תנ"ך על הפרק - בראשית ה - גור אריה

תנ"ך על הפרק

בראשית ה

5 / 929
היום

הפרק

ספר תולדות אדם

זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃וַֽיְחִי־שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־קֵינָֽן׃וַֽיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מַֽהֲלַלְאֵֽל׃וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־יָֽרֶד׃וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מַהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ׃וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ׃וַֽיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן׃וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְהוָֽה׃וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַֽיְהִי֙ כָּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ומגיד ביום וכו'. בב"ר (ר' כד, ז). דאם לא כן למה צריך למכתב "ביום ברא אלקים את אדם". אך קשה שהרי כתב לך (פסוק ב) "זכר ונקיבה בראם וגו'", ואם כן קאי "ביום ברא אלקים" על "זכר ונקיבה בראם", ומנלן לומר שביום שנבראו הולידו, והרא"ם פירש ד"ביום ברא אלקים את האדם" דבוק עם "זה ספר תולדות אדם" הכתוב לפניו, וכן פירושו - "זה ספר תולדות - ביום ברא אלקים את האדם", ולמדך ביום שנברא הוליד. ועדיין קשה מנא לן ד"ביום ברא אלקים" דבוק אל "ספר תולדות אדם", ויראה דלא יתכן לומר כמשמעו "ביום ברא אלקים את האדם וגו' זכר ונקיבה", דאם כן למה יכתוב "ביום ברא אלקים", דפשיטא ביום שבראם - זכר ונקיבה בראם, דאיך יעלה על דעתך שקודם יום הבראם או אחר הבראם זכר ונקיבה בראם, והוי למכתב 'זה ספר תולדות אדם זכר ונקיבה ברא אותם וגו'', אלא דפרושו "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם", כלומר שהולידו ביום ברא אלהים את האדם:עד כאן פירש מן האשה. דאין לומר שלא פירש מן האשה ק"ל שנה רק שלא הוליד עד ק"ל שנה (קושית הרא"ם), דהא למעלה אמרינן (ד, כה, אות לא)שהוסיף לו תאוה על תאוותו כדי שיוליד תולדות, ומאחר שהיה רוצה שיוליד אם כן בודאי אם ידע אשתו היה מוליד, רק עד כאן פירש מן האשה:שממנו נבנה העולם. דאם לא כן למה שינה למכתב כאן "בן" יותר מבשאר תולדות, אלא שממנו נבנה העולם. ודע כי לשון "בן" הוא בכל מקום לשון בנין, לפי שהבן הוא בנינו של אביו, ואף לשון "בת" שרשו 'בנת', אלא שהנו"ן מובלעת. וראיה לזה כאשר יאמר בכינוי יאמר 'בתך' בתי"ו בדגש, להבלעת נו"ן, ולשון "רבות בנות" (משלי לא, כט), כך כתב הראב"ע בפירוש (להלן טז, ב), לכן דרשו (תנחומא בראשית, יא) כאן לשון בניין הוא:ינח ממנו עצבון ידינו וכו'. ולפי זה "ממעשינו" שכתוב אחריו צריך לפרש כך; זה יניח ממנו עצבון ידינו, שנהיה נחים ממעשינו ומעצבון ידינו. דאם לא כן איך יתפרש "ממעשינו", כי 'יניח ממנו' משמע שיהיה הנחה למעשינו או לעצבון ידינו, וכאשר יאמר "ממעשינו" במ' או "מעצבון ידינו" משמע שיניח אותנו מן העצבון עד שנהיה אנחנו מסולקים ממנו, והוא דבר והפכו, כי בלשון האחד משמע ההנחה הוא על האדם, ובלשון השני משמע ההנחה על המעשה, לכך צריך לפרש כך - זה ינח ממנו עצבון ידינו עד שנהיה אנחנו נחים ממעשינו. ומה שאמר 'זה ינח ממנו עצבון ידינו' ולא אמר 'זה ינח ממנו מעשינו' (קושית הרא"ם), כי כאשר יאמר "מעשינו" סתם אין הוכחה שהוא לרעה אלא אם כן כתוב אצלו "מעצבון ידינו", דאפשר "מעשינו" הוא לטובה, לכך נקט (הפירש) [המפורש] דהוא "מעצבון ידינו" שהוא מבואר לרעה, כך דעת רש"י:
ואומר אני שדעת רז"ל אינו כן, דבמדרש רבה (ב"ר כה, ב) אמרו - לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא היה צריך קרא למימר [אלא נח] זה יניחנו, או נחמן (לאמר) זה ינחמנו, אלא בשעה שברא הקב"ה העולם השליטו לאדם הראשון על הכל, הפרה נשמעת לחורש, והתלם לחורש, וביום שחטא המרידו, וכיון שעמד נח - נחו, נאמר כאן ניחה ונאמר (שמות כג, יב) "למען ינוח וכו'". נראה כפי מדרשם ז"ל כי "ינחמנו" הוא כמשמעו, וכן פירוש הכתוב "ויקרא שמו נח" על שם הנחה "לאמר זה ינחמנו ומעצבון ידינו וכו'", ולשון נחמה הוא הנחה, כי כאשר האדם מנוחם - הוא לו הנחה, לכך אמר הכתוב "ויקרא שמו נח לאמור זה ינחמנו", פירוש כי הוא ינחם אותנו, וזהו הנחה, לכך קרא שמו "נח". אלא מפני שקשה למה לא כתב הלשון בשוה לגמרי - 'ויקרא שמו נחמן לאמור זה ינחמנו', או 'זה ינחנו ממעשינו' ולפיכך תרצו בזה שלכן כתיב כך לדרוש לשון נח - שהתלם והפרה נחו, לפיכך כתיב "ויקרא את שמו נח" דהיינו שלכל היה הנחה, ומפרש אחריו לאמר "זה ינחמנו וגו'":כבש הקב"ה מעיינו וכו'. וקשיא תינח דכבש מעיינו עד ת"ק אם יהיו רשעים, אבל שמא יהיו צדיקים למה כבש מעיינו עד ת"ק, ואין לומר דמשום רשעים הוצרך לכבוש מעיינו עד ת"ק, דאם כן למה הוצרך לומר 'ואם יהיו צדיקים יהיה צריך להרבה תיבות', תיפוק ליה משום שהיו רשעים בלבד היה כובש מעיינו, אלא משום רשעים לבד לא היה כלום, ונראה לומר דודאי עיקר הטעם דכבש מעיינו בשביל שלא יוליד רשעים, אך הוקשה דשמא יהיו צדיקים, ולעולם מדת הטובה יותר ממדת הרע (סוטה יא. ), והיה ראוי שיהיה מכריע שמא יהיה צדיק נולד - לחשש שמא יהיה רשע, לפיכך קאמר דאף אם יהיו צדיקים יש בזה קצת רע, דצריך לעשות הרבה תיבות, ולפיכך לא היה ראוי להכריע:
ובמדרש רבה (ב"ר כו, ב) 'ר' יודן אומר מה טעם שכל הדורות הולידו למאה ונח לת"ק, אמר הקב"ה אם רשעים הם יאבדו במבול (ויהיו) [ויהיה] רע לצדיקים, ואם צדיקים הם אטריח כו', ר' נחמיה אומר אפילו יפת הגדול לא היה ראוי לעונש עד שנתיים אחר המבול' עד [כאן]. ולדעת רש"י צריך לומר דר' יודן ור' נחמיה לא פליגי, שהרי רש"י חבר שתי הדעות יחד. והרא"ם תירץ דפליג ר' נחמיה אדר' יודן, דלר' נחמיה לא היה טעם שכבש הקב"ה מעיינו רק בשביל ספק רשעים שמא יהיו רשעים, אבל בשביל שיהיו צדיקים ויצטרך לכמה תיבות לא חייש. ודוחק גדול הוא דבשביל טעמא יתירה שנתן ר' יודן שאם יהיו צדיקים יצטרך לתיבות הרבה - יהיה חולק עליו, אבל בודאי ר' נחמיה פליג, כי לדעת ר' יודן כדי שלא יולד הרבה בנים כבש השם מעיינו, ואחר שהתחיל להוליד אם היו לו בנים רשעים היו בני עונשין ולא מהני כבוש מעיין, רק שלא יהיו לו הרבה בנים. ואלו ג' בנים - זכות נח וזכותן גרם שלא חטאו, ואם לאלו שלשה עמד זכותן - לא עמד זכותן להרבה בנים. ולדעת ר' נחמיה היה כובש מעיינו כדי שלא יהיה אפשר שהגדול בבניו בן עונשין. ורש"י כתב אליבא דר' נחמיה, כי אף לר' נחמיה צריך לומר שאם היה לו בנים רשעים היה רע לצדיק, דאם לא כן יוליד בנים מיד ואף אחר שיהיה בן ת"ק, ואז אותן שנולדו אחר שהיה בן ת"ק לא יהיו בני עונשין, אלא שהיה רע לצדיק כדלעיל, ולא קשיא:
ומה שאמר שקודם מתן תורה לא היה ראוי לעונש אלא אם כן היה בן ק', יש להקשות למה נענשו ער ואונן בידי שמים (להלן לח, ז-ט) ולא היו בני מאה, ויש לתרץ שבית דין של מעלה אין מענישין, אבל עונש הקבוע לחטא שהמוציא שכבת זרע לבטלה עונשו מיתה בידי שמים כדאיתא בפרק כל היד (נדה יג. ), וכיון שאין צריך דין, שזה דינו קבוע, חייב מיתה. דאם לא כן אחר מתן תורה בית דין של מעלה עד כ' שנה אין מענישין (שבת פט ע"ב) - אם אוכל חלב לא יהא חייב מיתה בידי שמים או כרת, אלא כמו שאמרנו:והלא יפת הוא הגדול. כמו שהוכיח לקמן בפרשת נח גבי "אחי יפת הגדול" (להלן י, כא):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך