פסוק א:דווקא כְּרָפְאִי, כאשר אתן דעתי להביא מרפא לְיִשְׂרָאֵל – וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן, כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר, וְגַנָּב יָבוֹא אל תוך הבית, פָּשַׁט גְּדוּד של גזלנים בַּחוּץ. השחיתות תימשך ותופיע בכל מקום, בסתר ובגלוי.
פסוק ב:וּבַל־יֹאמְרוּ לִלְבָבָם, אין הם מודעים לכך שאת כָּל־רָעָתָם זָכָרְתִּי. עַתָּה סְבָבוּם, הקיפו אותם מַעַלְלֵיהֶם הרעים שנֶגֶד פָּנַי, גלויים לפני הָיוּ.
פסוק ג:בממלכה לא שוררת תרעומת כלפי השחיתות; אדרבא, בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ־מֶלֶךְ, וּבְכַחֲשֵׁיהֶם, בדברי השקר שלהם ישמחו שָׂרִים. רמאות ושקר, רשעות ועוול הופכים לנושאי שיחה מקובלים בחברה הגבוהה. על כל אלה מדברים בנעימות ואף בשעשוע.
פסוק ד:כֻּלָּם מְנָאֲפִים. החשק ויצר הניאוף שלהם לוהטים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה, שהבעיר אופה. תשוקתם אף פעם אינה שבעה. ואם יִשְׁבּוֹת, חדל יצרם מֵעִיר, מלהיות ער – הרי זה רק מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד־חֻמְצָתוֹ. התנור אינו בוער מלישת הבצק עד להחמצתו בלבד. אם היצר שוקט מעט, הרי זה רק לזמן קצר.
פסוק ה:ביוֹם מַלְכֵּנוּ – ביום של חגיגה לכבוד הולדתו או המלכתו של המלך, הֶחֱלוּ, חלו שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן, מחום היין הרב ששתו. ובשכרותו המלך עצמו מָשַׁךְ, מושיט את יָדוֹ אֶת, עם לֹצְצִים, העוסקים במיני ליצנות.
פסוק ו:כִּי־קֵרְבוּ, התקינו, הגישו או: דימו כַתַּנּוּר לוהט את לִבָּם בְּאָרְבָּם, כשהם אורבים. כָּל־הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם, אך התנור עצמו בוער בלילה באש נמוכה, וכשמגיע הבֹּקֶר, הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה גדולה.
פסוק ז:כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, התככים מתלהטים – וְאָכְלוּ אֶת־שֹׁפְטֵיהֶם, וכתוצאה מכך, כָּל־מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ. רוב שושלות המלוכה בממלכת ישראל עמדו במשך דור ומעט יותר. מלכים רבים היו מורדים שעלו בכוח הזרוע לשלטון, ובדרך כלל הם עצמם או בניהם שאחזו בשלטון נהרגו אף הם על ידי מורדים אחרים או על ידי אויבים מן החוץ. אולם בין המלכים הללו כולם, המדיחים והמודחים – אֵין־קֹרֵא בָהֶם אֵלָי. הם מחליפים מלכים, אבל אין הבדל מהותי בין מלך זה לזה.
פסוק ח:אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, נטמע. אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה, שלא הפכו אותה בזמן האפייה, עוגה היוצאת מן התנור שרופה מצדה התחתון ובלתי אפויה מצדה העליון. שום דבר טוב ומועיל אינו יוצא מתנורם הבוער.
פסוק ט:אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ – וְהוּא לֹא יָדָע, לא עד כמה חלחלו בו ההשפעות הזרות שקלט, ולא עד כמה הוחלש על ידי האומות האחרות. גַּם־שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ – וְהוּא לֹא יָדָע. הממלכה הולכת ובטלה, נחלשת ומתרוששת ונעשית טרף לטפילים, כאדם זקן ותשוש שאינו מודע למתרחש בחייו.
פסוק י:וְעָנָה, מתענה וסובל גְאוֹן, גאוותו וכבודו של יִשְׂרָאֵל, וסבלו ניכר בְּפָנָיו. וְלֹא־שָׁבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל־זֹאת.
פסוק יא:וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, חסרת בינה, הנעה אנה ואנה – למִצְרַיִם קָרָאוּ ולאַשּׁוּר הָלָכוּ. ישראל עוסקים בפוליטיקה בינלאומית ומנסים לתווך בין שתי המעצמות בלא מגמה ובלא כיוון משל עצמם.
פסוק יב:כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי ללכדם תוך כדי הליכה, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם לארץ ולא יוכלו לעוף עוד. אַיְסִירֵם, אייסר אותם כְּשֵׁמַע, כך שיהיו למשל ולשנינה לַעֲדָתָם.
פסוק יג:אוֹי לָהֶם כִּי־נָדְדוּ מִמֶּנִּי, שֹׁד לָהֶם, באות עליהם צרות כִּי־פָשְׁעוּ בִי, וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם, רציתי להושיע אותם – ואולם הֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים, דברי שקר.
פסוק יד:וְלֹא־זָעֲקוּ אֵלַי בְּלִבָּם. הם אינם פונים אלי בתחינה. כִּי, כאשר יְיֵלִילוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם – עַל־דָּגָן, לחם וְתִירוֹשׁ, יין יִתְגּוֹרָרוּ, יתקבצו להתלונן, ולא על מקור הרעה. יָסוּרוּ בִי, ידברו בי סרה, או: ימרדו בי.
פסוק טו:וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, ייסרתי, או: אסרתי, קשרתי לשם חיזוק וחִזַּקְתִּי את זְרוֹעֹתָם, וְאף על פי כן אֵלַי יְחַשְּׁבוּ־רָע.
פסוק טז:כשהם שבים מדרכם, יָשׁוּבוּ לֹא עָל, תשובתם אינה כלפי מעלה. הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה, שאינה יציבה. כשמושכים בה אין היא יורה; וחמור מכך, היא מתהפכת ופונה כלפי היורה. כך הם אינם פונים לכיוון הראוי, וכתוצאה מכך – יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם, משום שהם מלשינים זה על זה. זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כשהשליחים הדיפלומטיים שלהם מגיעים למצרים, הם נתקלים בלעג על סכסוכיהם הפנימיים.
