פסוק א:ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם אמור לנגיד צור וגומר עד בן אדם שים פניך אל צידון והנבא עליה: אחרי שהשלים הנביא לנבאת וליעד על מפלת צור וחרבנה בשתי הפעמים שנחרבה כמו שבארתי, נזכרו כאן שתי נבואות שבאו לו אחת על נגיד צור ואחת על מלך צור, וכבר הודעתיך דעת המפרשים שנגיד ומלך הם דבר אחד והספק שיקרה להם בזה שתהיה אחת מהן ללא צורך, ויקשה גם כן שינוי השמות במקום אחד, ומפני זה אמרתי למעלה שבימי דוד ושלמה היה מלך על צור ואחר כך הוסר המצנפת והעטרה ולא רצו אנשי צור למלוך עליהם מלך ומנו ביניהם נגיד ומצוה כאשר עשו הרומיים כמו שביארתי, ובזמן הנגיד בא נבוכד נצר לכובשה, האמנם כשראו יושבי צור שנפלו ביד נבוכד נצר ושהנגיד לא עצר כח למלטם מיד צר ומיד עריצים כאשר חזרו בבנין העיר בתוך הים מפחד אויב המליכו עליהם מלך שילחם מלחמותיהם, ובזמן המלך בא אלכסנדרוס מוקדון והחריב חרבן החלטי את צור, ומפני זה אחרי שסיפר הכתוב שתי החרבנות והמפלות שבאו על צור זכר הנבואות שבאו לנביא אם על הנגיד שלהם בזמן שהיה מושל נגיד והוא בחרבן ראשון ואם הנבואה שבאתהו על המלך שהיה מולך בצור בזמן החרבן שני שהיה שם מלך ולא נגיד, ושלזה נכתבה נבואת הנגיד בצר חסר ונבואת המלך בצור מלא, זהו כלל מה שאמרתי שמה בענין הזה ואם לא תרצה לשום הבדל זמני בנבואות האלה אלא שהיה הכל חרבן א' ע"י נבוכדנצר בלבד כדרך המפרשים אמור מעתה שהיו בצור נגיד ומלך והנגיד הוא היה ממונה על כל הסחורות והסוחרים ועל כל אנשי האניות הבאות לצור והוא הנקרא בינינו היום קונשו"ל והיו ממנים היותר חכם שימצא בעיר ע"ז, והמנוי השני היה למלך המולך על כל הארץ ולכן באו שתי הנבואות האלה כנגדם בקטון החל ובגדול כלה.
פסוק ב:וניבא ראשונה לנגיד צור יען גבה לבך ותאמר אל אני רוצה לומר חשבת שהיית בעל יכולת רב כאל שהוא השם המורה על היכולת מגזרת יש לאל ידי (בראשית לא, כט), והיה הגובה הזה לך לפי שמושב אלקים ישבת בלב ימים רוצה לומר כי כמו שהאלקים יושב בשמים כן אתה מושב אלקים יכול ישבת בלב ימים, ואין הדבר כמו שחשבת כי אתה אדם ולא אל רוצה לומר אדם אשר בעפר ובאדמה יסודו וישוב ברגע קטון העפר אל הארץ כשהיה ולא אל שאין לך יכולת ועל כל זה נתת לבך ומחשבותיך כלב אלקים היכול על כל אשר הוא באמת סכלות גדול, (ג) ואם חשבת זה מפני חכמתך אמור אם חכם אתה מדניאל שנודעה חכמתו בבבל ולכן זכרו, האם כל סתום וכל דבר נעלם לא עממוך רוצה לומר לא נסתמו ממך, כי עממוך ענינו סתר וכסוי כמו איכה יועם זהב (איכה ד, א) ארזים לא עממוהו, וכן תרגם יונתן וכל רז לא אתכסי מינך ומה היא אם כן חכמתך, (ד) האם חשבת שבחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל ותעש זהב וכסף רוצה לומר ותקבץ זהב וכסף באוצרותך, (ה) ואם ברב חכמתך בסחורתך הרבית חילך וממוניך ולכן גבה לבבך בחילך ונכסיך, (ו) לכן אמר השם על מה שגבהת בחכמתך ותבונתך לא אענישך דבר כי כמה שוטים יש בעולם ואתה כאחד מהם ובני חיי ומזוני לא בחכמתא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (עיין מועד קטן כח, א) אבל יען תתך את לבבך כלב אלקים על זה אוכיחך ואערכה לנגדך, (ז) והוא שאביא עליך זרים עריצי גוים שהם כפי דעתי פרס ומדי והריקו חרבותם על יופי חכמתך רוצה לומר על יפוי הנהגותיך בסחורות שהם יבלבלו הכל וחללו יפעתך שהיא זוהרך מלשון הופיע מהר פארן (דברים לג, ב), (ח) וגם אתה לשחת יורידוך ותמות ממותי חלל רוצה לומר כחללים המתים אבל תהיה מיתתך בלב ימים כי תטבע בים ושם תמות. והרב רבי דוד קמחי פירש ומתה ממותי חלל שכמו שהחלל אינו מת בבת אחת אלא בדקירות רבות שידקור עד שימות כן הנטבע לא ימות בבת אחת כי אם במיתות הרבה והוא אומרו בלב ימים, (ט) האם אמור תאמר לפני הורגך נבוכדנצר או אלכסנדרוס אלהים אני ואם היית אלקים לא יוכלו להרגך, אבל לפי שאתה אדם ולא אל ביד מחלליך והורגיך (י) לכן מותי ערלים תמות ביד זרים, כי להיות הערלים ערלי לב וערלי בשר רשעים אמר שימות כמוהם על ידי זרים והם היונים שיבאו על צור, כי אני דברתי רוצה לומר גזרה היא מלפני אין להרהר אחריה:
פסוק יא:ואחרי שניבא על הנגיד בא לנבא על מלך צור (יב) ונשא עליו קינה באומרו אתה חותם תבנית מלא חכמה וכליל יופי רוצה לומר אתה איש אמתי שלא ימצא בך כזב ושקר ולכן דמה אותו לתבנית החותם שבו יחתמו הדברים לקיומם, ואתה גם כן מלא חכמה וגם כן כליל יופי יפה תואר ויפה מראה ולא אמר עליו שגבה לבו ולא שדמה עצמו אלקים כאשר אמר על הנגיד בשגעונו, ויונתן תרגם את דמי למנא דצורתא דמיתקן בחכמה ומשכלל בשופריה רוצה לומר אתה תבנית חותם אחד שהחותם הוא מלא חכמה וכליל יופי, (יג) בעדן גן אלקים היית שדמה צור לגן אלקים ובעדן אשר בארץ, ולפי שהמלכים משתעשעים באבנים טובות ומרגליות לכן אמר שהיה מלך צור מלא מהם וזהו כל אבן יקרה מסוכתך ותרגם יונתן כל אבנין טבאן מסדרין על לבושך, וביאר שמות האבנים טובות למיניהם אודם פטדה ויהלום תרשיש שהם וישפה ספיר נופך וברקת, ולפי שהיו משובצים זהב אמר וזהב מלאכת תופיך וכן ת"י משקען בדהב, ואומרו מלאכת תופיך ונקביך פירשו המפרשים כמו בתופים ובמחולות ונקביך הם כלי הניגון עשויים נקבים נקבים שכולם היו בך כלומר בביתך מיוחדים שאין כמותן, ביום הבראך כוננו כאילו ביום שנבראת כוננו אלו הכלים לך, אבל יונתן תרגם כל אלין עבודת תקונך בכן ראין לבך ברם לא אסתכלת בפגרך דאת עביד מלילין ונקבין דאינון צרכך ולא אפשר לך דתתקיים דלא בהון ומן יומא דאת בריאת עמך מתקנין. ומאשר הפירושים האלה אינם מתישבים על מלות הכתוב נראה לי לפרש שמכלל העושר שזכר באבנים טובות שהיו לו זכר שגם הכלים והתופים שהיו מנגנין בהם לפניו כולם היו של זהב והוא אומרו וזהב מלאכת תופיך, ולפי שהמלכים והשרים היו מביאים נזמים על אפם ועגילים על אזניהם מזהב ואבנים יקרות ומפני זה היו עושים באפס ובאזניהם נקבים לתלות משם הנזם והעגילים לכן אמר כאן ונקביך בך ביום הבראך כוננו שהם נקבי האף ואזנים שמיום שנברא כוננו הנקבים בהם לשים בהם התכשיטים ההמה, (יד) ולמעלתו קראו כרוב כאילו היה מלאך עליון, ובעבור שהיה מלך משוח בשמן לכן אמר כרוב ממשח הסוכך רוצה לומר אתה מלאך משוח מהשמן שהוא הסוכך, וכן פירש רבי יונה כי סוכך הוא שם השמן הטוב שמושחין בו המלכים מן וסוך לא סכתי (דניאל י, ג), ויהיה ממשח תואר סמוך, ובעבור שמלך צור הראשון שהיה נקרא חירם היה אוהב לישראל והוא עזר בבנין בית המקדש בעצי ארזים כמו שנזכר בספר מלכים (מלכים א' ה, טו - כד) לכן אמר כנגדו ונתתיך בהר קדש אלקים היית רוצה לומר וכבר בזמן אחר נתתי את מלך צור בהר קדש אלהים שהוא ירושלם ובתוך אבני אש הלכת שהם מלכי ישראל דוד ושלמה או בני ישראל שהם אבני אש והענין שהיה בזמן הקדמון באהבה ובחברת ישראל.
פסוק טו:ובכלל אמר תמים אתה בדרכיך מיום הבראך עד נמצא עולתה בך כלומר תמים היית מלך צור בדרכיך ובמעשיך בזמנים ההם כולם עד עתה שנמצא עולתה בך והעול הוא ששמחת בחרבן ירושלם ואמרת האח נשברה דלתות העמים מלאה החרבה, (טז) ומפני שעשית עולתה זאת כדי שתמלא מסחורות וסוחרים לכן ברב רכלתך מלו תוכך חמס ותחטא רוצה לומר שמנת עבית כשית ברוב רכולתך ומלו שהוא כמו מלאו כל האנשים בתוכך חמס ותחטא במה ששמחת בחרבן ירושלם, ומפני זה ואחללך מהר אלקים רוצה לומר שלא יהיה לך עוד אהבה עם ישראל וחסד אלהיהם לא יחול עליך אבל יחללך ויקללך מהר אלקים והאביד אותך אע"פ שהיית כרוב הסוכך מתוך אבני אש רוצה לומר מסבת מה שעשית כנגד אבני אש שהם ישראל, (יז) גם כי אתה גבה לבך ביופיך רוצה לומר ביופי צור ומעלתו ובגובה הזה שחת חכמתך על יפעתך יען אין ראוי לחכם שיגבה בטובות העולם הזה ועל כן על ארץ השלכתיך במפלה גדולה לפני מלכים נתתיך לראוה בך ופירש הרב רבי דוד קמחי לראוה מלשון ראות, ויותר נכון לפרשו מלשון לכלוך ובזיון כמו הוי מראה ונגאלה (צפניה ג, א) כאילו אמר לפני מלכים נתתיך לבזותך, (יח) לפי שמרוב עוניך בעול רכולתך חללת מקדשך שהוא רמז אל ארמון המלך כי הוא הנקרא מקדש כמו כי מקדש מלך היא יאמר החמס והעול גרמו לחלל ולהחריב מקדשך וארמונך, ואוציא אש מתוכך היא אכלתך והאש הוא משל לעון שהוא סבב אכילתו וחרבנו של צור, ואתנך לאפר על הארץ כי לא תשאר בית לא חומה ולא מגדל לפי שהכל יטבע בים, (יט) ולכן כל יודעיך בעמים שממו עליך על הבלהות והבהלות שקרו אותך וכאילו היית ואינך עד עולם כי נעדרת פתאום בהחלט מן העולם, והנה דיבר כל הענין בלשון עבר השלכתיך נתתיך שהם כולם עבר במקום עתיד וכן הוא המנהג בדברי הנביאים:
פסוק כ:ויהי דבר ה' אלי לאמור בן אדם שים פניך אל צידון וגומר עד סוף הנבואה (כא) אחרי שניבא על צור ניבא על צידון (כב) באומרו הנני עליך צידון ונכבדתי בתוכך וידעו כי אני ה' כי כאשר ידעו אותו בני אדם יכירו את כבודו ואת גדלו והיה יתברך מכובד בתוכם, והידיעה ההיא יגיעו אליה בעשותי בה רוצה לומר בצידון שפטים ונקדשתי בה כי באמצעות השפטים ידעו אותו ויהיה נכבד ומקודש ביניהם, וזכר בתוכך לנוכח ואמר בה שהוא כנוי לנסתרת כי כן דרך הנביאים לדבר לנכח ושלא לנכח, (כג) וביאר מה יהיו השפטים אשר יעשה בצידון באומרו ושלחתי בם דבר ודם בחוצותיה רוצה לומר שימותו בחרב ולא ינתנו לקבורה אבל יהיו מושלכים בחוצות ומזה יתהוה הדבר ויתחברו אם כן דבר ודם, ואומרו ונפלל חלל בתוכה בחרב כתב הרב רבי דוד קמחי שהוא כמו ונפל אלא שנכפלה למ"ד הפעל, ומפני שכבר אמר ושלחתי בה דבר ודם ויהיה לפי זה כפל גמור ונפלל חלל בתוכה יש לפרש שהדם שזכר ראשונה בחוצותיה הוא מהאויבים ואומרו ונפלל חלל בתוכה הוא שיהרגו בתוך צידון אלו לאלו בדרך משפט ופלילים באופן שירבו המתים בה.
פסוק כד:וזכר למה גזר זה על צידון באומרו ולא יהיה עוד לבית ישראל סילון ממאיר רוצה לומר לא יהיה צידון עוד לבית ישראל כקוץ הממאיר כי סילון הוא קוץ וממאיר הוא כמו צרעת ממארת (ויקרא יד, מד) וקוץ מכאיב הוא כפל ענין במלות שונות, ואמר מכל סביבותם השאטים אותם שהם עמון ומואב צר וצידון אדום ופלישתים אשר זכר חרבנם, (כה) ולכן סמך לזה כה אמר ה' אלקים בקבצי את ישראל מן העמים אשר נפוצו שם והוא אם בפקידת בית שני ואם בקבוץ גליות לעתיד לבוא שיצטרכו לזה עצמו וזהו ונקדשתי בם לעיני הגוים וזה באותות ומופתים שיעשה בעבורם ואז ישבו על אדמתם אותה אשר נתתי לעבדי ליעקב, (כו) וישבו עליה לבטח ויהיה זה בעשותו שפטים רוצה לומר בסבת עשותו שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם בחרבן צור וצידון והשאר מן האומות שזכר חרבנם עד שבזה ידעו ישראל כי אני ה' אלהיהם בנקמי את נקמתם ובשובי את שבותם כי לא יעדרו ישראל מן העולם כמו שנעדרה צור בהחלט:
