְלֵ֨י אָדָ֤ם אֶמְשְׁכֵם֙ בַּעֲבֹת֣וֹת אַהֲבָ֔ה וָאֶהְיֶ֥ה לָהֶ֛ם כִּמְרִ֥ימֵי עֹ֖ל עַ֣ל לְחֵיהֶ֑ם וְאַ֥ט אֵלָ֖יו אוֹכִֽיל׃ ה לֹ֤א יָשׁוּב֙ אֶל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאַשּׁ֖וּר ה֣וּא מַלְכּ֑וֹ כִּ֥י מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃ ו וְחָלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם׃ ז וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשֽׁוּבָתִ֑י וְאֶל־עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵם׃ ח אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי׃ ט לֹ֤א אֶֽעֱשֶׂה֙ חֲר֣וֹן אַפִּ֔י לֹ֥א אָשׁ֖וּב לְשַׁחֵ֣ת אֶפְרָ֑יִם כִּ֣י אֵ֤ל אָֽנֹכִי֙ וְלֹא־אִ֔ישׁ בְּקִרְבְּךָ֣ קָד֔וֹשׁ וְלֹ֥א אָב֖וֹא בְּעִֽיר׃ י אַחֲרֵ֧י יְהוָ֛ה יֵלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי־ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם׃ יא יֶחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל־בָּתֵּיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק ב:
להם. מפרש לבעלים אשר יזבחון, וכבר בארתי (ד' י"ג) שהזבוח היה עקר העבודה והוא נעשה לבעלים עצמם, והקיטור היתה עבודה טפילה ונעשה לפסילים שלהם לכבודם:
פסוק ג:
תרגלתי. כבר הזכירו חכמי הלשון האחרונים כי יש עוד בנין תפעל וסימנו תי"ו בראש, ובזה אמר תרגלתי, נעשיתי רגל לאפרים, דהיינו הדום רגליו. וכן פרשתי מ"ש (תהלות ע"ה) אנכי תכנתי עמודיה, ששרשו כן עיי"ש. ובירמיהו (כ"ה ל"ד) ותפוצותיכם, עיין בק"א להמכלול מהרד"ק דפוס חדש דף קצ"ט:
פסוק ג:
קחם. פעל עבר שהוא לקח אותם (את הבעלים שנזכר בפסוק הקודם):
פסוק ד:
בחבלי, בעבותות. עבותות הם שלשה חבלים קלועים יחד:
פסוק ד:
כמרימי עול. כדברים המרימים את העול כן אני דומה להם על לחיהם, כאילו ה' נמצא על הלחי ומרים שם את העול:
פסוק ד:
ואט אליו אוכיל, כמו אוכל בסגול. ויל"פ שאוכיל הוא בנין הפעיל מפעל יכול, ופי' ואוכיל אליו, אני נותן אליו יכולת, ומלת אט. כמו ויהלך אט (מ"א כ"א כ"ו) בלאט ובהכנעה, ר"ל אני נותן אליו יכולת אט, להכנע וללכת תחת העול במתינות, ושלא ישוב אל ארץ מצרים:
פסוק ו:
בדיו. הושאל מן בדי האילן אל הבנים, או אנשי העיר שהם כענפים מן הכלל:
פסוק ז:
למשובתי. מענין שיבה שאשוב אליהם:
פסוק ז:
יקראהו. יתפללו יחד, שלא ירומם על למעלה, כי שישוב אליהם לא יקוו רק עמי שהם הצדיקים שבהם, אבל שלא יתרומם ויתרחק יותר יקראו כולם יחד:
פסוק ח:
איך אתנך אפרים אמגנך ישראל, אפרים הוא שבט המלכות שהם הסיתו את העם לחטוא, ור"ל גם אם אתנך אפרים שחטאו ביותר, איך אמגנך ישראל שלא חטאו כ"כ, והוסיף אמגנך שהיא המסירה ליד האויב שהוא כולל יותר מן הנתינה, ר"ל וכ"ש איך אמגנך ואמסור אותך מיד ליד:
פסוק ח:
אתנך. אשימך. כבר בארתי בספרי התו"ה צו (סימן י"ב) שפעל שם מובדל מפעל נתן, במה שפורט איכות השימה שמכוין לשומו היטב שם, כמ"ש ושמו בנחת ושמו שלא יפזר, ובזה מוסיף איך אשימך:
פסוק ח:
נהפך עלי לבי. הפיכת הלב בא על השתנות הרצון, מאהבה לשנאה ומשנאה לאהבה, הפך לבם לשנוא עמו:
פסוק ח:
נכמרו נחומי. הנוחם הוא החרטה והכמירה בא על חמום ההתפעלות ממראה עיניו, כמו כי נכמרו רחמיו אל אחיו, שיתעורר הנוחם והחרטה להתחרט ולחזור להתחרט:
פסוק ט:
לא אשוב. פי' אל העיר, כדי לשחת. וההשחתה תפול לרוב על המהפכה הבא בידי שמים כמו השחתת המבול השחתת ערי הככר ודומיהם, כי האויב יבוז וישלול לעצמו ולא ישחית כל כלי חפץ:
פסוק יא:
ויחרדו, כמו וכל העם חרדו אחריו (שמואל א' י"ג ז'):