א זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ב זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃ ג וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃ ד וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ ה וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ ו וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃ ז וַֽיְחִי־שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ ח וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ ט וַֽיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־קֵינָֽן׃ י וַֽיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יא וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ יב וַֽיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מַֽהֲלַלְאֵֽל׃ יג וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יד וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ טו וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־יָֽרֶד׃ טז וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יז וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מַהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ יח וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ׃ יט וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כ וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ כא וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃ כב וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כג וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ כד וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ כה וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ׃ כו וַֽיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כז וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ כח וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן׃ כט וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְהוָֽה׃ ל וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ לא וַֽיְהִי֙ כָּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ לב וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ביום ברא וגו', מגיד שביום שנברא - הוליד. ע"כ. לכאורה אין כל הכרח לומר כך, שהרי לפי פשוטו בא הכתוב ללמדנו, שכאשר (ביום) ברא ית' את האדם, עשהו בדמותו. ור' גור אריה. ומה משמע "הוליד" שבכאן, ר' למעלה (ד, יח). (פ' בראשית תשמ"ז)
פסוק ג:
"ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד... ויקרא את שמו שת". כלומר האנושות כולה מזרעו שלו. והיכן צאצאיו של קין? והרי הכתוב כבר מנה מהם את חנוך, את עובד, מחויאל, למך, יבל, תובל קין (ד, יז-כב)? (פ' בראשית תשס"ה)
פסוק ג:
הרי הם אבדו במי המבול. (פ' נח תשס"ז)
פסוק ג:
"ויקרא את שמו שת". זה שקין אינו מוזכר כאן כבן אדם, ראה תרגום יונתן בן עוזיאל, פרקי דרבי אליעזר (כז), רמב"ן ואור־החיים הק', כולם הקשו בכיוון אחד וכל אחד בסגנונו. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק ג:
רש"י ד"ה שלשים ומאת שנה, עד כאן פירש מן האשה. ע"כ. וכפי שכתב למעלה (ד, כה).
פסוק ה:
"ויהיו". לשון זה חוזר בפרקנו שוב ושוב: ח, יא, יד, יז, כ, כז, כנ"ל. אבל בפס' כג נאמר: "ויהי". וכן בפס' לא. שאלני על כך ר' בנימין לנדאו בשעת הקידוש של ר' מנחם קצבורג. ועתה דומה לי שר' יהודה קיל עומד על כך בפירושו החדש, ב"דעת מקרא". (פ' בראשית תשנ"ב) שם הביא דברי הגר"א שתפס בשניהם (בחנוך ובבן בנו למך) לשון יחיד, מכיון שלא האריכו ימים כמו אבותיהם ור' שם עוד.
פסוק כב:
"ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח... ויתהלך חנוך את האלהים". וקשה לי, (א) מה בא "אחרי הולידו" ללמדנו? וכי רק אחר הולידו בנו התהלך את האלהים? (ב) לשם מה החזרה "ויתהלך" וגו' בשניה? (ג) לכאורה מקום פס' כג הוא אחר פס' כד? (פ' בראשית תשמ"ט) ור' נזר הקודש על מדרש רבה שביאר טעם החזרה וסדר הפסוקים, שהוא כדי לסמכו ל"ואיננו", לגלות שזאת היתה סיבת מיתתו, שימות בצידקו.
פסוק כה:
"ויולד את למך". למך הוא אחד השמות המעטים שמופיעים בתורה יותר מפעם אחת... כרגע זכור לי רק עוד השם קרח... והיה ראוי למצוא הסבר לתופעה זו. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק כה:
כשהזכרתי הערה זו בדברי בליל שבת בבר־המצוה של יובל שי', התברר לי במהרה, שלא כל כך מעט שמות חוזרים. יש, למשל, ארבעה חנוך בפרשה. חיליק, צביקה שפירא (אחיה של לאה) וזאבי היו ראש המחפשים. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק כח:
רש"י ד"ה ויולד בן, שממנו נברא העולם. ר' שפתי חכמים (אות ט). והשוה להלן (ו, י) "...שלשה בנים את־שם ואת־חם ואת־יפת". ראה אפוא, כי הביטוי "ויולד את..." בא רק כאשר נולד זה אינו מוזכר עוד, ואלו "ויולד בן" וכדו' (בנים) בא כאשר עוד יוזכרו. אבל לא כן למעלה (ריש פס' ד) - "ותלד את קין" ושוב לא כן להלן (יא, ו) - "ויולד את־אברם" וגו', ודווקא שם היה ראוי להיכתב "ויולד בן שממנו נברא העולם, דהיינו אברהם. או שמא צריך לרמוז "שממנו נברא העולם" דווקא לגבי הבנין הפיזי, ור' להלן (יז, יט וכא, ב) (לגבי משפחה?) ור' גם להלן (יט, לז-לח).
פסוק כח:
נראה שמן הדין לבדוק ענין מתן השמות כולו, אימתי נולד X ואימתי נולד "בן" וקוראים לו שם, וגם אימתי השם הוא ע"ש העתיד ואימתי משתנה השם בשלב מאוחר יותר. (פ' נח תשמ"ז)
פסוק כט:
רש"י ד"ה זה ינחמנו, יניח ממנו את עצבון ידינו וכו'. דומה שיש כאן בהמשך שני דברים נפרדים, האחד - שעם לידת נח נחה האדמה מן הקללה שנתקללה בגלל חטא אדם הראשון, והאחר - שמאוחר יותר המציא נח את המחרישה, ועל־ידי כך נחה להם לבני האדם, ואת השם נתן למך לבנו על שם התופעה הראשונה (שהרי על המצאת המחרישה העתידית לא יכול היה לדעת, כי לא נביא היה), ולכאורה מסב רש"י "עצבון ידינו" על עניין המחרישה ו"ממעשנו" על ענין הפסקת הקללה שרבצה על האדמה, אך הדברים אינם מתיישבים יפה בלשונו. גם קשה, למה אינו מפרש "ינחמנו" מלשון נחמה, והדיבור כולו צריך עיון רב. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק לב:
"ויולד נח את שם" וגו'. מסתבר ש"ויולד" הוא עבר רחוק, שהרי לא שלישיה היו שלושת בניו אלה ולא בשנה אחת נולדו. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק לב:
ור' רש"י להלן (י, כא ד"ה אחי יפת): ...שהרי בן חמש מאות שנה היה נח כשהתחיל להוליד! (פ' נח תשנ"ב)
פסוק לב:
וקשה החזרה על השם נח - "ויולד נח", ושלא כבכל היתר, שם אין חזרה כזאת. (פ' בראשית תשס"ג) ור' דעת מקרא, שזאת כנראה על־פי הכלל שכל כפל בא לחיזוק, לזרוז ולחיבה.
פסוק לב:
רש"י ד"ה בן חמש מאות שנה, ...לעשות תיבות הרבה. כבש את מעיינו וכו'. מכיוון שר' יודן שם את כל המונולוג בפיו של הקב"ה, צריך לכאורה לנקד "כיבש את מעיינו", כלו' הקב"ה מנע מנח להעמיד בנים עד הגיעו לגיל חמש מאות. ומכל מקום לשון הסיפא "ראוי לעונש לעתיד, וכן לפני מתן תורה" קשה. (פ' בראשית תשמ"ט) ור' נחלת יעקב שתמה כיצד יתכן ששני חלקי חייהם של בני יעקב שכל אחד לא הגיע לימי ק"נ שנה, לא יהיו בני עונשין. לכן נראה לו ליישב על־פי מה שכתבו חז"ל שאלפיים שנות תורה מתחילות מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן", אז היה אברהם בן נ"ב שנה. לפי זה כוונת רש"י באמרו "וכן לפני מתן תורה" שהיה זה גם לפני שעשו אברהם ושרה נפשות בחרן.
פסוק לב:
וקשה לי, "אטריח עליו לעשות תיבות הרבה", מדוע לא יעשה כל אחד לעצמו? כלום היה נח בעל מונופול לבניית תיבות? (פ' נח תשס"ג)