א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֡ם אֱמֹר֩ לִנְגִ֨יד צֹ֜ר כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה יַ֣עַן גָּבַ֤הּ לִבְּךָ֙ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ל אָ֔נִי מוֹשַׁ֧ב אֱלֹהִ֛ים יָשַׁ֖בְתִּי בְּלֵ֣ב יַמִּ֑ים וְאַתָּ֤ה אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וַתִּתֵּ֥ן לִבְּךָ֖ כְּלֵ֥ב אֱלֹהִֽים׃ ג הִנֵּ֥ה חָכָ֛ם אַתָּ֖ה מדנאל (מִדָּֽנִיֵּ֑אל) כָּל־סָת֖וּם לֹ֥א עֲמָמֽוּךָ׃ ד בְּחָכְמָֽתְךָ֙ וּבִתְבוּנָ֣תְךָ֔ עָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ חָ֑יִל וַתַּ֛עַשׂ זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף בְּאוֹצְרוֹתֶֽיךָ׃ ה בְּרֹ֧ב חָכְמָתְךָ֛ בִּרְכֻלָּתְךָ֖ הִרְבִּ֣יתָ חֵילֶ֑ךָ וַיִּגְבַּ֥הּ לְבָבְךָ֖ בְּחֵילֶֽךָ׃ ו לָכֵ֕ן כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה יַ֛עַן תִּתְּךָ֥ אֶת־לְבָבְךָ֖ כְּלֵ֥ב אֱלֹהִֽים׃ ז לָכֵ֗ן הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא עָלֶ֙יךָ֙ זָרִ֔ים עָרִיצֵ֖י גּוֹיִ֑ם וְהֵרִ֤יקוּ חַרְבוֹתָם֙ עַל־יְפִ֣י חָכְמָתֶ֔ךָ וְחִלְּל֖וּ יִפְעָתֶֽךָ׃ ח לַשַּׁ֖חַת יֽוֹרִד֑וּךָ וָמַ֛תָּה מְמוֹתֵ֥י חָלָ֖ל בְּלֵ֥ב יַמִּֽים׃ ט הֶאָמֹ֤ר תֹּאמַר֙ אֱלֹהִ֣ים אָ֔נִי לִפְנֵ֖י הֹֽרְגֶ֑ךָ וְאַתָּ֥ה אָדָ֛ם וְלֹא־אֵ֖ל בְּיַ֥ד מְחַלְלֶֽיךָ׃ י מוֹתֵ֧י עֲרֵלִ֛ים תָּמ֖וּת בְּיַד־זָרִ֑ים כִּ֚י אֲנִ֣י דִבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ יא וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יב בֶּן־אָדָ֕ם שָׂ֥א קִינָ֖ה עַל־מֶ֣לֶךְ צ֑וֹר וְאָמַ֣רְתָּ לּ֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אַתָּה֙ חוֹתֵ֣ם תָּכְנִ֔ית מָלֵ֥א חָכְמָ֖ה וּכְלִ֥יל יֹֽפִי׃ יג בְּעֵ֨דֶן גַּן־אֱלֹהִ֜ים הָיִ֗יתָ כָּל־אֶ֨בֶן יְקָרָ֤ה מְסֻכָתֶ֙ךָ֙ אֹ֣דֶם פִּטְדָ֞ה וְיָהֲלֹ֗ם תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֙הַם֙ וְיָ֣שְׁפֵ֔ה סַפִּ֣יר נֹ֔פֶךְ וּבָרְקַ֖ת וְזָהָ֑ב מְלֶ֨אכֶת תֻּפֶּ֤יךָ וּנְקָבֶ֙יךָ֙ בָּ֔ךְ בְּי֥וֹם הִבָּרַאֲךָ֖ כּוֹנָֽנוּ׃ יד אַ֨תְּ־כְּר֔וּב מִמְשַׁ֖ח הַסּוֹכֵ֑ךְ וּנְתַתִּ֗יךָ בְּהַ֨ר קֹ֤דֶשׁ אֱלֹהִים֙ הָיִ֔יתָ בְּת֥וֹךְ אַבְנֵי־אֵ֖שׁ הִתְהַלָּֽכְתָּ׃ טו תָּמִ֤ים אַתָּה֙ בִּדְרָכֶ֔יךָ מִיּ֖וֹם הִבָּֽרְאָ֑ךְ עַד־נִמְצָ֥א עַוְלָ֖תָה בָּֽךְ׃ טז בְּרֹ֣ב רְכֻלָּתְךָ֗ מָל֧וּ תוֹכְךָ֛ חָמָ֖ס וַֽתֶּחֱטָ֑א וָאֶחַלֶּלְךָ֩ מֵהַ֨ר אֱלֹהִ֤ים וָֽאַבֶּדְךָ֙ כְּר֣וּב הַסֹּכֵ֔ךְ מִתּ֖וֹךְ אַבְנֵי־אֵֽשׁ׃ יז גָּבַ֤הּ לִבְּךָ֙ בְּיָפְיֶ֔ךָ שִׁחַ֥תָּ חָכְמָתְךָ֖ עַל־יִפְעָתֶ֑ךָ עַל־אֶ֣רֶץ הִשְׁלַכְתִּ֗יךָ לִפְנֵ֧י מְלָכִ֛ים נְתַתִּ֖יךָ לְרַ֥אֲוָה בָֽךְ׃ יח מֵרֹ֣ב עֲוֺנֶ֗יךָ בְּעֶ֙וֶל֙ רְכֻלָּ֣תְךָ֔ חִלַּ֖לְתָּ מִקְדָּשֶׁ֑יךָ וָֽאוֹצִא־אֵ֤שׁ מִתּֽוֹכְךָ֙ הִ֣יא אֲכָלַ֔תְךָ וָאֶתֶּנְךָ֤ לְאֵ֙פֶר֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיךָ׃ יט כָּל־יוֹדְעֶ֙יךָ֙ בָּֽעַמִּ֔ים שָׁמְמ֖וּ עָלֶ֑יךָ בַּלָּה֣וֹת הָיִ֔יתָ וְאֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ כ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ כא בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ אֶל־צִיד֑וֹן וְהִנָּבֵ֖א עָלֶֽיהָ׃ כב וְאָמַרְתָּ֗ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֤י עָלַ֙יִךְ֙ צִיד֔וֹן וְנִכְבַּדְתִּ֖י בְּתוֹכֵ֑ךְ וְֽיָדְע֞וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֗ה בַּעֲשׂ֥וֹתִי בָ֛הּ שְׁפָטִ֖ים וְנִקְדַּ֥שְׁתִּי בָֽהּ׃ כג וְשִׁלַּחְתִּי־בָ֞הּ דֶּ֤בֶר וָדָם֙ בְּח֣וּצוֹתֶ֔יהָ וְנִפְלַ֤ל חָלָל֙ בְּתוֹכָ֔הּ בְּחֶ֥רֶב עָלֶ֖יהָ מִסָּבִ֑יב וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ כד וְלֹֽא־יִהְיֶ֨ה ע֜וֹד לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל סִלּ֤וֹן מַמְאִיר֙ וְק֣וֹץ מַכְאִ֔ב מִכֹּל֙ סְבִ֣יבֹתָ֔ם הַשָּׁאטִ֖ים אוֹתָ֑ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ כה כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ בְּקַבְּצִ֣י ׀ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מִן־הָֽעַמִּים֙ אֲשֶׁ֣ר נָפֹ֣צוּ בָ֔ם וְנִקְדַּ֥שְׁתִּי בָ֖ם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם וְיָֽשְׁבוּ֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְעַבְדִּ֥י לְיַעֲקֹֽב׃ כו וְיָשְׁב֣וּ עָלֶיהָ֮ לָבֶטַח֒ וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְיָשְׁב֖וּ לָבֶ֑טַח בַּעֲשׂוֹתִ֣י שְׁפָטִ֗ים בְּכֹ֨ל הַשָּׁאטִ֤ים אֹתָם֙ מִסְּבִ֣יבוֹתָ֔ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיְהִי דְבַר־ ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק ב:
בֶּן־אָדָם, אֱמֹר לִנְגִיד, שליט, מלך צֹר, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר "אֵל אָנִי, כול יכול, במוֹשַׁב אֱלֹהִים, מקום מבודד ונשגב יָשַׁבְתִּי, בְּלֵב יַמִּים. איש אינו יכול לפגוע בי, ועולם ומלואו בהישג ידי. עָצמתי כה גדולה שבעצם אינני בן אנוש אלא אל". מלך צור היה דמות בלתי רגילה באותו הזמן. הוא שלט במעצמה הכלכלית הגדולה בעולם, ושלא כמלכים גדולים אחרים, הוא לא היה מוגבל בשום מובן. הוא ישב בבדידות מזהרת ובהרגשה בטוחה מכל איום. וְאַתָּה אָדָם וְלֹא־אֵל, וַתִּתֵּן, החשבת את לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים בגאוותך ויומרתך.
פסוק ג:
הִנֵּה, לפי תפיסתך חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל, שהיה מפורסם בחכמתו בבבל – בין שמדובר באיש המוכר מספר דניאל, בין שמדובר באישיות קדומה יותר. כָּל־סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ, הסתירו ממך. הכול גלוי ונהיר לך. יש לשער שמלך צור היה משכיל יותר ממלכים אחרים, וכנראה נתפס בעיני עצמו כגדול החכמים ויודע כול, כפי שקורה לעתים גם כיום לעשירים.
פסוק ד:
בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל, הצלחת מאוד, וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ.
פסוק ה:
בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ, בכשרונך בתחום המסחר הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ, כוחך, וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ.
פסוק ו:
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן תִּתְּךָ אֶת־לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים,
פסוק ז:
לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים, עָרִיצֵי גּוֹיִם, עמים אכזריים שלא יתחשבו במעלות ובגדולה שאתה מייחס לעצמך, וְהֵרִיקוּ, ישלפו חַרְבוֹתָם עַל־יְפִי חָכְמָתֶךָ, וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ, זוהרך.
פסוק ח:
לַשַּׁחַת, לקבר יוֹרִדוּךָ, וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל, מוֹת הרוגים בְּלֵב יַמִּים, המקום הבטוח בעיניך.
פסוק ט:
הֶאָמֹר תֹּאמַר: "אֱלֹהִים אָנִי, ואי אפשר לפגוע בי" לִפְנֵי הֹרְגֶךָ? וְאַתָּה אָדָם וְלֹא־אֵל, מסוּר בְּיַד מְחַלְלֶיךָ, הורגיך.
פסוק י:
מוֹתֵי עֲרֵלִים, אנשים מאוסים, כלומר בביזיון תָּמוּת בְּיַד זָרִים, כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק יא:
גם כאן באה קינה לאחר נבואת המפלה. מלך צור אמנם לא היה צדיק, אבל היו לו הישגים מפוארים, ומותו נחשב מעין השחתת עולם: וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק יב:
בֶּן־אָדָם, שָׂא קִינָה עַל־מֶלֶךְ צוֹר, כאילו כבר מת, וְאָמַרְתָּ לּוֹ: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית, משלים את המידה, או את הצורה. כלומר, אורח חייך ומעשיך ממוצים עד תום. והוא מפרט: אתה מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי.
פסוק יג:
בעת שישבת במקומך, כמו בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל־אֶבֶן יְקָרָה הייתה מְסֻכָתֶךָ, חופתך – אֹדֶם, פִּטְדָה וְיַהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ, שׁהַם וְיָשְׁפֶה סַפִּיר, נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב. מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ, נקבי החלילים שהיו בָּךְ, עמך – בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. כלי הנגינה, המסמלים פינוק ועושר, נוצרו כביכול במיוחד בשבילך.
פסוק יד:
אַתְּ דמית לכְרוּב מִמְשַׁח, מלאך עליון הַסּוֹכֵךְ, פורס כנפיו, שולט, וּכמי שנְתַתִּיךָ בְּהַר־קֹדֶשׁ־אֱלֹהִים הָיִיתָ. בְּתוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ, המסמלים אולי גופים שמיימיים, הִתְהַלָּכְתָּ. אתה חי בעולמך כיצור עליון – יש לך הכול ואתה כול יודע. אפשר לשער שנגיד צור היה משכיל וחכם יותר ממלכים אחרים. הוא הסתפק בצבא מצומצם של שכירי חרב, ושלטונו התאפיין בחכמתו והצלחתו. הוא היה בעל הצי הגדול בעולם, וסחר עם כל העולם התרבותי.
פסוק טו:
תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ, תדמיתך מושלמת – ולאו דווקא מבחינה מוסרית – מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ. נולדת ככליל המעלות עַד שנִמְצָא עַוְלָתָה, עוולה, חטא בָּךְ
פסוק טז:
בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ, מסחרך מָלוּ, מלאו תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא. דמותו השלמה של נגיד צור לא הייתה אלא פרי עיסוקו במסחר. בסופו של דבר עולמו היה עולמו של סוחר מוצלח, והתנהגותו שהונעה מאינטרסים עסקיים היא שדרדרה את התנהלותו. וָאֲחַלֶּלְךָ, הורדתי את כבודך מֵהַר אֱלֹהִים, וָאַבֶּדְךָ מהיות כְּרוּב הַסּוֹכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ, אבנים יקרות או מבריקות.
פסוק יז:
גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ. שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל, בגלל יִפְעָתֶךָ. פארך הצמיח את יהירותך, והיהירות השחיתה את חכמתך. על כן עַל־אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ, לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָּךְ, לראות במפלתך.
פסוק יח:
מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ, גזל ותרמית, חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ, קדושתך, וָאוֹצִא־אֵשׁ מִתּוֹכְךָ והִיא שאֲכָלַתְךָ. המסחר שאליו הקדשת את כולך, הרס אותך. הוא הביאך לחוש כאילו אתה מורם וחסין בפני כל ביקורת, והדבר הביא לסופך. וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל־הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל־רֹאֶיךָ.
פסוק יט:
כָּל־יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ, השתוממו עָלֶיךָ, מלך צור. בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד־עוֹלָם. היית ברייה מעוררת אימה, המצויה מעל לאמות המידה האנושיות, והפכת להיות פגיע, שביר ואנושי לגמרי.
פסוק כ:
וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק כא:
בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־צִידוֹן וְהִנָּבֵא עָלֶיהָ.
פסוק כב:
וְאָמַרְתָּ: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי עָלַיִךְ, צִידוֹן, וְנִכְבַּדְתִּי, אתכבד בְּתוֹכֵךְ. וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה', בַּעֲשׂוֹתִי בָהּ שְׁפָטִים וְנִקְדַּשְׁתִּי בָהּ. קדושתי תוכר כאשר העיר הגדולה הזו תהפוך לשממה.
פסוק כג:
וְשִׁלַּחְתִּי־בָהּ דֶּבֶר וָדָם בְּחוּצוֹתֶיהָ, וְנִפְלַל, נפל חָלָל בְּתוֹכָהּ בְּחֶרֶב שתבוא עָלֶיהָ מִסָּבִיב. וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק כד:
וְלֹא־יִהְיֶה מן הצידונים עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן, בן-שיח קוצני מַמְאִיר, פוגע, דוקר וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם הַשָּׁאטִים, המואסים אוֹתָם. מכאן שבעבר התייחסו הצידונים לישראל בבוז, שמחה לאיד וחוסר התחשבות. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהִים.
פסוק כה:
ירושלים וצור היו בנות תחרות; ככל שירושלים קטנה – צור גדלה. כאן הנביא מודיע לישראל שבסופו של דבר המצב יתהפך: כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי ה': בבוא היום, בְּקַבְּצִי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן־הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָםוְנִקְדַּשְׁתִּי בָם, באמצעותם, על ידי תקומתם ושיבתם למעלתם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, וְיָשְׁבוּ עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב.
פסוק כו:
וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים, משפטים, עונשים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם, וְיָדְעוּ בכך ישראל כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.