פסוק א:הנבואה החמשה עשר תחילתה ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם הנבא על רועי ישראל וגומר עד היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה. ויש בה י"א פרשיות. הראשונה, ויהי דבר ה' וגומר בן אדם הנבא על רועי ישראל. השנית, כי כה אמר ה' אלקים הנה אני ודרשתי את צאני. השלישית, לכן כה אמר ה' אלהים אליהם. הרביעית, ויהי דבר ה' וגומר בן אדם שים פניך על הר שעיר וגומר. החמישית, כה אמר ה' כשמוח כל הארץ. השישית, ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל. הז', לכן כה אמר ה' אלקים אם לא באש קנאתי. הח', כה אמר ה' יען אומרים לכן אוכלת אדם את. הט', ויהי דבר ה' וגומר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם. הי', לכן אמור לבית ישראל כה אמר ה' אלקים לא למענכם. הי"א, כה אמר ה' אלקים ביום טהרי אתכם: ויש לשאול בה ששת השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה בפרשת כה אמר ה' אלקים הנה אני ודרשתי את צאני ומה שנמשך אליה אם נאמרה הנבואה הזאת על פקידת בית שני או על הגאולה העתידה, ואם אמרנו שעל פקידת בית שני נאמרה יקשה אומרו והצלתי אתהן מכל המקומות אשר נפוצו שם והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות כי הנה בבית שני לא היה קבוץ הגליו' כולם מכל הארצות שלא עלו שמה אלא מהגולים בבבל וגם לא כולם אלא מקצתם, ויקשה גם כן אמרו ודוד עבדי נשיא בתוכם כי הנה בבית שני לא מלך מלך מבית דוד, ויקשה גם כן אומרו ולא יהיו עוד בז לגוים וחית השדה לא תאכלם וישבו לבטח אין מחריד וכו' ולא ישאו עוד כלימת גוים כי הנה לא נתקיים זה בבית שני לפי שהלכו בגלות אחר, ואם אמרנו שעל הגאולה העתידה נאמרה יקשה אומרו הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם שמורה שבגאולה ההיא לא ימלוך ולא ירעה רועה מבית דוד ואמר אני ארעה את צאני ואני ארביצם רוצה לומר ולא מלך מבית דוד כמו שהיו אלה המלכים שגלו ונחרבו וידוע שמלך המשיח יהיה מזרע דוד:
פסוק א:השאלה השנית באומרו הנני שופט בין שה לשה לאילים ולעתודים ואמר הנני אני ושפטתי בין שה בריה ובין שה רזה ומהו הייעוד הזה לזמן הגאולה הלא בכל עת וזמן עיני ה' משוטטות בכל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומה יהיה אם כן המשפט בין שה לשה המיוחד לזמן הגאולה:
פסוק א:השאלה השלישית בנבואת הר שעיר והיא מי הוא הר שעיר שניבא הנביא על חרבנו האם הוא ארץ אדום הקרובה לירושלם שעברו אצלה בני ישראל בהיותם במדבר והציב בה נציבים דוד המלך ושלמה בנו ומלכים אחרים ממלכי יהודה ושהכניעם הורקנוס המלך בזמן בית שני והעבירם בברית המילה, או אם היא ארץ אדום הכוללת כל מלכיות איטליא ושאר ארצות המערב שנקראים אצלינו בני אדום, ואם אמרנו כפי הדעת הראשון יקשה אומרו ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם כי הנה זה לא עשו אנשי ארץ אדום הסמוכה להם, ויקשה גם כן אומרו יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה כי הנה ארץ אדום לא משלה על מלכות יהודה ומלכות ישראל וארצות כולם, ואם אמרנו הדעת השני יקשה אומרו שים פניך על הר שעיר כי בידוע שהר שעיר הוא הקרוב לארץ ישראל והוא ארץ אדום:
פסוק א:השאלה הרביעית באומרו יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית כי הנה זה לא נאמר בשום זמן על האומה ולא על ארץ ישראל כי הנה אף על פי שהארץ ההיא מפני קדושתה קאה את הכנעני מפני תועבותיהם ואח"כ קאה את ישראל מפני עונותיהם הלא כל הארצות נכבשו מאומות אחרות ויצאו הבעלים הראשונים ונכנסו אחרים תחתיהם ולא תקרא אחת מהנה אוכלת אדם:
פסוק א:השאלה החמשית בפרשת בית ישראל יושבים אל אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, כי למה המשיל אותם לטומאת הנדה ולא בטומאות אחרות והנה זה הנביא עצמו המשילה בזונה לא בטומאת הנדה:
פסוק א:השאלה הששית באומרו ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם וגומר שיראה מזה שבזמן הגאולה תבטל הבחירה האנושית ויהיו אם כן האנשים מוכרחים במעשיהם ולא יהיה להם אם כן גדר אדם, ויקשה גם כן אומרו אח"ז פעם אחרת ואת רוחי אתן בקרבכם וזה כבר נאמר. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כולם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שהודיע השם לנביא שרשעת בני ישראל וחרבנם הכל סבבו מלכיהם הרשעים, והמשילם ברועים הרעים שהם רועים את עצמם באכלם מיטב הצאן ואינם חוששין למרעה הצאן ולתיקונם ולכן יהיו הצאן נפוצים על ההרים כן היו ישראל בסבת מלכיהם הולכים בגולה נפוצים בכל פאות האדמה, ולכן גזר השם שלא ירעו עוד את צאנו ולא ימלכו עוד על עמו, והראה השם אל הנביא שעוד יבוא זמן באחרית הימים שהוא יתברך יבקר את צאנו ויגאל את עמו מכל הארצות אשר נפוצו שם וישיבם על אדמתו והוא יהיה עליהם רועה נאמן ומידו יקים עליהם רועה מזרע בית דוד ועמו ישראל לא ישובו לכסלה כי הוא יהיה להם תמיד לאלקים וישלח בארצותם את ברכתו ולא ילכו עוד בגלות, ולפי שאומת אדום היתה ראשית צרינו ייעד שיבוא עליה שוממות וחרבן על אשר עשו דם וחרבן רב בישראל ועל אשר העתירו דבריהם באמונותיהם באלהותו יתברך, ולכן כמו שאדום שמח במפלת ישראל כן הוא ושאר הגוים אשר ירשו את ארץ ישראל ישאו כלמתם וחרבנם וארץ ישראל תתברך בעמה ובתבואותיה כי הנה לא ניתן לה מאת האלקים ספר כריתות אבל היה ענינה כטומאת הנדה שבזמן דמה יתרחק ממנה בעלה ואחרי טהרתה תשוב לימי עלומיה, כן השם יתברך יקבץ פזוריו מבין הגוים לא למענם כי אם לשם קדשו ויזרוק עליהם מים טהורים ויעשה כל כך נסים ונפלאות לעיניהם עד שימנע לבבם הערל ויהיה להם לב חדש ורוח חדשה באופן שתמיד יהיו עם ה' והוא יהיה להם לאלקים, והארץ הנשמה בזמן הגלות תעבד והערים החרבות הנשמות והנהרסות ישובו להיות בצורות והעם היושב בם יהיו בתמימות ובנקיות מעון כצאן קדשים וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם הנבא על רועי ישראל וגומר עד כי כה אמר ה' אליהם הנני אני ודרשתי את צאני. ממה שביארתי למעלה בייעודי ביאת הפליט אין ספק שהיה כונת השם יתברך אחרי בואו להראות לנביא לא ייעוד רע וחרבן כלל אלא דברי נחמות מהדברים העתידים להיות בקיבוץ הגליות וחזרת מלכות בית דוד ושאר העתידות שיזכור, האמנם הקדים אליהם שתי נבואות הרעות האלה מיושבי החרבות ומהרועים לפי שיהיה עתיד לייעד שישובו ישראל על אדמתם ושימלוך עליהם מלך מזרע דוד, וכדי שלא יחשוב שהשיבם לרשת את הארץ יהיו יושבי החרבות שלא הלכו בדלות במחשבתם לכן הוצרך להודיעו שאלה לא ירשו הארץ כי גם הם יתמו כאחיהם כל בית ישראל בפשעיהם, וכן מלכי בית דוד העתידים למלוך לא יהיו יהויכין וצדקיהו ולא בניהם כי הם כבר מנעם השם מכבוד לרוע מעשיהם אבל יהיו אנשים אחרים מזרע דוד, הנה אם כן שתי הנבואות האלה היו כמו הקדמה לייעודים שיזכור אחר זה וכלל הענין שאחרי שבא הפליט להגיד לנביא שהוכתה העיר הודיעו השם מחשבת העם הנמלטים מהגלות היושבים בערים החרבות ומה שיבא ג"כ עליהם מהרעות ואח"ז הודיעו שסבת כל הרעות היו מלכי יהודה ברשעתם, (ב) ולפי שעדת ה' כצאן קרא את המלכים רועי ישראל ואמר הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם רומז ליהויקים ויהויכין וצדקיהו ולאחז ומנשה ואמון שקדמו להם שהיו רועים את ישראל בזמן רעותיהם, הלא הצאן ירעו הרועים רוצה לומר הנה הרועים הטובים ירעו את צאנם, (ג) אבל אתם אינכם עושים כן כי את החלב שהוא השמן והטוב תאכלו אותו ואת הצמר רוצה לומר צמר הצאן תלבשו, הבריאה והיא השמנה כמו ועגלון איש בריא (שופטים ג, יז) תזבחו ששוחטים אותה לאוכלה, ועם כל התועלות האלה שלוקחים אתם מהצאן הנה הצאן לא תרעו רוצה לומר אינכם חוששים לשאר הצאן להנהיגם כראוי, (ד) והראיה שלא תרעו אותם שאת הנחלות לא חזקתם ונחלות הוא לשון כאב מהכאה כמו נחלה מכתי (ירמיה י, יט), ואת החולה לא רפאתם ולנשברת שזרועו או רגלו נשבר לא חבשתם לשים עליו תחבושת ואת הצאן הנדחת מהעדר מעצמה לא השבותם ואת האובדת ע"י אחרים לא בקשתם, ומזה יתבאר שהצאן לא תרעו אבל ענינכם הוא שבחזקה רדיתם אותם ובפרך רוצה לומר משלתם בהם בחזקה ובפרך, (ה) ומפני זה נפוצו הצאן בסבת הרועים שאינם משגיחים בהם, והנה אמר בפסוק הזה ותפוצינה ב' פעמים להגיד שמהצאן ההוא מהם שיפוצו מבלי רועה ובסבתו ומהם שיפוצו בעבור שהיו לאכלה לכל חית השדה ולזה אמר שנית ותהיינה לאכלה לכל חית השדה ותפוצינה.
פסוק ו:ומלבד זה הנה ישגו צאני רוצה לומר כשוגים מבלי דעת הולכים בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ואין דורש ואין מבקש להשיבם לעדר, והנמשל בכל זה הוא שהמלכים היו לוקחים ממונם של ישראל וגוזלים אותם ולא היו רועים ומנהיגים אותם כראוי כי לא היו מיסרים הרשעים והפריצים שהם מזיקים את העם ולא היו מצילים העניים והאביונים שהם כנחלות וכנשברות בצאן והנדחים ואובדים שהם היו עובדי ע"ז ומגלי עריות ושופכי דמים לא היו משיבים אותם אל הדרך הנכונה, ובעבור זה כולו בא העם לידי גלות לרוע מלכיהם וזהו מבלי רועה ותהיינה לאכלה לכל חית השדה שהם האשורים והכשדיים שהיו הורגים אותם, גם בסבת הרועה היו אנשים עובדי ע"ז בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ואין דורש ואין מבקש להסירם מעון.
פסוק ז:ולהיות הרועים סבת כל הרעה הזאת אמר השם (ח) שמפני היות צאנו ועמו ישראל לבז ממלכיהם ולאכלה לכל חית השדה שהם האומות מאין רועה ר"ל מסבת שהרועה לא היה משגיח בם ועם היות המלכים רועים את צאן השי"ת ומתחת ידו הנה לא דרשו רועי את צאנם וירעו הרועים אותם ר"ל את עצמם ואת צאני לא רעו כי היו משגיחים בעניני עצמם ולא בעניני העם, (ט-י) לכן מפני זה יעניש את הרועים וזהו הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם כלומר שאענישם על איבוד הצאן ופיזורם, ועונשם יהיה שישבית אותם מרעות צאן כלומר שלא ימלכו בישראל עוד לא יהויקים וזרעו ולא יהויכין בנו שמלך אחריו ולא צדקיהו שמלך אחריו כי המה ובניהם ובני בניהם עד דור עשירי ויותר מזה לא ימלכו על ישראל ולא תהיה הצאן בפיהם לאכלה כרצונם כי הם יתמו ולא ימלוך מהם איש לא בהיותם בגלות בבל וגם לא בשובם אל בית שני, ואינו סותר לזה מה שיאמר אח"ז שירעה את ישראל איש מזרע דוד כי כבר יתכן שבאחרית הימים בזמן קבוץ גליות ימלוך איש מזרעו ולא יהיה מזרע המלכים הפושעים האלה כ"א מבנים אחרים מזרע דוד, ודי במה שייעד ולא ירעו עוד הרועים אותם שעל אותם שרעו בזמן ההוא היתה הגזרה לא על כל זרע דוד בהחלט. והנה בא בפרשה הזאת פסוק א' כפול והוא לכן רועים שמעו דבר ה' וחזר לומר שנית לכן הרועים שמעו דבר ה' והסיבה שבתחילת ייעוד העונש התחיל לומר לכן רועים שמעו דבר ה' ולפי שארכו הדברים הוצרך לזוכרו שנית לכן הרועים שמעו דבר ה', ויונתן חידש בו בתוספת שהוסיף בפסוק כי הוא תרגם בכן פרנסיא רשיעיא תובו לאורייתא ואנא עתיד לרחמ' עליכון אציתו לאולפן אוריתא וקבילו פתגמא דה':
פסוק יא:כיכה אמר ה' אלקים וגומר עד בן אדם שים פניך אל הר שעיר: כבר זכרתי שמתחלת הספר ניבא יחזקאל על חרבן ירושלם עד שבא אליו הפליט לאמר הוכתה העיר ומשם והלאה עד סוף הספר ניבא על הגאולה והתשועה העתידה לבוא על אומתנו, כי הנה עד עת החרבן ניבא על החרבן ואחר החרבן ניבא על הגאולה, ולכן אחרי שייעד על רועי ישראל ומלכיהם שיחדו יסופו אמר השם ובכליון הרועים לא תחשוב שיעשה כליון בצאן כי הנני אני ודרשתי את צאני כלומר שאני מלכם באמת ובקרתים בהיותם בגלות, (יב) כמו שיבקר הרועה את עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות רוצה לומר ביום היות הרועה בתוך צאנו והמה נפרשות ומפוזרות מפה ומפה שאין ספק שיבקרם אז בהשתדלות גדול כן אבקר אני לא מלך ולא רועה אחר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל שהוא רמז ליום החרבן שנשרפה ירושלם ותעל עשנה כענן וכערפל.
פסוק יג:ולפי שאמר כל זה בדרך משל הצאן ביאר הנמשל והוא אומרו והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ואז ארעה אותם אל הרי ישראל רוצה לומר בהרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ, (יד) לא במקומות חסרים מהעשב אבל במרעה טוב ארעה אותם שהוא רמז לכל ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות, ובפרט בהרי מרום ישראל שהוא רמז לירושלם יהיה נויהם, ולפי שהצאן צריך להגביל להם עת לרעות ביום ועת להרביצם בצהרים כמו שאמר (שיר השירים א, ז) איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים אמר כאן שם תרבצנה בנוה טוב ובמרעה שמן תרעינה בהרי ישראל, (טו) ומלבד המרעה הטוב עוד יהיה הרועה אותם הטוב שברועים אני ארעה את צאני ואני ארביצם, (טז) ולא אעשה כמו שהיו עושים מלכיהם שלא היו מבקשים האובדות והנדחות כי אני את האובדת אבקש ואמר זה כנגד ראובן וגד וחצי שבט המנשה שגלו מעבר הירדן בראשונה וכאילו נאבדו מתוך הקהל, ואמר ואת הנדחת אשיב כנגד ארצה זבולון וארצה נפתלי שגלו אחר כך, ואמר ואת הנשברת אחבוש כנגד גלות שומרון שהיה שבר על שבר, ואמר ואת החולה אחזק כנגד גלות יהודה ובנימין שגלו לבבל, ואמר באחרונה ואת השמנה ואת החזקה אשמיד כנגד הגלות הזה שהרשעים והחזקים בו ישמידם, ועל כולם אמר ארענה במשפט שירעה אותה כמשפט עונותיהם מסכים למ"ש למעלה וברותי מכם המורדים והפושעים. ומפני שיאמרו ישראל ואיך נעמוד אנחנו כי אין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וחוטא אחד שיהיה בקרבנו יסבב חרבן הכלל לכן אמר השם אל תחשבו שאחרי הגאולה תבאו לחרבן וגלות אחר כי לא אעניש עוד את האומה בכללותה אבל לכל איש ואיש ממנה אשפוט כפי מעשיו ובזה יתקיים הכלל במעמדו והפרטים אשיב גמולם בראשם וזהו אומרו (יז) ואתנה צאני דעו שהנני שופט בין שה לשה ובין שה תמים לאילים ולעתודים שתדבק בהם ההשגחה פרטית לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם.
פסוק יח:ואמר כנגד המלכים הרועים את העם שלא כראוי המעט מכם שמרעה הטוב תרעו כלומר שתשבו במלכותכם בארץ ישראל אלא שיתר מרעיכם תרמסו ברגליכם וכן במים שאתם המלכים משקע מים תשתו רוצה לומר המים הטובים והצלולים ואת המים הנותרים ברגליכם תרפסון, (יט) ובני ישראל שהם צאני תרעינה אותו מרמס רגליכם ותשתינה אותו מרפש רגליכם כלומר שיהיו נכנעים תחת רגליכם כאילו הם בעלי חיים בלתי מדברים ואתם האדם המושל עליהם, ויהיה כפי זה הפירוש אומרו ויתר מרעיכם תרמסו בתמיהה וכן ואת הנותרים ברגליכם תרפשון, (כ) ואמר שבעבור רשעת המלכים לכן לא תהיה הגאולה והתשועה על ידם ולא בכח אנושי אבל תהיה בכח אלקי והוא אומרו לכן כה אמר ה' אליהם רוצה לומר עליהם הנני אני רוצה לומר אני אני הוא שעשה הדבר הזה ולא בן אדם ושפטתי בין שה בריה ובין שה רזה כלומר שבהשגחה פרטית נפלאה ישפוט בפרטים, והשה הבריה שהוא משל לבן ישראל האלם המטיל אימתו על הצבור ומשתעבד באחיו ישפוט להכניעו ולהענישו ובין שה רזה העניים הסובלים עול הגלות וכמו שאמר למעלה וברותי מכם המורדים והפושעים.
פסוק כא:ויען שהמלכים בצד ובכתף יהדופו את הצאן ובקרניהם ינגחו כל הנחלות והם הנכאבות מחמת המכות עד שמפני זה הפיצו אותם אל החוצה והוא משל לענינם שהמלכים סבבו חורבן ישראל וגלותם, (כב) לכן מפני זה והושעתי את צאני רוצה לומר אני אושיע את צאני ולא המלכים באופן שלא תהיינה צאן ה' לבז ואם איש אחד יחטא אשפוט בין שה לשה אבל הכלל לא יבא לבזה ולגלות, (כג) ואחרי גאולתם אקים עליהם רועה אחד שירעה אותם רמז למלך שימלוך עליהם שיהיה מי שיבחר ה' בו לא שירש המלכות מאביו כי המלכות של השם הוא והוא יקים בו מי שירצה, וביאר שהרועה ההוא יהיה עבדו דוד ואף על פי שהוא כבר מת כמה וכמה מהשנים הנה על כל פנים הוא ירעה אותם והוא יהיה להם לרועה נאמן לא כמלכים האלה. ולפי שישראל בחילוק המלכיות פרקו מעליהם מלכות בית דוד ומלכות שמים יחד לכן אמר שישובו להם שניהם כאחד וזהו (כד) ואני ה' אהיה להם לאלקים ודוד עבדי נשיא בתוכם אני ה' דברתי ר"ל יצא דבר מלכות מלפני בדבר הזה ויתקיים על כל פנים, ואמנם איך יהיה זה שימלוך עליהם דוד בגאולה העתידה הימות גבר היחיה (איוב יד, יד). אמרו המפרשים שמפני שמלך המשיח יהיה מזרע דוד וכמ"ש ירמיהו (ירמיה לג, טו) בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ, לכן קראו דוד ונכון הוא, אבל בעלי הקבלה שקיימו וקבלו דעת גלגול נפשות אמרו שמלך המשיח יהיה דוד עצמו כי הנה נפש דוד תתגלגל במלך המשיח ולכן הוא עצמו ימלוך בישראל, וכבר שנה יחזקאל הדעת הזה בפרשת העצים ודוד עבדי נשיא להם לעולם (להלן לז, כה) ואני כבר בארתי הדרוש הזה מגלגול הנפשות במרכבת המשנה אשר לי פירוש ספר אלה הדברים בפרשת כי ישבו אחים יחדו (דברים כה, ה) וסלקתי מעל הדעת הזה כל הספקות והערעורים שעשו כנגדו הפלוסופים.
פסוק כה:ונשוב לענין הפרשה שאמר וכרתי להם ברית שלום להבטיחם שלא ישובו עוד לגלות אחר ולא למלחמות וצרות האויבים כי יכרות השם להם ברית שלום וישבית חיה רעה מן הארץ שהוא רמז לאויבים עד שצאן ה' ישבו במדבר לבטח וישנו ביערים ר"ל שאפילו במדבר השמם וביערים ששם מצויות חיות רעות שמה ישבו לבטח וישנו וערבה שנתם מבלי היזק, (כו) ועוד הבטיחם שעם היות שארץ ישראל נתקללה בתבואותיה אחר שגלה עמה ממנה הנה בזמן הגאולה לא תהיה כן כי יתן השם בהם ר"ל בעמו כשישובו לארץ ברכה ורבוי וכן יתן ברכה בתבואות כי יוריד הגשם בעתו גשמי ברכה וזהו מצד הפועל, (כז) ואמנם מצד המתפעל יתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה ולא יהיו בני ישראל בזמן ההוא בועטים ברבות הטובה כמו שאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט ויטוש אלוה עשהו כי אז כולם יכירו וידעו כי אני ה' ושממני באו הצלחותיהם בשברי את מוטות עולם מהעול שהיה עליהם בגלות והצלתים מיד העובדים בהם שהם האומות, (כח) ולא יהיו עוד בז לגוים כי לא יוכלו לבוא עוד בארצם לשלול שלל ולבוז בז וחית הארץ לא תאכלם שלא יהרגום האובים אבל ישבו לבטח ואין מחריד אותם, (כט) ותהיה ישיבתם על הארץ תמידית ונצחית כימי השמים על הארץ כי לא ילכו עוד בגלות אחר ועל זה אמר והקימותי להם מטע לשם כלומר שיהיו כדבר נטוע נצחי ולכן יהיו לשם ולתפארת, ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ והוא מלשון אסוף אסיפם (ירמיה ח, יג) כלומר שלא יכלו עוד ברעב כמו שכלו כשבא נבוכד נצר על ירושלם וכן כשבא טיטוס עליה ולכן לא ישאו עוד כלימת הגוים כי לא יבאו בארצם לבקש לחם ולא יגלו ביניהם בסבת הרעב, (ל) גם שיזכו אל דבוק השכינה והנבואה כימי קדם ועל זה אמר וידעו כי אני ה' אלהיהם אתם ר"ל ששכינתי בתוכם והמה עמי בית ישראל דבקים בי ושכינתי עליהם, עד שתהיה מעלתם בזמן הגאולה על מעלתם בגלות בענין הידיעה והדבוק האלקי כמעלת האדם על הב"ח הבלתי מדבר ועל זה אמר (לא) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלהיכם כלומר כי בגלות היו כצאן לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה אבל בזמן הגאולה יהיו כתפארת אדם:
פסוק כה:ובסיפרי אמרו (עיין שמו"ר כד, ג) אם צאן למה אדם ואם אדם למה צאן אמר רבי יוחנן צאן לעונשים ואדם למתן שכר, רצה בזה שאין סתירה בכתוב מאשר קראם צאן וקראם אדם כי הם בבחינות שונות שאם ישראל חייבין עונשים על עונותיהם הקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאלו הם צאן פתאים ומבלי דעת ויעבור על פשעם וכמו שאמרו שם מה צאן משברת את האילנות ואף על פי כן אין הבעלים מקפידים אף הקדוש ברוך הוא כן רוצה לומר שבענין העונשים יחשבו לפניו יתברך כאילו הם צאן וילדים שאין בהם דעת ואינם בני עונשים, אמנם אם עשו מצות יתן להם שכר כאילו הם אדם בעל שכל ובחירה וזהו ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. הנה הותרה בזה השאלה הראשונה שהנבואה הזאת לא נתקיימה בבית שני אבל היא עתידה להתקיים לימות המשיח, ואעידה לי בה עדים נאמנים האחד מאומרו והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות אמנם בבית שני לא באו אלא מבבל ומשאר העמים והארצות לא באו, הב' באומרו ועבדי דוד נשיא בתוכם וידוע שבכל זמן בית שני לא מלך מלך מבית דוד, הג' מאומרו וכרתי להם ברית שלום וגומר ולא יהיו עוד בז לגויים וגומר ולא ישאו עוד כלימת הגוים אמנם בבית שני תמיד היה להם מלחמות עם האויבים לא ברית שלום והיה עליהם פעם עול פרס ופעם עול יון ופעם עול רומי ולא נתקיים א"כ בשברי את מוטות עולם והצלתים מיד העובדים בהם כיון שהיו אחר כך לבז לרומיים ולגלותם, וכל זה ממה שיעיד שהנבואה הזאת היא לעתיד לבוא שיתקיים כל זה. וכן הותרה השאלה השנית שאמר ושפטתי בין שה לשה להגיד שבזמן ההוא יהיו עונשי החטאים פרטיים כפי ההשגחה הפרטית אבל כללות ישראל לא יבוא בגלות ובזה ייעוד גדול להתמדתם:
