א כְּרָפְאִ֣י לְיִשְׂרָאֵ֗ל וְנִגְלָ֞ה עֲוֺ֤ן אֶפְרַ֙יִם֙ וְרָע֣וֹת שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י פָעֲל֖וּ שָׁ֑קֶר וְגַנָּ֣ב יָב֔וֹא פָּשַׁ֥ט גְּד֖וּד בַּחֽוּץ׃ ב וּבַל־יֹֽאמְרוּ֙ לִלְבָבָ֔ם כָּל־רָעָתָ֖ם זָכָ֑רְתִּי עַתָּה֙ סְבָב֣וּם מַֽעַלְלֵיהֶ֔ם נֶ֥גֶד פָּנַ֖י הָיֽוּ׃ ג בְּרָעָתָ֖ם יְשַׂמְּחוּ־מֶ֑לֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶ֖ם שָׂרִֽים׃ ד כֻּלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים כְּמ֣וֹ תַנּ֔וּר בֹּעֵ֖רָה מֵֽאֹפֶ֑ה יִשְׁבּ֣וֹת מֵעִ֔יר מִלּ֥וּשׁ בָּצֵ֖ק עַד־חֻמְצָתֽוֹ׃ ה י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּ֑יִן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת־לֹצְצִֽים׃ ו כִּֽי־קֵרְב֧וּ כַתַּנּ֛וּר לִבָּ֖ם בְּאָרְבָּ֑ם כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ יָשֵׁ֣ן אֹֽפֵהֶ֔ם בֹּ֕קֶר ה֥וּא בֹעֵ֖ר כְּאֵ֥שׁ לֶהָבָֽה׃ ז כֻּלָּ֤ם יֵחַ֙מּוּ֙ כַּתַּנּ֔וּר וְאָכְל֖וּ אֶת־שֹֽׁפְטֵיהֶ֑ם כָּל־מַלְכֵיהֶ֣ם נָפָ֔לוּ אֵין־קֹרֵ֥א בָהֶ֖ם אֵלָֽי׃ ח אֶפְרַ֕יִם בָּעַמִּ֖ים ה֣וּא יִתְבּוֹלָ֑ל אֶפְרַ֛יִם הָיָ֥ה עֻגָ֖ה בְּלִ֥י הֲפוּכָֽה׃ ט אָכְל֤וּ זָרִים֙ כֹּח֔וֹ וְה֖וּא לֹ֣א יָדָ֑ע גַּם־שֵׂיבָה֙ זָ֣רְקָה בּ֔וֹ וְה֖וּא לֹ֥א יָדָֽע׃ י וְעָנָ֥ה גְאֽוֹן־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָנָ֑יו וְלֹֽא־שָׁ֙בוּ֙ אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֔ם וְלֹ֥א בִקְשֻׁ֖הוּ בְּכָל־זֹֽאת׃ יא וַיְהִ֣י אֶפְרַ֔יִם כְּיוֹנָ֥ה פוֹתָ֖ה אֵ֣ין לֵ֑ב מִצְרַ֥יִם קָרָ֖אוּ אַשּׁ֥וּר הָלָֽכוּ׃ יב כַּאֲשֶׁ֣ר יֵלֵ֗כוּ אֶפְר֤וֹשׂ עֲלֵיהֶם֙ רִשְׁתִּ֔י כְּע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם אֽוֹרִידֵ֑ם אַיְסִרֵ֕ם כְּשֵׁ֖מַע לַעֲדָתָֽם׃ יג א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי־נָדְד֣וּ מִמֶּ֔נִּי שֹׁ֥ד לָהֶ֖ם כִּֽי־פָ֣שְׁעוּ בִ֑י וְאָנֹכִ֣י אֶפְדֵּ֔ם וְהֵ֕מָּה דִּבְּר֥וּ עָלַ֖י כְּזָבִֽים׃ יד וְלֹֽא־זָעֲק֤וּ אֵלַי֙ בְּלִבָּ֔ם כִּ֥י יְיֵלִ֖ילוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם עַל־דָּגָ֧ן וְתִיר֛וֹשׁ יִתְגּוֹרָ֖רוּ יָס֥וּרוּ בִֽי׃ טו וַאֲנִ֣י יִסַּ֔רְתִּי חִזַּ֖קְתִּי זְרֽוֹעֹתָ֑ם וְאֵלַ֖י יְחַשְּׁבוּ־רָֽע׃ טז יָשׁ֣וּבוּ ׀ לֹ֣א עָ֗ל הָיוּ֙ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּ֔ה יִפְּל֥וּ בַחֶ֛רֶב שָׂרֵיהֶ֖ם מִזַּ֣עַם לְשׁוֹנָ֑ם ז֥וֹ לַעְגָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
כרפאי - בעבור שאמרו: כי הוא טרף וירפאנו, אמר כאשר ארצה לרפאם, עמד לפני רשעים בלבם שלא עזבוהו עד עתה.
פסוק א:
כי פעלו שקר – בלילה יגנבו, וביום פושטים גדודים חוץ מן הערים.
פסוק ב:
ובל - והם חושבים כי איננו רואם ולא ידעו כי מעלליהם סובבים אותם, והם נגד פני.
פסוק ג:
ברעתם ישמחו מלך - ושרים שימליכוהו.
פסוק ד:
כלם - גם מלכם עמהם.
פסוק ד:
ותנור - לשון זכר, על כן מלת בוערה מלעיל כמו לילה, נחלה עבר על נפשנו וזה הפסוק הפוך, וככה טעמו: כמו תנור אופה בוערה מלוש בצק עד חומצתו, עד ישבות אופה מעיר, כי צריך להבעירו ולהסיקו הרבה.
פסוק ה:
יום - שימליכו מלכם שיקרא אותו היום יום מלכינו ישכירוהו ביין, אז ימשך ידו עם הלוצצים וזאת המלה מפועלי הכפל, שהוא לצץ ואילו היתה מלוצצים היתה מהפעלים שהם עלומי העי"ן, מגזרת לץ ששרשו ליץ, על כן הוא מכפולי הלמ"ד, על כן תופפות ומתופפות שנים שרשים.
פסוק ה:
ומלת החלו – מחלי, כמו הראו ומלכינו הוא הפעול והשרים הם הפועלים.
פסוק ה:
החלו שרים - את המלך מן השכרות וכמוהו: מחלה לב פועלת מחלה את הלב מהבנין הנוסף, שהוא החלה.
פסוק ה:
וטעם חמת מיין – בחסרון בי"ת בחמת מלא יין, ופירושו: כמו מן החמת ונסמך, ככה כמו דלת וסגור דלתך בעדך והעד מספח חמתך ואף שכר, שהוא כטעם הזה.
פסוק ו:
כי - מלת בארבם על מחשבות רעות שיחשבו כל הלילה. והנה לבם קרוב כתנור, רק כל אופה ישן בלילה, רק בבוקר יבעיר התנור ואלה אין לבם ישן, רק חושב כל הלילה.
פסוק ז:
כולם - הטעם אוכלים אלה את אלה, אפילו שופטיהם גם קושרים על מלכיהם, על כן כתוב.
פסוק ח:
אפרים, הוא יתבולל - כמו בלול מעורב. והטעם: שהם מבקשים עזר מן האומות לזה מפני זה, וזהו: מצרים קראו אשור הלכו, על כן יתבולל בעמים כמו בלול ומצרים הם הקוראים.
פסוק ח:
וטעם עוגה בלי הפוכה – אז תהי נשרפת כשאינה הפוכה. והטעם: על עצתם ובעבור כי דמה יצרם ולבם לתנור, דמה העצה לעוגה.
פסוק ט:
אכלו - הטעם על השחד שהיו נותנים לאשור ולמצרים כאשר כתוב על המלכים.
פסוק ט:
וטעם גם שיבה – שנחלש כחם ואבד הונם.
פסוק ט:
זרקה בו - התולדה זרקה בו שיבה, שהשיבה תבא מתולדת האדם.
פסוק י:
וענה - פירשתיו.
פסוק י:
ולא שבו אל ה' - כעניים שאין להם מה יתנו עוד לגוים שיעזרום.
פסוק יא:
ויהי אפרים - בקלותו וחוסר דעתו שהיו הולכים אל מצרים ואשור לבקש עזרה, והם לא ידעו כאשר ילכו כי אני אפרוש רשתי עליהם, והנה אתפשם כי לא יוכלו לברוח, על כן אמר עליהם ולא להם, ובעבור שהזכיר כיונה, אמר: כעוף השמים אורידם.
פסוק יב:
איסירם - כמו איסרם רק הוא מהבנין הנוסף ולא החליפו היו"ד בוי"ו, כמו: ועפעפיך יישירו נגדך ולא אמר אוסירם כמו אושיבם אורידם והעמידו המלה על בנינה ששרשה יסר, או העתיד ייסר. והטעם: אני איסר אלה ההולכים למצרים, אז יהיו כשמועה לעדתם היושבים בארצם.
פסוק יג:
אוי - טעם נדדו בעבור שהיו בורחים שוד יבא עליהם.
פסוק יג:
ואנכי - בלבי ומחשבתי לפדותם והם היו אומרים: כי כל לבי להרע להם.
פסוק יד:
ולא - הטעם כאשר אפדם הלילו על משכבותם ואמרו: אוי להם על הרעה הבאה עליהם, לא יזעקו אלי כאשר יזעק החולה אל הרופא.
פסוק יד:
וטעם על דגן ותירוש יתגוררו – שיתחברו ביום לאכול ולשתות, כמו: נהרסו ממגורות.
פסוק יד:
יסורו בי - ידברו סרה בי והנה בלילה לא יזעקו אלי וביום מורדים לדבר כזבים.
פסוק טו:
ואני יסרתי - הטעם אני יסרתים לא לרעתם רק לחזק זרועותם, כדרך: ואני תרגלתי לאפרים.
פסוק טז:
ישובו לא על - הטעם ישובו אל מצרים, לא על צורך רק להלשין על שריהם, וזה טעם היו כקשת רמיה, והעד מזעם לשונם.
פסוק טז:
זו לעגם - הקרוב בעיני: כי המ"ם סימן אנשי הלשון.