פסוק א:כרפאי. כאשר עלה בלבי לרפאות את ישראל מחלי צרתם אז נגלה עון אפרים ורעות שומרון אשר פעלו שקר ר״ל מיד בא העון ומקטרג עליהם:
פסוק א:וגנב יבוא. גנב אחד מהם מזדון לבו יבוא ויפשוט בגדי גדוד אנשים בחוץ לעין כל ולא יפחוד ממי ואם כי בתחילה היה גנב לעשות מעשהו בסתר לבסוף יעשה בפרסום:
פסוק ב:ובל יאמרו ללבבם. אינם חושבים בלבבם שאני זוכר כל רעת׳ הנה עתה מעשיהם הרעים מקיפים אותם מסביב והמה נגד פני ורואה אני אותם:
פסוק ג:ברעתם. במה שעושים את הרעה משמחים את מלך ישראל כי כשר הדבר לפניו וחפץ בזה:
פסוק ג:ובכחשיהם. במעשה השקרים משמחים את השרים:
פסוק ד:כמו תנור. חמום הזנות בוער בהם כמו תנור הבוער מהיסק האופה:
פסוק ד:ישבות מעיר. היצר המעיר אותם לזנות ישבות מלישת הבצק עד שיתחמץ שיהא ראוי לאפותו, ר״ל אינו בטל מן הזנות מעת שחשב כ״א עד שיהיה ספק בידו לעשות ולא יותר ולפי שהמשילו אל התנור אמר לשון הנופל בתנור שאין התנור בטל מן האפיה כי אם עד שיתחמץ העיסה ולא יותר:
פסוק ה:יום מלכנו. ר״ל ביום שמחת מלך ישראל כיום הלידה או יום המלכתו אז נעשו השרים חולים בעבור נאדות מהיין כי הרבו למלאותם לשתיה ונעשו חולים מרבוי השכרות:
פסוק ה:משך ידו. כ״א משך ידו מתקון המדינה להתחבר עם הלוצצים:
פסוק ו:כי קרבו. אשר הקריבו והכינו לבם לארוב זה על זה כמו שהאופה מכין התנור להסקה:
פסוק ו:ישן אופיהם. האופה ישן הוא כל הלילה וכאשר יאיר הבוקר הוא מבעיר שלהבת בתנור כדרך האש המעלה להב ר״ל בעוד שאין סיפק בידו לעשות הוא שבת ונח אבל מיד כשיהי׳ לאל ידו לעשו׳ מיד עושהו:
פסוק ז:יחמו כתנור. היצר מחממם לעבירה כתנור בוער׳:
פסוק ז:ואכלו. הרגו את הסנהדרין על שמיחו בידם ולכן נפלו כל מלכיה׳ ועכ״ז אין בהם מי שיקרא אלי לשוב מדרכו:
פסוק ח:הוא יתבולל. הוא התערב בין העכו״ם ולמד מעשיהם:
פסוק ח:עוגה בלי הפוכה. כחררה הנאפת על הגחלים כשאינם מהפכים אותה מעבר אל עבר שאז היא נשרפת מקצתה ואינה אפויה מקצתה כן הוא אינו מתבונן במעשיו להיות על צד השווי והיושר:
פסוק ט:אכלו זרים. העכו״ם לקחו מארצו ואינו משים על לב כאלו לא ידע מזה:
פסוק ט:גם שיבה זרקה בו. נזרקה בו תשות כח מול האויב כאיש שיבה ואינו משים על לב:
פסוק י:גאון ישראל בפניו. ר״ל בעיניו ראה השפלת והכנעת גאונו ועכ״ז לא שבו אל ה׳:
פסוק י:בכל זאת. עם כל הפורעניות הזאת הבאה עליהם לא בקשוהו ועדיין לא לקחו מוסר:
פסוק יא:כיונה פותה. כיונה הנפתה בקלות כאלו היא בלא לב כי תמהר לרדת אל הרשת לאכול מן הזרעים שבה ואינה מבחנת כי שם תלכד כן הוא אפרים כי קראו למצרים לבוא לעזרתם והלכו לאשור לחסות בצלו ולא יבינו שהוא לרעתם:
פסוק יב:כאשר ילכו. למצרים ולאשור לבקש עזרה:
פסוק יב:אפרוש וגו׳. ויפלו בה בדרך מהלכם ר״ל ההליכה ההיא תהיה להם למכשול:
פסוק יב:כעוף וגו׳. דרך העוף הנלכד ברשת התלויה ממעל לנפול ולרדת לארץ עם הרשת ולכן המשילם לעוף ואמר אורידם לארץ כי ילכדו ברשת ויפלו עמה לארץ:
פסוק יב:איסירם. אייסר אותם כפי שהשמעתי לעדתם במדבר דברי האלות הכתובה בתורה:
פסוק יג:נדדו ממני. נדדו ללכת ממני:
פסוק יג:שוד להם. השודד יבוא עליהם והוא אשור:
פסוק יג:ואנכי אפדם. בלבי היה לפדותם מצרתם אבל המה דברו עלי כזבים כי כחשו בהשגחתי כמו שנאמר ויחפאו בני ישראל וכו׳ (מלכים ב י״ז:ט׳):
פסוק יד:כי יילילו. כאשר הם מייללים על משכבותם בוכים ומתרעמים על צרותם אז אינם זועקים אלי בלבם כי מכחשים בהשגחה:
פסוק יד:על דגן. בעבור חסרון הדגן והתירוש הולכים לשוטט בארצות אחרות לגור שם והמה סרים וממרים בי כי יאמרו מקרה הוא ולא ה׳ פעל כל זאת:
פסוק טו:ואני יסרתי. וכאשר קשרתי זרועותם לחזקם היטב הנה המה חשבו עלי רע לומר לא ממנו באה ובין הרעה ובין הטובה חושבים למקרה:
פסוק טז:ישובו לא על. משימים עצמם לא כנגד העליון יתברך כ״א כנגד המקרה והיו כקשת איש רמיה שלא יורה החץ אל המקום שנפנה בתחלה כ״א בהיפך כן הם אינם תולים הדברים בהשגחה כי פתאום יהפכו עצמם ממנה ומכחישים בה ותולים הכל במקרה:
פסוק טז:יפלו. לכן יפלו שריהם בחרב האויב:
פסוק טז:מזעם לשונם. ר״ל בעבור מה שמדברים בלשונם דברים שהם לזעם לה׳ כי יכחשו לומר אין ה׳ משגיח:
פסוק טז:זו לעגם. במדה הזאת אחזו בעוד היותם בארץ מצרים כי גם אז כאלו לעגו על האמונה האמתית כי כחשו בהשגחה:
