פסוק ב:בן אדם הנבא, ואמרת אליהם לרועים. תוספות ביאור:
פסוק ב:רועי ישראל. הם המלכים. כי אחר שהמשיל העם לצאן המשיל המלכים לרועים:
פסוק ב:אשר היו רועים אותם. עצמם וכן וירעו הרועים אותם עצמם ויקבור אותו בגיא קבר את עצמו וכן תירגם יונתן ווי על פרנסי ישראל דהוו מפרנסין נפשיהון הלא לפרנסא עמא אתמניאו פרנסיא אמר כי המלכים היו מתעסקין בהנאת עצמן ולא היו חוששין על העם להנהיגם כמשפט:
פסוק ב:הלא הצאן ירעו הרועים. הלא היה להם לרעות הצאן למה נתמנו רועים אלא לרעות אותם דעה ובינה והשכל כמו שנאמר בדוד שהיה רועה נאמן ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו וכן אמר באסא ויאמר ליהודה לדרוש את ה' ולעשות התורה והמצות ונאמר ביהושפט שלח לשריו וגו' ללמד בערי יהודה ונאמר וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה' וישבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם ונאמר ויעמד שפטים בארץ ונאמר ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם וגו':
פסוק ג:את החלב. אמר כי מיטב הצאן יאכלו. רוצה לומר שיקחו ממונם שלא במשפט ויונתן תירגם ית טובא אתון אכלין ועמר נקי אתון לבישון ופטימיא אתון נכסין לעמא ליתיכון מפרנסין:
פסוק ג:הבריאה. השמנה כמו ועגלון איש בריא מאד להבריאכם מראשית מנחת ישראל:
פסוק ד:את הנחלות. שרשו חלה מבנין נפעל ופירוש נחלות שהם כאבות באחת מאיבריהן וצריכות חזוק:
פסוק ד:ואת החולה. שיש להם חולי שצריכה רפואה:
פסוק ד:ולנשברת. שנשבר אחד מעצמיה:
פסוק ד:ואת הנדחת. שנפרדה מהאחרות וידע אדם מקומה ולא חשו להשיבה עם שאר רעותיה:
פסוק ד:ואת האבדת. שנדחה ואבדה ולא נודע מקומה וכל זה משל על עניי ישראל הבריאים והחולים שלא השגיחו עליהם וכן השבויים והגולים לא חששו בהם לפדותם ולהשיבם:
פסוק ה:ותפוצינה, לכל חית השדה. פירוש המשל כתרגומו ואתמסרו לשיצאה לכל מלכות עממיא ואטלטלו ובנוסחא אחרינא יש לאשתיצאה לכל מלכות וגו':
פסוק ח:חי אני. מבואר הוא:
פסוק ט:לכן. שנה הפסוק לחזק הענין ולא שנה בו מלה אלא שהראשון רועים והשני הרועים והראשון את דבר ה' והשני דבר ה' ויונתן חדש בו בתוספת שהוסיף בו בכן פרנסיא רשיעיא תובו לאורייתא ואנא עתיד לרחמא עליכון אציתו לאולפן אורייתא וקבילו פתגמא דה':
פסוק י:כה אמר, ודרשתי. שאעניש אותם על אשר לא רעו אותם:
פסוק י:והשבתים מרעות צאן. שאקח המלוכה מידם ולא ירעו עוד הרועים אותם כלומר ולא ימלכו עליהם עוד ויונתן תירגם ולא יתפרנסון עוד פרנסיא נפשיהון:
פסוק יא:כי כה אמר, הנני אני. כיון שפשעו בהם הרועים אני אדרוש אותם ואוציאם מגלותם:
פסוק יב:כבקרת, נפרשות. כמו נפרדות כי אז יבקר אותם יותר היטב ויונתן תירגם ומפרש להון:
פסוק יב:ביום ענן וערפל. כי יום חשך היה לכם הגלות והמליצה כי הצאן מתפזרות ביום המעונן:
פסוק יג:והוצאתים, אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ. כי העזים טוב מרעיתם בהרים. והכבשים והרחלים בעמקים ובאפיקים והנה ישראל ישובו לארצם וישכנו בכל מושב טוב בהרים ובעמקים:
פסוק יד:במרעה טוב, ובהרי מרום ישראל. אמר זה על ירושלים שהיא גבוהה מכל ארץ ישראל וכן ישראל יהיה להם נוה בירושלים לעתיד לבא כמו שכתוב בסוף זה הספר:
פסוק טו:אני ארעה, ואני ארביצם. כי הרועה ירעה הצאן עד הצהרים ובצהרים אז ירביצם כמו שכתוב איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים:
פסוק טז:את האבדת, ואת החולה אחזק. אמר חולה הנה במקום נחלות וחולה שאמר למעלה ואמר אחזק הכולל שניהם כי הרפואה לחזק הבריאות:
פסוק טז:ואת השמנה ואת החזקה. אשמיד השמנה והחזקה שדוחפין את החלושות מהמרעה אני אשמיד חזקתן:
פסוק טז:ארענה במשפט. כהוגן כמו החלושות שלא ירעו יותר מן הראוי להן והמשל על העושקים והחזקים שהיו בישראל והיו עושקים את העניים והחלושים ויונתן תירגם ית חטאיא וית חייביא אשיצי ואפרנס ית עמי בדינא:
פסוק יז:ואתנה, בין שה לשה. בין החזקה לחלושה:
פסוק יז:לאלים ולעתודים. כי הם החזקים שבצאן ויונתן תירגם לענין המשל בין גבר לגבר לחטאיא ולחייביא:
פסוק יח:המעט. פירוש המשל כתרגומו הזעיר לכון דפרנוס טב אתון מתפרנסין ומותר פרנוסכון דישין ברגליכון ומשתי מתקן אתון שתן וית מותרא ברגליכון אתון דישין:
פסוק יח:ומשקע מים. המים הצלולים כמו שפירשנו בפסוק אז אשקיע מימיהם:
פסוק יט:וצאני. ועמי ויונתן תרגם ועמי מותר מיכל שמשיכין אכלין ומותר משתי שמשיכון שתן. תרפשון:
פסוק יט:ומרפש. כתיב בשי"ן והם ענין הרמיסה במים והעכירה:
פסוק כ:לכן, בריה. כמו בריאה ופירושו שמנה והמשל כתרגומו בין גבר עתיר ובין גבר מסכן:
פסוק כא:יען. תרגם יונתן חלף דברשע ובדרע דחיקתון וגו':
פסוק כב:והושעתי. מבואר הוא:
פסוק כג:והקימותי, את עבדי דוד. המשיח שיעמוד מזרעו בעת הישועה:
פסוק כה:וכרתי, וישנו ביערים. כי לא יפחדו מחית היער. וישנו ענין שינה:
פסוק כו:ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה. אתן אותם ברכה על דרך והיה ברכה וסביבות גבעתי אתן אותם ברכה והיא ארץ ישראל כלה שהוא סביבות בית המקדש כי בית המקדש באמצע ארץ ישראל הוא ובית המקדש נקרא הר וגבעה כמו שכתוב נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות וי"ת ואשרי יתהון סחור סחור לבית מקדשי ויהון מברכין ותירגם הגשם מטר בכיר:
פסוק כח:ולא יהיו, וחית הארץ לא תאכלם. משל כתרגומו ומלכות ארעא לא ישיצינון:
פסוק כט:והקימותי להם מטע. כמו שאמר ונטעתים על אדמתם:
פסוק כט:לשם. שיצא שמם בגוים וי"ת לקיימא:
פסוק כט:אסופי רעב בארץ. ענין כליון כמו אסוף אסיפם וי"ת מטלטלי כפנא כי כשהיה רעב בארץ ישראל היו מטלטלים במצרים ובשאר ארצות והיו נושאים שם כלימות הגוים כמו שנאמר גרות באבות כשהלכו למצרים ולארץ פלשתים ונאמר באבימלך לגור בשדי מואב ונאמר בשונמית ותגר בארץ פלשתים:
פסוק לא:ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. כשתהיו צאן מרעיתי שארעה אתכם דעה ובינה והשכל אז תקראו אדם לא צאן ובהמה כי כשיתפתה האדם לתאות העולם הנה הוא בהמה לא אדם כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד אבל כשיגיענו הטוב אשר יעדנו האל יתברך ומלאה הארץ דעה את השם ושאר הענינים הטובים והיעודים לאהוב את ה' ולעבדו בלב שלם ונתעסק במושכלות אז נקרא אדם שיהיה ניכר בנו חלק האנושי ונהיה נבדלים מן הבהמה ומן בני האדם הדומים לה. וי"ת ואתון עמי עם דמתקרי שמי עליהון בית ישראל אתון ועל הדרך הזה אמרו רבותינו ז"ל אדם אתם אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם: