פסוק ב:לנגיד צור. על מושל צור:
פסוק ב:אל אני. ר״ל בעל יכולת רב כאל:
פסוק ב:מושב אלהים ישבתי. ר״ל לפי שיש לי מקום מושב נבדל ומשומר מאנשים וכמו האלהים יושב בשמים ממעל כן אני כמוהו ישבתי בלב ים ואין מי יוכל לבוא אלי:
פסוק ב:ואתה. אבל אתה אדם ואין לך יכולת כמו לאל ואיך נתת לבך להשוותה כלב אלהים וכאומר מה ראית לשטות זה:
פסוק ג:הנה חכם וגו׳. תחסר ה״א התימה וכאומר החכם אתה מדניאל וכי כל דבר סתום ונסתר לא נכסה ממך כעין מ״ש בדניאל כל רז לא אנס לך (דניאל ז):
פסוק ד:בחכמתך. וכי בחכמתך עשית לך כח ואומץ ואספת זהב וכסף באוצרותיך:
פסוק ה:ברוב. וכי ברוב חכמתך במרבית הסחורה שעשית וכי בזה הרבית עשרך עד שגבה לבך בעשרך וכאומר הלא הכל בא מיד ה׳ ומה לך להתגאות בזה:
פסוק ו:תתך את לבבך. נתת את לבבך להשוותה כלב אלהים:
פסוק ז:זרים. עמים נכרים אומות חזקים הם הכשדים:
פסוק ז:והריקו. ישלפו חרבם מתערם על יופי חכמתך ר״ל לא תהיה נעזר להמלט ביופי חכמתך:
פסוק ז:וחללו. יבזו זוהר בינתך ולא ימנעו חרבם מדם בעבור הבינה הנמצא בך:
פסוק ח:לשחת. אל בור הקבר יוריד אותך האויב ותמות גם אתה מעין מיתת שאר חללים עם כי אתה בלב ימים במקום משומר:
פסוק ט:האמור. וכי לפני הבאים להרגך תאמר אלהים אני ולמה תהרגני וכאומר אם אלהים אתה לא יוכלו להרגך:
פסוק ט:ואתה. אבל באמת אתה אדם ולא אל ביד העושים אותך לחלל והרוג:
פסוק י:מותי ערלים. כמיתת רשעים ערלי לב כן תמות גם אתה ביד זרים ולא מיתת עצמך:
פסוק י:כי אני דברתי. ובידי לקיים דברי:
פסוק יב:חותם תכנית. צורה מוכן ומתוקן בכל דבר וחוזר ומפרש מלא חכמה וכו׳:
פסוק יג:בעדן גן וגו׳. לא חסרת דבר כאלו היית בעדן גן וכו׳:
פסוק יג:מסוכתך. על הלבוש המכסה אותך היה קבוע כל אבן יקרה והם אדם וכו׳ והם שמות אבני יקר:
פסוק יג:וזהב. אף הזהב היה קבוע בו:
פסוק יג:מלאכת תופיך. מעשה התופים ושאר כלי נגון המלאים נקבים שהיו בך כאלו הוכנו לך ביום שנבראת ר״ל אין דוגמתם ולא היה מי ראוי להתענג בהם אלא אתה:
פסוק יד:כרוב ממשח. אדם רב המעלה גדול בחשיבות המגין בסכך כנפיו על עמו ולפי שקראו כרוב לרוב מעלתו ובכרובים נאמר סוככים בכנפיהם (שמות כב) לכן אמר לשון סוכך:
פסוק יד:ונתתיך. ר״ל ואני נתתי לך כל המעלה והגדולה על כי היית פעם בהר קדש של אלהים ר״ל על כי מלך צור שהיה בימי שלמה היה מסייע בבנין ב״ה הנבנה בהר קדש של אלהים הוא הר המוריה וכמ״ש ויהי חירום נותן לשלמה עצי ארזים וכו׳ (מ״א ה):
פסוק יד:בתוך אבני אש התהלכת. ר״ל שהיה מתהלך בחברה אחת ובאהבה רבה עם מלכי ישראל והם דוד ושלמה שהיו מחוזקים ומזהירים כאבני אש:
פסוק טו:תמים. גם אתה היית תמים בדרכיך מיום הבראך ר״ל מיום עמדך על דעתך ואמר בל׳ הפלגה וכן מבטן אמי אנחנה (איוב ל״א:י״ח):
פסוק טו:עד נמצא. עד העת ההיא שנמצא בך עוולתה שנתגאית מאד:
פסוק טז:ברוב. בעבור מרבית הסוחרי׳ שבך נתמלאו תוך מקומות ארצך חמס ועושק כי עשקו לכל הבאים בבטחון שעכ״ז לא ימנעו לבוא עד כי ימצאו בה סוחרים מרובים ויש עם מי להסתחר:
פסוק טז:ותחטא. ובזה חטאת גם אתה על שלא מחית בידם:
פסוק טז:ואחללך מהר אלהים. ולכן אחלל ואבזה אותך להרחיקך מהר אלהים ר״ל עוד לא יזכר לך הזכות מה שהיה המלך ההוא מסייע בבנין בה״מ:
פסוק טז:ואבדך. אאבד אותך אתה כרוב הסוכך מתוך חברת מלכי ישראל הנמשלים לאבני אש ר״ל מה שהיית במעלה גדולה ומגין על עמך הכל היה בזכות שהיית מאז בחברת ואהבת מלכי ישראל אבל עתה אאבדך ואסירך מן הזכות ההוא ולא תגן עוד:
פסוק יז:ביפיך. בעבור יפיך גאה לבך ובזה שמת חכמתך עם זוהר בינתך כי הגאוה היא מנגדת אל החכמה והבינה:
פסוק יז:על ארץ השלכתיך. לכן אשליך אותך מכסא המלוכה לשבת על הארץ ואתן אותך לפני מלכים להסתכל בך בבזיונך כי דרך האויבים להסתכל בפני האדם בעת בזיונו למען הכלימו:
פסוק יח:מרוב עוניך. שנתגאית ביותר:
פסוק יח:בעול רכלתך. שעשקו כל הבאים ולא מחית בידם ובעבור זה חללת ובזית ארמונך כי תחרב מעתה:
פסוק יח:ואוציא אש. ר״ל דברי הגאוה הבוער כאש אוציא אז מתוכך כי לא תוכל להתגאות עוד והאש ההיא תאכל אותך כי בזה העון תהיה נאבד מן העולם:
פסוק יח:ואתנך לאפר. לפי שהמשיל האבדון לשרפת אש לכן אמר ואתנך לאפר ור״ל תהיה מושפל לעפר:
פסוק יח:לעיני וגו׳. כולם יראו בבשתך:
פסוק יט:כל יודעיך. כל היודעים ומכירים אותך בין העמים יתמהו על מפלתך:
פסוק יט:בלהות היית. תהיה מלא מבהלה ולא תמצא עוד עד עולם לשוב לקדמותך:
פסוק כא:שים פניך. סבב פניך אל מול צידון:
פסוק כב:הנני עליך. הנה אני אלחם עליך:
פסוק כב:ונכבדתי בתוכך. על ידי הדין שאעשה בתוכך אהיה מכובד:
פסוק כב:כי אני ה׳. הנאמן ליפרע:
פסוק כב:בעשותי. בעת אעשה בה משפט אז ידעו שאני ה׳ וע״י אהיה מקודש בעיני הבריות בראותם שאני משלם גמול:
פסוק כג:ודם. הזלה מן ההרוגים:
פסוק כג:ונפלל. הרבה חללים יפלו בתוכה בחרב האויב הבא עליה מסביב וידעו שאני ה׳ הנאמן לשלם גמול:
פסוק כד:ולא יהיה עוד לבית וגו׳. כשיפלו העובדי כוכבים ההם לא יהיה נמצא עוד לבית ישראל סילון וגו׳ מכל סביבותם אשר בזו אותם כי כולם יכלו ואז ידעו שאני ה׳ והכל בידי:
פסוק כה:ונקדשתי בם. אהיה מקודש על ידיהם בהאותות ומופתים שאעשה אז עמהם:
פסוק כו:בעשותי. בסבת עשותי שפטים בכל המבזים אותם מסביבותם ישבו לבטח כי לא ימצא עוד מי ירע להם ואז ידעו שאני ה׳ אלהיכם העושה משפטם מיד הבבלים: