פסוק א:ומפני שהרבה הנביא להוכיח את בני ישראל והוא היה מהם נשיא הראובני לכן הוצרך להתפעל מתוכחתו ולומר שלא היה לשנאתו אותם אבל בהפך שהיה חפץ להושיעם ולרפאותם, ולכן היה מגלה עון אפרים ורעות שמרון שפעלו שקר ולא יבושו ממעשיהם כי גנב יבוא ויהיה מזדונו ורשעתו וכחו כל כך שלא יברח אבל יפשוט גדוד והוא צבא אנשים לוחמים בחוץ כי בפרסום בחוץ נגד השמש יעצור כח הגנב ההוא כנגד גדוד אחד לפשט חליצותם ולשלול אותם, וכאלו אמר הנביא שהיה ענינו כרופא העושה מלאכת היד ברפוי המכה שלא יוכל לרפאותה אלא אם יגלה לנקות אותה מהליחה הרעה אשר בתוכה ככה הוא יגלה עונם בתוכחתו כדי שהם ישובו ויתרפאו, וזהו אומרו כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים כלומר שלתכלית הרפואה היה מגלה אותה, ואפשר שהיו כל אלה דברי השם שהיה מוכיח את עמו מפני שהיה חפץ ברפואתו והותרה בזה השאלה הה':
פסוק ב:וזהו אמרו עוד ובל יאמרו בלבבם שאני כל רעתם זכרתי וכאלו אני כותב על ספר כל הרעות אשר הם עושים כדי לספר בגנותם וכמאמר איוב (י, ו) כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש, כי הנה עתה סבבום מעלליהם ואינם צריכים לזכרון ואינם עושים אותם בסתר כי נגד פני היו, (ג) וגם הם אינם מכחישים אותם כי הם משבחים עצמם בהם וזהו וברעתם ישמחו מלך ובכחשיהם שרים רוצה לומר שהיו הפריצים שבהם מספרים הרעות שהיו עושים למלכיהם כדי לשמחם, (ד) והיה זה לפי שכולם היו מנאפים כמו תנור כלומר המלך והשרים וכל עם הארץ כולם היו מנאפים וחום הניאוף הוא כמו תנור בוערה בהם, וה"א בוערה נוספת כי תנור לשון זכר ולכן הוא מלעיל הטרחא בעי"ן כאלו אמר כמו תנור בוער מיד אופה מובהק שידע להבעירו, ולפי שהיה זה משל ליצרם הרע בניאוף לכן אמר ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו רוצה לומר ישבות היצר המעיר אותם ולא ישבות זמן ארוך אלא מלוש בצק עד חומצתו כלומר מעת שיחשוב הרעה בלבו עד שיעשנה בפעל וכל זה להגיד שאף המלכים והשרים היו נמשכים לניאופים המגונים ההם.
פסוק ה:ואחרי שהוכיחם על הניאוף הוכיחם על היין והשכרות כמו שנאמר זנות יין ותירוש יקח לב (לעיל ד, יא), ולפי שהיו המלכים עושים שמחה ויום טוב בעת לדתם או בעת המלכתם לכן אמר שבזמן ההוא לא היו משתעשעים כי אם בתאוות המותריות האלה והוא אומרו יום מלכנו החלו שרים חמת מיין רוצה לומר ביום המיוחד למלכנו שעושה אותו יום טוב אין השרים משתעשעים לא בדבר גבורה ולא בדבר כבוד כי אם חמת מיין כלומר נאדות היין כי בזה היתה התחלתם לשתות ולהשתכר, ואחרי השכרות היו מתחילים להתלוצץ בדברי ליצנות והוא אומרו משך ידו רוצה לומר של המלך את לוצצים.
פסוק ו:וסיפר מגנותם עוד משפיכות דמים שהיום הזה היום שותים עם המלך והשרים במזרקי יין ולוצצים לפניהם לשמחם כאוהבים אותם ומחר היו קמים עליהם להרגם וזהו הפלגת המרי והפשע, ועל זה אמר כי קרבו כתנור לבם בארבם כלומר הקריבו לבם בסתרם כתנור שכל הלילה ישן האופה אותו התנור קר בלי אש ובבקר הוא בוער כאש להבה, והענין במשל הזה הוא שכמו שהתנור בלילה כשהאופה ישן אינו בוער ולא שורף וכאור הבקר יבער האש כן אלה לעיני המלך והשרים בהיותם חושבים מחשבות און לא היו פועלים אותם כי אם אחר כך וכמאמר הנביא הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה (מיכה ב, א), (ז) וכן היו המה במעשיהם כי עם היותם פעמים שותים ומשתכרים ולוצצים עם מלכיהם נפלו רוצה לומר שהיו הורגים את המלכים כמו שנראה בספורי מלכי ישראל, ועם כל הצרות האלה הבאות למלכים ולשרים אין קורא בהם אלי, זהו הפירוש הנכון אצלי בפסוקים האלה ונטיתי בהם מדרכי המפרשים לפי שלא ישרו בעיני:
פסוק ח:אפרים בעמים וגומר. לפי שהוכיחם בנאוף והשכרות ובשפיכות דמים כמו שפירש, אמר שכל זה קרה להם לפי שהתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם כי המדות האלה לא היו בבני ישראל מתחלת בריאתם אבל כאשר התערבו עם האומות עשו כמעשיהם והוא אומרו אפרים בעמים הוא יתבולל שר"ל מתערב ומבולבל והוא מלשון בלול בשמן, אבל התערבותו באותם העמים לא היה לתועלתו כי הוא היה כעוגה בלי הפוכה כלומר כמו העוגה האפויה ע"ג הגלחים שלא יהפכוה מצד אל צד ולכן יהיה קצתה לחה ברוב כחה וקצתה שרופה באש כסוחה יבשה אין כל, (ט) והוא אומרו אכלו זרים כוחו והוא לא ידע שהוא משל לאוכל את העוגה מאותו צד שהיא עם לחחותה וכחה גם שיבה זרקה בו והוא מהצד האחר שנשרפה בגחלים והיא בתכלית היובש, ולפי שהחלק השרוף ממנה לא יתכן למאכל כ"א החלק האפוי בכחו לכן באותו חלק אמר אכלו זרים כחו ובחלק השרוף לא זכר לשון אכילה אבל אמר גם שיבה זרקה בו, והיה הנמשל בזה שאפרים בהיות לו כח ותבואות וממון היו נותנים שוחד לאשור ואותם הזרים אוכלים כחו והוא לא ידע רוצה לומר את אלקיו ולא דרש אותו גם שיבה זרקה בו שהוא החרבן והגלות הקרוב למות והוא עכ"ז לא ידע כלומר את אלקיו, כי לא אמר הנביא שלא היה מרגיש אפרים בדבר כי זה בלתי אפשר הוא אלא שלא ידע את אלקיו והוא ע"ד מה שאמר ישעיהו (א, ג) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע.
פסוק י:וסיפר מגנותם שעם כל הרעות והצרות ההם לא היו נכנעים ושפלים אבל היה תמיד בפניהם גאה וגאון ודרך רע כאלו לא היה עמהם צרה ולא מצוקה כלל וזהו וענה גאון ישראל בפניו שהכרת פניהם ענתה בם על גאותם וזדון לבם שלא נכנעו בכל צרותיהם ולכן לא שבו אל השם אלקיהם ולא בקשוהו בכל זאת, והמפרשים פירשוהו בהפך זה ענה מלשון הכנעה כמו עד מתי מאנת לענות מפני שהיו פניהם נכבשים ונכנעים בצרותיהם אבל עכ"ז לא שבו אל השם, (יא) והיה זה להם שלא שבו אל אלקיהם להעדר השכל וחוסר הידיעה כי היה אפרים כיונה פותה אין לב ולא דעת ולא תבונה לה ולכן מצרים קראו לעזרתם ולא זכרו שמצרים היו להם לאויבים מעולם ואיך יבאו בעזרתם אשור הלכו להעזר בהם ולא שבו אל העוזר האמתי הוא אלקיהם יתברך.
פסוק יב:ואמנם אומרו כאשר ילכו וגומר איסירם כשמע לעדתם נתקשו מאד המפרשים לפרשו, ונראה לי לפרש שבעבור שדמה אותה ליונה פותה שיפתו אותה בפת והגרגרים כדי שתבא לנפול ברשת ביאר ענין הנמשל הזה באומרו כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי ר"ל שכמו שילכו ישראל להעזר במצרים ואשור כן יפרוש הש"י רשתו שילכדו אותו בגלות, ומה טוב אמרו כאשר ילכו שהיה בזה הדמיון שכמו שהם ילכו לקרוא אשור כן יבא אשור עליהם כי הם עשו סימן רע לעצמם בלכתם אשורה אבל הם קראוהו לאוהב והוא יבא לאויב, ויהיה הדמוי בכאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי שכאשר ילכו לאשור כן באשור אפרוש עליהם רשתי, וכמו שהמשלתי אותם ליונה פותה שתרד מן השמים על הרשת והוא לרעתה כן ישראל בהיותם ברום המעלה כעוף השמים אורידם ממעלה לשפלות מחירות לגלות ולעבדות ובזה איסירם כשמע לעדתם כלומר איסר אותם כאלו אני שומע לעדתם שהם שאלו אשור ואני אביא אשור עליהם הנה אם כן אשמע לעדתם לתת להם שאלתם אשור שאלו אשור אתן להם אבל יהיה לרעתם לפי שהם התרחקו ממני, (יג) וזהו אוי להם כי נדדו ממני רוצה לומר נעו ונדו מעבודתי שוד להם כלומר שוד יבא עליהם מאותו אשור ששאלו לפי שפשעו בי אמנם אם היו נשמעים לתורתי דבקים בי אני הייתי פודה אותם, והמה דברו עלי כזבים שאני בלתי יודע מעשיהם בלתי משגיח בהם לכן לא אפדם, ואפשר שאמר אוי להם כי נדדו ממני אחרי הגלות כלומר ואחרי שנעו בם נדו מארצי ונחלתי אוי להם שלא שבו עדי והרחיקו עצמם ממני ושוד יבא להם שמה בגלות לפי שפשעו בי כי אנכי הייתי פודה אותם מאותו גלות שהוליכם מלך אשור והמה מנעו הטוב מהם במה שדברו עלי כזבים בשרשי אמונתם, (יד) ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם כלומר כאשר הלילו על משכבותם בוכים ומתרעמים על גלותם וצרותיהם לא יצעקו אלי לפדותם ולהושיעם וכל השתדלותם הוא לאכול ולשתות ולמכסה עתיק שכאשר יבא בעיר דגן ותירוש יאספו עליו בהשתדלות רב וזהו על דגן ותירוש יתגוררו רוצה לומר יתחברו מלשון הן גור יגור (ישעיה נד, טו) ויסורו בי כלומר ידברו סרה בי, הנה אם כן כל מחשבותיהם לאכול בקר ולשתות צאן ולמרות עיני כבודי ויהיה יסורו מגזרת כי דבר סרה (דברים יג, ו), ואפשר לפרשו מלשון סורר ומורה כי לפי שאמר על דגן ותירוש יתגוררו שהיו בסובאי יין וזוללי בשר אמר שהיו אצלו יתברך כבן הסורר ומורה אצל אביו וזהו יסורו בי.
פסוק טו:ואמנם אומרו עוד ואני יסרתי חזקתי זרועותם ראוי לפרשו על זמן הצלחת ישראל שהשם יתברך היה מיסרם ומלמדם במצותיו כאשר ייסר איש את בנו להוליכם בדרך ישר והוא יתברך חזק זרועותם על אויביהם בזמן כבוש הארץ והתגברותם על האויבים, והמה לרשעתם יחשבו רע כלומר שהיו מיחסים הכל למקרה או לכוחם ועוצם ידם ולא היו מיחסים הדברים לאלוה עושם (טז) וזהו ישובו לא על כלומר ששבו עצמם לא כנגד העליון יתברך כי אם כנגד המקרה ובזה היו כפויי טובה והיו מעותים הדרך הישר כקשת רמיה שלא תורה החץ לאותו הצד שמדריכין אותה כי אם לצד הפכי לה, ולכן יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם כלומר מסבת זעם לשונם ואפיקורוסות דבריהם מתו מלכיהם בחרב וזו היה לעגם בארץ מצרים כי בהיותם שמה בגלות קודם שקבלו התורה כה היו דבריהם כמו שזכר יחזקאל מעבודתם שם את הפסילים וכאלו היו שלי לועגים מאנשי האמונה האמתית. ורש"י פירש ואני יסרתי חזקתי זרועותם ע"ד יונתן יסרתים בייסורין לא לרעתם רק לחזק זרועותם וכן פירשו הרב אברהם בן עזרא שהוא ע"ד ואנכי תרגלתי לאפרים (לקמן יא, ג) והמה לרשעתם אלי יחשבו רע כלומר שהיו חושבים שהיו הייסורין לשנאתי אותם ולכן ישובו לא על כלומר לא ישובו אל אל עליון כי אם למצרים ולאשור, ובזה היו כקשת רמיה שכשרוצה לירות בחץ לצפון הוא יורה לדרום יפלו בחרב שריהם יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים ששבו למצרים מזעם לשונם שהשיבו לירמיהו זו לעגם בארץ מצרים שהיו לועגים עליהם המצריים הלא כתוב בתורתכם לא תוסיפו לראותה עוד (דברים כח, סח):
