פסוק א:ואתה בן אדם, מפני שבנבואה הקודמת כבר נבאו הנביאים לפניו, (כמ"ש האתה הוא אשר דברת בימים קדמונים, אמר ואתה בן אדם הנבא שיחדתי לך נבואה פרטית ביחוד שלא נבאו הנביאים, ואמרת הנני אליך גוג, נבא שאחר מפלתו זאת יתחזק שנית ויאסף מחנותיו שנית על ירושלים, וז"ש (ב) והעליתיך מירכתי צפון שתעלה שנית על הרי ישראל למלחמה, והנה בפעם הראשון אומר והיה ביום בוא גוג על אדמת ישראל, שיהיה מפלתו תיכף בבואו בגבולם ועל אדמתם, אבל בפעם השני יגיע על הרי ישראל, ויצור על ירושלים, ואז והכיתי, שאז ילחם ה' בו עד שלא יוכל לירות בקשת ובחיצים כמ"ש (זכריה י"ח) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם, ואז על הרי ישראל תפול ויהי למאכל לעוף ולבהמה, ואח"כ על פני השדה תפול, שבירדם מן ההרים יהיה בהם המגפה אשר יגוף ה' את הצובאים על ירושלים (כמ"ש בזכריה י״ד:י״ב) ויפלו על פני השדה:
פסוק ו:ושלחתי אח"כ תבוא המגיפה והכליון גם במדינתו וגם ביושבי האיים המופרדים מבני אדם, ויושבים לבטח, ואז יכירו גם הם כי אני ה':
פסוק ז:ואת שם קדשי אודיע, כי אז אודיע לישראל שאני מנהיגם בדרך הקדושה שהיא התרוממות והתעלות מן הדרך הטבע, ולא אחל את שם קדשי עוד שיאמרו מבלי יכולת, עד שכל הגוים ידעו כי אני ה' קדוש בישראל ומנהיגם בהנהגה השגחיית נסיית:
פסוק ח:הנה באה, מפני שהיום הזה מיועד סתום וחתום ולא הודיעו ה' לשום נביא וחוזה ולבא לפומא לא גליא, ועדיין אינו במציאות בעולם החזיון בפועל, רק בעת שיבא הדבר ויהיה אז הוא היום אשר דברתי אז יבא אל מציאות הדבור ואז יתרשם בפועל:
פסוק ט:ויצאו יושבי ערי ישראל, שלא יצאו עד עתה למלחמה יצאו אל השלל, ואז יקחו כלי הנשק לבער בם אש, כי לא יצטרכו מעתה לכלי נשק אחר שה' נלחם להם, ולא יוכלו להשתמש בם רק להבעיר בעציהם ובערו והשיקו, בין מה שיבערו לחמם, בין מה שישיקו התנורים לאפות, יהיה בנשק ומגן וצנה וכו' עד שכל מיני כלי זיין יתבטלו אז, (כמ"ש (ישעיהו ב׳:ד׳) לא ישא גוי אל גוי חרב, וכתתתו חרבותיהם לאתים), ויהיו רבים כ"כ עד שיספיקו להבעיר בהם שבע שנים, הגם כי שלא ישאו עצים מן השדה, כדרך שבמקום שאין יער מלקטים עצים של קוצים כסוחים המפוזרים בשדה, וגם במקום שיש יערות והעצים מצויים לא יחטבו מן היערים, כי אסיפות כלי הנשק יהיה קל יותר מרוב רבויים, ולא תאמר הלא קל להם יותר לחטוב מן היערים הסמוכים להם, אומר ושללו את שולליהם אחר שבל"ז יצאו לשם לשלול ולבוז יקחו עמהם גם כלי הנשק הנשאר בשלל ומן הברזל שעליהם יעשו כלים, והעצים יבערו:
פסוק יא:והיה ביום ההוא, הנה נבא כדניאל על גוג, ויטע אהלי אפדני בין ימים להר צבי קדש ובא עד קצו, שיטע אהל כללי בין הים ובין הר ציון, מבאר כי במקום ההוא ימצא קבר לכלל מחנהו, שקדמת הים שיטע שם אהלי אפדני נמצא גיא בין שני הרים, עד שהעוברים קדמת הים יתעכבו שם מלכת דרך ישרה מפני הגיא הזה כי היא חוסמת ומונעת את העוברים, ושם יפלו ע"י ה' בחזירתם אל אהליהם אצל הים, ושם יקברו אותם ומפרש בל תאמר שהם בעצמם יקברו חלליהם, כי הם יפלו כולם ואין קובר מביניהם, רק בית ישראל יקברום למען טהר את הארץ מן העיפוש והסרחון ומן הטומאה, וזה יתמיד שבעה חדשים:
פסוק יג:וקברו, הנה הדרך הוא שיזהרו העם מקבור את המתים במגפה, ובפרט החללים ששכבו ימים רבים בלי קבורה שמעלים עיפוש ודבר ויתדבק בקוברים, ורק יפרישו אנשים מיוחדים לזה, והעם יזהרו מן הקוברים פן ידבק בהם הדבר, אבל אז יקברו כל עם הארץ, וזה יהיה להם לשם שמזה יראו כולם כי הם נשמרים מה' ואינם יראים מדבר וממגפה כמ"ש לא תירא מפחד לילה מדבר באופל יהלך, וזה יהיה יום הכבדי שיתראה כבוד ה' והשגחתו הפרטיית על ישראל ושמירתו אותם מכל פגע, כמ"ש ה' ישמרך מכל רע:
פסוק יד:ואנשי תמיד, וחוץ מזה שכל העם יתעסקו לקבור החללים אצל הגיא ששם היה המלחמה, יבדילו אנשים שיעסקו בתמידות להיות עוברים בארץ לקבר את העוברים, שנותרו על פני הארץ, אלה מן הצובאים שנודדו ועברו בארץ ומתו במגפה ונפלו באחת המקומות יקברו אותם שם במקומו, כדי לטהר את הארץ, וזה יארך שבעה חדשים, כי אחר שבעה חדשים כבר יעוכל הבשר, וגם החיות והעופות יאכלו בשר ההרוגים עד עת הזאת, ומאז לא יקברו העצמות במקום שימצאום, רק מקצה שבעה חדשים יחקרו וידרשו אם ימצא עצמות באיזה מקום לציין עליהם:
פסוק טו:ועברו, אחר ז' חדשים כשיעברו העוברים וראה עצם אדם (כי לא יהיה עוד עצם שיש עליו בשר רק עצם לבד) ובנה אצלו ציון שיוכר המקום וישמרו מקרוב אליו, אם מפני הטומאה, אם מפני הנגף, כי הנס הזה שלא יוזקו מן הנגפים לא יארך רק ז' חדשים, ולכן יבנה ציון ולא יגע בו עד קברו אותו המקברים הם ילקטו העצמות ויקברו אל גיא המון גוג:
פסוק טז:וגם, ור"ל וכמו שיקרא הגיא גיא המון גוג, כן יקרא עיר שששם נטעו אהליהם קרוב אל הגיא, יקרא בשם עיר המון גוג, לזכר ששם היה ושם נעשה הנס ושם נפלו, ולהשמר מן העיר הזאת הטמאה כמדור העמים, ובזה יטהרו את הארץ:
פסוק יז:ואתה בן אדם הודיע למה בסוף שבעה חדשים לא ימצאו עוד הרוגים שיש עליהם בשר, כי ה' הכין החיות והעופות שיאכלו את בשרם, וז"ש אמור לצפור כל כנף, הקבצו המפוזרות יתקבצו ביחד, ואחר שיהיו מקובצים יתאספו לבא ביחד אל מקום ההרוגים, כי זה ההבדל בין קבץ ובין אסף כמ"ש (בישעיה י"א) על זבחי אשר אני זבח לכם שהוא זבח גדול, א. ממהות המאכלים, בשר ודם, ב. מאיכות המאכלים וטובם בשר גבורים ודם נשיא הארץ שכולם אילים כרים וכו' ובשרם ודמם טוב:
פסוק יט:ג. מכמות המאכל החלב כדי שביעה והדם כדי שכרון:
פסוק כ:ושבעתם על שלחני גם אחר הסעודה יעמוד השולחן נכון, ועוד תמצאו סוס ורכב וכל מיני מאכל, מיתר החללים הנופלים:
פסוק כא:ונתתי וחוץ מזה אתן כבודי בגוים כמ"ש (ישעיהו ס״ו:י״ט) ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים וכו' וראו את כבודי בגוים, ומפרש שזה יהיה, א. ע"י שיראו הגוים את משפטי שהענשתי אותם על עונותיהם ובמקום שחטאו, מדה כנגד מדה, ב. ואת ידי, וכחי, כי העונש יהיה בדרך נס ויראו יד ה' כי חזקה היא:
פסוק כב:וידעו, ומזה ימשך שני דברים, א. אל ישראל, שמן היום ההוא והלאה ידעו שאני ה' אלהיהם שאלהותי מתיחס אליהם בהנהגה נסיית השגחיית:
פסוק כג:ב. וידעו הגוים, שתחלה היה חילול ה', א. על הגלות, שאמרו עם ה' אלה ומארצו יצאו, ועתה ידעו כי גלו בעונם, שמפני שמעלו בי לכן ואסתר פני מהם, ב. היה חילול ה' בגלות עצמו שכמה פעמים נמכרו לטבח ולהרג ולא הושיעם ה', עתה ידעו שמה שאתנם ביד צריהם ויפלו בחרב כולם ע"י השמדות והגזרות שהיו בימי הגליות זה היה מפני, כי כטמאתם וכפשעיהם עשיתי אתם, שלכן ואסתר פני מהם בימי הגליות, ולולא המעל לא גלו ולולא הפשעים לא היה מסתיר פנים גם בימי הגליות:
פסוק כה:לכן כה אמר ה', נגד הגלות עתה אשיב שבות יעקב, ונגד הצרות שסבלו בעת הגלות ורחמתי את בית ישראל, ויעקב הם עשרת השבטים הם רק נדחים ולא סבלו שמדות וא"צ רק השבה, וישראל הם שבט יהודה ובנימין שסבלו תלאות רבים הם צריכים רחמים, ונגד שהיה חילול השם וקנאתי לשם קדשי:
פסוק כו:ונשו, נגד הגלות שהיה להם כלימה מגלותם ונשו את כלמתם, ונגד מה שחטאו נשו את מעלם, ומפרש (נגד ונשו את כלמתם) בשבתם על אדמתם לבטח ולא יגלו עוד:
פסוק כז:(ונגד את מעלם) אמר בשובבי אותם מן העמים (שלא היו מפוזרים ביניהם), וקבצתי אותם מארצות שמן העמים נפוצו בארצות וצריכים קבוץ כמ"ש כ"פ ונקדשתי בם לעיני גוים רבים כי יתקדש ה' ע"י מעשיהם הטובים וע"י הנסים שיעשה עמהם ובזה ישכחו את מעלם:
פסוק כח:וידעו, ואז יכירו כי גם בהגלותי אותם אל הגוים הייתי ה' אלהיהם והגלות לא היה לרעה רק לטובה ובהשגחתי הפרטיית, כי גאולת כורש לא היתה גאולה אמיתית, ולא היה עת התקון המקוה, והיה בה ד' חסרונות, א. שהלכו ברצון כורש, ואז וכנסתים על אדמתם בעצמי, ב. שאז לא שבו כולם לא"י ואז ולא הותיר עוד מהם שם:
פסוק כט:ג. שאז הסתיר פני מהם בכל פעם כמו בימי היונים והרומים ואז לא אסתיר פנים, ד. שאז לוקח מהם רוה"ק והנבואה, כמ"ש ה' דברים חסרו בבית שני ואז אשר שפכתי רוחי על בית ישראל שישוב אליהם רוה"ק והנבואה: (השאלות הקיימות לפי דעת המפרשים בענין צורת הבית, ראה בסוף הספר) בעשרים וחמש שנה לגלותנו הוא גלות יהויכין שגלה י"א שנה לפני החורבן, ולפ"ז עת נגלה אליו הנבואה הזאת היה ארבע עשרה שנה אחרי אשר הכתה העיר, ואז היה שנת היובל, (כי היובל הקודם היה בי"ז שנה ליאשיהו עת מצאו הספר בבית הה', שהיה ל"ו שנה קודם החורבן) לכן אמר בר"ה בעשור לחדש, שלא יצוייר שיהיה ר"ה בעשור לחדש רק בשנת היובל שאז ביוהכ"פ תוקעים בשופר והעבדים יוצאים לחירות, [הערה: דע שחשבון זה אינו עולה לר' יהודה שסובר בנדרים (דף ס"א) ששנת החמשים עולה למנין שבוע, ולדידיה חל היובל י"ז שנה קודם לכן, אך ר' יהודה לשטתו שלדידיה בל"ז אאל"פ שר"ה הוא בעשור לחדש, דהוא ס"ל בספרא (בהר פ"ב) ששנת היובל מתקדשת בתחלתה וחשבון זה הוא לרבי יוסי בערכין (דף י"ח) ובסדר עולם, והוא לשטתו שס"ל שתקיעה מעכבת כמ"ש בספרא (שם משנה ד) ובר"ה (דף ט') ולדידיה לא היו עבדים נפטרים לבתיהם עד יום הכפורים כמ"ש בס' התו"ה (שם סי' י"ח), ולרבי יהודה צל"פ מ"ש בראש השנה היינו בתחלת השנה ולא בא הלשון בדוקא: ע"כ] היתה עלי יד ה', מבואר אצלי שיד ה' מורה על שיניע את הנביא אל ענינים נשגבים ומחזות עצומות, ויבא אותי שמה ר"ל אל העיר שהוכתה: