א כְּרָפְאִ֣י לְיִשְׂרָאֵ֗ל וְנִגְלָ֞ה עֲוֺ֤ן אֶפְרַ֙יִם֙ וְרָע֣וֹת שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י פָעֲל֖וּ שָׁ֑קֶר וְגַנָּ֣ב יָב֔וֹא פָּשַׁ֥ט גְּד֖וּד בַּחֽוּץ׃ ב וּבַל־יֹֽאמְרוּ֙ לִלְבָבָ֔ם כָּל־רָעָתָ֖ם זָכָ֑רְתִּי עַתָּה֙ סְבָב֣וּם מַֽעַלְלֵיהֶ֔ם נֶ֥גֶד פָּנַ֖י הָיֽוּ׃ ג בְּרָעָתָ֖ם יְשַׂמְּחוּ־מֶ֑לֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶ֖ם שָׂרִֽים׃ ד כֻּלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים כְּמ֣וֹ תַנּ֔וּר בֹּעֵ֖רָה מֵֽאֹפֶ֑ה יִשְׁבּ֣וֹת מֵעִ֔יר מִלּ֥וּשׁ בָּצֵ֖ק עַד־חֻמְצָתֽוֹ׃ ה י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּ֑יִן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת־לֹצְצִֽים׃ ו כִּֽי־קֵרְב֧וּ כַתַּנּ֛וּר לִבָּ֖ם בְּאָרְבָּ֑ם כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ יָשֵׁ֣ן אֹֽפֵהֶ֔ם בֹּ֕קֶר ה֥וּא בֹעֵ֖ר כְּאֵ֥שׁ לֶהָבָֽה׃ ז כֻּלָּ֤ם יֵחַ֙מּוּ֙ כַּתַּנּ֔וּר וְאָכְל֖וּ אֶת־שֹֽׁפְטֵיהֶ֑ם כָּל־מַלְכֵיהֶ֣ם נָפָ֔לוּ אֵין־קֹרֵ֥א בָהֶ֖ם אֵלָֽי׃ ח אֶפְרַ֕יִם בָּעַמִּ֖ים ה֣וּא יִתְבּוֹלָ֑ל אֶפְרַ֛יִם הָיָ֥ה עֻגָ֖ה בְּלִ֥י הֲפוּכָֽה׃ ט אָכְל֤וּ זָרִים֙ כֹּח֔וֹ וְה֖וּא לֹ֣א יָדָ֑ע גַּם־שֵׂיבָה֙ זָ֣רְקָה בּ֔וֹ וְה֖וּא לֹ֥א יָדָֽע׃ י וְעָנָ֥ה גְאֽוֹן־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָנָ֑יו וְלֹֽא־שָׁ֙בוּ֙ אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֔ם וְלֹ֥א בִקְשֻׁ֖הוּ בְּכָל־זֹֽאת׃ יא וַיְהִ֣י אֶפְרַ֔יִם כְּיוֹנָ֥ה פוֹתָ֖ה אֵ֣ין לֵ֑ב מִצְרַ֥יִם קָרָ֖אוּ אַשּׁ֥וּר הָלָֽכוּ׃ יב כַּאֲשֶׁ֣ר יֵלֵ֗כוּ אֶפְר֤וֹשׂ עֲלֵיהֶם֙ רִשְׁתִּ֔י כְּע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם אֽוֹרִידֵ֑ם אַיְסִרֵ֕ם כְּשֵׁ֖מַע לַעֲדָתָֽם׃ יג א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי־נָדְד֣וּ מִמֶּ֔נִּי שֹׁ֥ד לָהֶ֖ם כִּֽי־פָ֣שְׁעוּ בִ֑י וְאָנֹכִ֣י אֶפְדֵּ֔ם וְהֵ֕מָּה דִּבְּר֥וּ עָלַ֖י כְּזָבִֽים׃ יד וְלֹֽא־זָעֲק֤וּ אֵלַי֙ בְּלִבָּ֔ם כִּ֥י יְיֵלִ֖ילוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם עַל־דָּגָ֧ן וְתִיר֛וֹשׁ יִתְגּוֹרָ֖רוּ יָס֥וּרוּ בִֽי׃ טו וַאֲנִ֣י יִסַּ֔רְתִּי חִזַּ֖קְתִּי זְרֽוֹעֹתָ֑ם וְאֵלַ֖י יְחַשְּׁבוּ־רָֽע׃ טז יָשׁ֣וּבוּ ׀ לֹ֣א עָ֗ל הָיוּ֙ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּ֔ה יִפְּל֥וּ בַחֶ֛רֶב שָׂרֵיהֶ֖ם מִזַּ֣עַם לְשׁוֹנָ֑ם ז֥וֹ לַעְגָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
כרפאי לישראל, וגנב יבא פשט גדוד בחוץ. פירושו כתרגומו:
פסוק ב:
ובל יאמרו ללבבם. אינם חושבים בלבבם כי כל רעתם זכרתי:
פסוק ב:
עתה סבבום מעלליהם נגד פני היו. עתה יסבו אותם מעשיהם הרעים שהיו כנגד פני ולא נעלמו ממני ובקבלם העונש יכירו כי ידעתי הכל ואני הוא המשיב גמולם בראשם:
פסוק ג:
ברעתם ישמחו מלך. כשנסמכו עם ירבעם בדבר העגלים שמחוהו:
פסוק ג:
ובכחשיהם. שכחשו בה' ואמרו אלה אלהיך ישראל שמחו גם כן השרים הנסמכים עם ירבעם באותה עצה או פירושו בכל יום ויום משמחים מלכם ברעה שעושים בעושק ובחמס כי גם ידו עמהם, ובכחשיהם שמכחשים ומשקרים איש בעמיתו משמחים השרים כי גם הם סומכים את ידיהם:
פסוק ד:
כלם מנאפים. המלך עם השרים וגם העם נשמעים אליהם והמשיל חמימות הניאוף לחמימות האש, ואמר כי הם כמו התנור הבוער. מאופה ר"ל שהאופה בערו והסיקו לאפות בו הפת ורוב חמימות התנור והסיקו הוא הזמן שישבות האופה מהעיר הנשים האופות בו לחמם והזמן ההוא הוא מלוש בצק עד חמצתו כי כשמשים העצים בתנור להסיקו הוא מצוה הנשים ללוש וישבות מהעיר אותן עד שיחמץ הבצק כמו שהוא משער בלבו ואז יעורר אותן שיבואו עם בצקן לאפות וזהו שיעור היסק התנור ואמר כי הם בוערים בניאוף כמו התנור בעת היסקו:
פסוק ד:
בוערה. מלעיל הטרחא בעי"ן והה"א נוספת כי תנור לשון זכר:
פסוק ד:
מעיר. כמו מהעיר ויונתן תירגם כולהון מחמדין וגו', ואדוני אבי ז"ל פירש ישבות מעיר היצר המעיר אותן אם ישבות לא ישבות זמן ארוך אלא מלוש בצק עד חמצתו:
פסוק ד:
חמצתו. מקור בפלס לחמלה עליך או שם בשקל טמאה:
פסוק ה:
יום מלכנו. יום שהיו ממליכים מלך שהיו קוראים אותו היום יום מלכנו אמר מה היה עסק השרים עמו לא לדבר בענין גבורה ונצוח האויבים ולהעמיד משפט כמו שהוא חק מלך בן חורין אלא מה היה עסקם באכילה ושתייה עד שהחלו המלך מרוב שתות היין זהו חמת מיין שהיה זה בא בנאדו מלא יין וזה בא בנאדו ומשקין המלך עד שמחלין אותו והוא עם רוב השתיה משך ידו את לוצצים ומתלוצץ עמהם, וכתב אדוני אבי ז"ל בתחלה קראם שרים קודם שישכרו ואח"כ קראם לוצצים:
פסוק ה:
חמת. מן ותמלא את החמת מים אלא שהוא משקל אחד ולוצצים תואר בשקל ונוצצים כעין נחשת קלל:
פסוק ו:
כי קרבו כתנור לבם בארבם. לבם שהוא בוער כתנור קרבו אותו בארבם כלומר קרבו אותו למעשה הרע כלומר שמו לבבם לחשוב מחשבות רעות שיעשו הרע אחר המחשבה וזהו בארבם כי הרוצה לשלול ולגזול אורב תחלה כדי שלא ישמרו ממנו והמחשבה במארב:
פסוק ו:
כל הלילה ישן אופיהם. הלב הוא כלי המחשבה והכח הפועל בו הוא האופה על דרך המשל וכמו שהאופה מסיק את התנור בלילה ובבקר ימצא שבערו העצים ואופה בו את הפת שהוא תכלית מעשה ההיסק והנה האופה ישן בלילה אחר שנתן העצים בתנור שאין לו מעשה עד הבקר כן האופה בענין המשל שהוא כח המחשבה הוא ישן בלילה כלומר שוכב ונח שלא תצא המחשב' לידי מעשה עד הבקר והחושב קורא אותו ישן לפי שאין במחשב' יגיעת הגוף:
פסוק ו:
בקר הוא בוער. כלומר שהם להוטים בבקר לעשות הרע שחשבו בלילה וכן אמר החושבים לעשות רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם:
פסוק ז:
כלם יחמו כתנור. מבואר הוא המשל וכפלו לענין שאמר ואכלו את שופטיהם כי האש אוכלת והענין כי הם במעשיהם הרעים אוכלים ומכלים את שופטיהם שלא יעשו משפט בעיר כי מרוב המרעים לא יוכלו לעשות משפטם וגם יחניפו הרשעים ולא יוכיחום כיון שרואים שידם תקפה והעונש עליהם לפי שאין מסלקין עצמם מכל משפט אלא שופטים מי שיכולת בידם ומניחים מי שאין יכולת בידם וכן אמר בנבואת ישעיה יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם:
פסוק ז:
כל מלכיהם נפלו. שהיו מלכי ישראל נופלים זה ביד זה כי זה שהיה הורג המלך מולך תחתיו גם נפלו ביד אויביהם מלכי האומות ואעפ"כ אין קורא בהם אלי שהיה להם לחשוב בלבם הרי אין כח ביד מלכנו להושיענו מצרינו נשובה אל ה' כי הוא יושיענו וי"מ בהם במלכים אע"פ שרואין עצמם נופלים ביד העכו"ם אין אחד מהם שיקרא אלי וישוב מחטאו, ותרגם יונתן ואכלו את שופטיהם ובלישן שקריהון מחייבין ית דייניהון:
פסוק ח:
אפרים בעמים הוא יתבולל. כמו כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ענין בלבול וערבוב כלומר הוא מעורבב בעכו"ם שהאל יתברך הבדילם מהם והם התערבו בהם ועשו כמעשיהם:
פסוק ח:
עוגה בלי הפוכה. כמו העוגה הנאפה על הגחלים אם אין הופכים אותה היא נשרפת מתחת ואינה נאפה מלמעלה כן היא העצה שאיננה נכונה כשאין הופכין אותה מענין לענין עד שיושיבוה על אופניה כן היה אפרים בעצתו לעבוד העגלים ואלהים אחרים ולא הבחין ולא בחר בטוב, ויונתן תירגם דמן לחררה דעד דלא אתהפכת אתאכלת:
פסוק ט:
אכלו זרים כחו. כמו שכתוב בספר מלכים:
פסוק ט:
והוא לא ידע. לא ידע כי בעונו בא לו כל זה ולא שב מרשעו:
פסוק ט:
גם שיבה זרקה בו. כי האדם ישוב מדרך הרעה בימי הזקנה כי יראה כי אפס כחו והולך בדרך כל הארץ וישוב טרם מותו ודמה האריכות הצרה להם זמן רב לימי הזקנה, ואמר גם באחרונה בימי פקח והושע בן אלה שהיו בסוף ימיהם כאדם שזרקה בו שיבה אעפ"כ לא שבו מדרכם הרעה:
פסוק ט:
זרקה בו. פעל עומד כאלו אמר נזרקה בו, והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש זרקה בו התולדה ויונתן תירגם אף חלישותא וגו':
פסוק י:
וענה. פירשנוהו למעלה:
פסוק יא:
ויהי אפרים. המשילו ליונה הנלכדת ברשת לפתיותה שאין לה לב להבין כשתבא ללקט הגרגירים רשת פרושה שם ללכדה כן אפרים כשהיו הולכים ושואלים עזר מאשור או ממצרים כי לרעתם ילכו שם בבקשם עזר מהעכו"ם ולא מהאל יתברך אשר בידו הכל וכשיחשבו להעזר בהם יפלו ברשת האל יתברך וזהו שאמר כאשר ילכו אפרש עליהם רשתי וזכר היונה והוא הדין לשאר העופות אלא יונה לפי שאין לה מרה היא כאלו הולכת בתמימות ולא תרגיש על הרע שימצאנה, ויונתן תרגם והוו בית ישראל דמן ליונה שריחתא וגו' ופירש בעל הערוך שריחתא מבכה וגורדת פניה, ודמהו ללשון הערבי שאומר לאשה המבכה ומשרטת פניה שרחה:
פסוק יב:
כאשר. כעוף השמים אורידם בתוך הרשת:
פסוק יב:
איסירם כשמע לעדתם. אכניסם במוסר העמים כמו שהשמעתי לעדתם במדבר דברי התוכחות והאלות הכתובות בתורה אם לא ישמעו אל דברי התורה:
פסוק יג:
אוי להם כי נדדו ממני. מעבודת בית מקדשי לעבוד העגלים וזהו פשע ומרד בי:
פסוק יג:
ואנכי אפדם. היה בלבי לפדותם מצרותם אבל הם דברו עלי כזבים כמו שאמר ויחפאו בני ישראל שאמרו שאינו יודע ומשגיח במעשיהם אם יעשו טוב אם רע לפיכך לא השגחתי עליהם והסתרתי פני מהם והיה לאכול:
פסוק יד:
ולא זעקו אלי בלבם. לפי מחשבתם שחושבים שאיני שומע צעקתם ואיני יודע לא טובתם ולא רעתם:
פסוק יד:
כי יילילו על משכבותם. כשהם על מטתם והם חושבים במה שיבא להם מהרע יילילו ויבכו על עניינם הרע ולא חשבו כי מאתי בא להם הרע כי פשעו בי:
פסוק יד:
על דגן ותירוש יתגוררו. כשיבא בעיר דגן או תירוש למכור יאספו כלם עליו מהרעב אשר בעיר ואף על פי כן יסורו בי:
פסוק יד:
יתגוררו. ענין אסיפה וחבור כמו הן גור יגור יגורו עלי עזים:
פסוק יד:
יסורו. מן כי דבר סרה סורר ומורה והם בענין שני שרשים סור וסרר ויונתן תרגם על דגן תירוש בסגי עיבורא וגו':
פסוק טו:
ואני יסרתי. כשהיה להם הטוב והיו חזקים כנגד אויביהם אני הוא שיסרתי וחזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע כי אמרו כי אינו מאתי רק מקרה הוא להם הטוב או הרע:
פסוק טו:
יסרתי. כמו מוסר מלכים, מוסרות ערוד, ענין קשירה והקשר הוא חזוק הדבר ויונתן תירגם וכמא די אנא מייתי וגו':
פסוק טז:
ישובו לא על. הוא קמוץ, כמו הוקם על, לפיכך הוא תאר כמו עליון, ופירושו כשתבא להם הצרה ישובו לזעוק אל העכו"ם לא אלי שאני עליון על הכל:
פסוק טז:
היו כקשת רמיה. תאר או שם והוא ענין מרמה. כלומר הקשת המרמה שירמה דורך הקשת שיורה לעבר אחד ויהפוך ידו כרגע לעבר אחר ותולה המרמה בקשת, ואעפ"י שהדורך הוא העושה הרמיה לפי שהוא בעל המעשה ואעפ"י שהוא על יד אחר, כך ישראל פעמים היו שבים לדרך טובה וברגע היו שבים לדרך רעה, והנה הם הקשת על דרך משל, ונביאי השקר הם הדורך במשל שעל ידם שבים לדרך הרעה, כי כן ראינו בדבר אליהו אחר שעשה המבחן האמתי אמרו כל העם ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים, וכמעט שבו לעבוד הבעלים והעגלים:
פסוק טז:
יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם. שריהם שמוליכים אותם בדרך רעה ואומרים להם כשיבא עליהם האויב נלך למצרים ונבקש מהם עזר, וזהו זעם לשונם שזועמים האל בדברים האלה ומה יבא להם:
פסוק טז:
יפלו בחרב. בדרך, וזו ההליכה לעג היא להם בארץ מצרים שלועגים ומתלוצצים כשהם באים לבקש עזר מהם, וכן אמר בנבואת ישעיה משא בהמות נגב וגו', לביא וליש מהם וגו', מהם היו אוכלים חיות הרעות ומהם היו נופלים בחרב האויב:
פסוק טז:
זו. בחול"ם וכן ועדתי זו אלמדם, והוא כמו זאת: