א וַיְהִ֛י בְּעַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֗ם יַ֠עַן אֲשֶׁר־אָ֨מְרָה צֹּ֤ר עַל־יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ הֶאָ֔ח נִשְׁבְּרָ֛ה דַּלְת֥וֹת הָעַמִּ֖ים נָסֵ֣בָּה אֵלָ֑י אִמָּלְאָ֖ה הָחֳרָֽבָה׃ ג לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֥י עָלַ֖יִךְ צֹ֑ר וְהַעֲלֵיתִ֤י עָלַ֙יִךְ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים כְּהַעֲל֥וֹת הַיָּ֖ם לְגַלָּֽיו׃ ד וְשִׁחֲת֞וּ חֹמ֣וֹת צֹ֗ר וְהָֽרְסוּ֙ מִגְדָּלֶ֔יהָ וְסִֽחֵיתִ֥י עֲפָרָ֖הּ מִמֶּ֑נָּה וְנָתַתִּ֥י אוֹתָ֖הּ לִצְחִ֥יחַ סָֽלַע׃ ה מִשְׁטַ֨ח חֲרָמִ֤ים תִּֽהְיֶה֙ בְּת֣וֹךְ הַיָּ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י דִבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה וְהָיְתָ֥ה לְבַ֖ז לַגּוֹיִֽם׃ ו וּבְנוֹתֶ֙יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּחֶ֖רֶב תֵּהָרַ֑גְנָה וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ז כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֧י מֵבִ֣יא אֶל־צֹ֗ר נְבוּכַדְרֶאצַּ֧ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל מִצָּפ֖וֹן מֶ֣לֶךְ מְלָכִ֑ים בְּס֛וּס וּבְרֶ֥כֶב וּבְפָרָשִׁ֖ים וְקָהָ֥ל וְעַם־רָֽב׃ ח בְּנוֹתַ֥יִךְ בַּשָּׂדֶ֖ה בַּחֶ֣רֶב יַהֲרֹ֑ג וְנָתַ֨ן עָלַ֜יִךְ דָּיֵ֗ק וְשָׁפַ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ סֹֽלְלָ֔ה וְהֵקִ֥ים עָלַ֖יִךְ צִנָּֽה׃ ט וּמְחִ֣י קָֽבָלּ֔וֹ יִתֵּ֖ן בְּחֹֽמוֹתָ֑יִךְ וּמִ֨גְדְּלֹתַ֔יִךְ יִתֹּ֖ץ בְּחַרְבוֹתָֽיו׃ י מִשִּׁפְעַ֥ת סוּסָ֖יו יְכַסֵּ֣ךְ אֲבָקָ֑ם מִקּוֹל֩ פָּרַ֨שׁ וְגַלְגַּ֜ל וָרֶ֗כֶב תִּרְעַ֙שְׁנָה֙ חֽוֹמוֹתַ֔יִךְ בְּבֹאוֹ֙ בִּשְׁעָרַ֔יִךְ כִּמְבוֹאֵ֖י עִ֥יר מְבֻקָּעָֽה׃ יא בְּפַרְס֣וֹת סוּסָ֔יו יִרְמֹ֖ס אֶת־כָּל־חֽוּצוֹתָ֑יִךְ עַמֵּךְ֙ בַּחֶ֣רֶב יַהֲרֹ֔ג וּמַצְּב֥וֹת עֻזֵּ֖ךְ לָאָ֥רֶץ תֵּרֵֽד׃ יב וְשָׁלְל֣וּ חֵילֵ֗ךְ וּבָֽזְזוּ֙ רְכֻלָּתֵ֔ךְ וְהָֽרְסוּ֙ חוֹמוֹתַ֔יִךְ וּבָתֵּ֥י חֶמְדָּתֵ֖ךְ יִתֹּ֑צוּ וַאֲבָנַ֤יִךְ וְעֵצַ֙יִךְ֙ וַֽעֲפָרֵ֔ךְ בְּת֥וֹךְ מַ֖יִם יָשִֽׂימוּ׃ יג וְהִשְׁבַּתִּ֖י הֲמ֣וֹן שִׁירָ֑יִךְ וְק֣וֹל כִּנּוֹרַ֔יִךְ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עֽוֹד׃ יד וּנְתַתִּ֞יךְ לִצְחִ֣יחַ סֶ֗לַע מִשְׁטַ֤ח חֲרָמִים֙ תִּֽהְיֶ֔ה לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה ע֑וֹד כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ דִּבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ טו כֹּ֥ה אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה לְצ֑וֹר הֲלֹ֣א ׀ מִקּ֣וֹל מַפַּלְתֵּ֗ךְ בֶּאֱנֹ֨ק חָלָ֜ל בֵּהָ֤רֵֽג הֶ֙רֶג֙ בְּתוֹכֵ֔ךְ יִרְעֲשׁ֖וּ הָאִיִּֽים׃ טז וְֽיָרְד֞וּ מֵעַ֣ל כִּסְאוֹתָ֗ם כֹּ֚ל נְשִׂיאֵ֣י הַיָּ֔ם וְהֵסִ֙ירוּ֙ אֶת־מְעִ֣ילֵיהֶ֔ם וְאֶת־בִּגְדֵ֥י רִקְמָתָ֖ם יִפְשֹׁ֑טוּ חֲרָד֤וֹת ׀ יִלְבָּ֙שׁוּ֙ עַל־הָאָ֣רֶץ יֵשֵׁ֔בוּ וְחָֽרְדוּ֙ לִרְגָעִ֔ים וְשָׁמְמ֖וּ עָלָֽיִךְ׃ יז וְנָשְׂא֨וּ עָלַ֤יִךְ קִינָה֙ וְאָ֣מְרוּ לָ֔ךְ אֵ֣יךְ אָבַ֔דְתְּ נוֹשֶׁ֖בֶת מִיַּמִּ֑ים הָעִ֣יר הַהֻלָּ֗לָה אֲשֶׁר֩ הָיְתָ֨ה חֲזָקָ֤ה בַיָּם֙ הִ֣יא וְיֹשְׁבֶ֔יהָ אֲשֶׁר־נָתְנ֥וּ חִתִּיתָ֖ם לְכָל־יוֹשְׁבֶֽיהָ׃ יח עַתָּה֙ יֶחְרְד֣וּ הָֽאִיִּ֔ן י֖וֹם מַפַּלְתֵּ֑ךְ וְנִבְהֲל֛וּ הָאִיִּ֥ים אֲשֶׁר־בַּיָּ֖ם מִצֵּאתֵֽךְ׃ יט כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה בְּתִתִּ֤י אֹתָךְ֙ עִ֣יר נֶחֱרֶ֔בֶת כֶּעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־נוֹשָׁ֑בוּ בְּהַעֲל֤וֹת עָלַ֙יִךְ֙ אֶת־תְּה֔וֹם וְכִסּ֖וּךְ הַמַּ֥יִם הָרַבִּֽים׃ כ וְהוֹרַדְתִּיךְ֩ אֶת־י֨וֹרְדֵי ב֜וֹר אֶל־עַ֣ם עוֹלָ֗ם וְ֠הוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶ֨רֶץ תַּחְתִּיּ֜וֹת כָּחֳרָב֤וֹת מֵֽעוֹלָם֙ אֶת־י֣וֹרְדֵי ב֔וֹר לְמַ֖עַן לֹ֣א תֵשֵׁ֑בִי וְנָתַתִּ֥י צְבִ֖י בְּאֶ֥רֶץ חַיִּֽים׃ כא בַּלָּה֥וֹת אֶתְּנֵ֖ךְ וְאֵינֵ֑ךְ וּֽתְבֻקְשִׁ֗י וְלֹֽא־תִמָּצְאִ֥י עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהֹוִֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
ויהי בעשתי עשרה שנה. י"א שנה לצדקיהו שהיא שנת החרבן כי אז אמרה צור על ירושלים האח:
פסוק א:
באחד לחדש. לא גלה באי זה חדש וכיון שסתם אותו נראה כי על חדש החרבן אמר שהוא חדש אב:
פסוק ב:
בן אדם, האח. ענין שמחה כמו שפירשנו:
פסוק ב:
נשברה דלתות העמים. העיר שהיתה דלתות העמים שהיו נכנסים ויוצאים בה הסוחרים בסחורתם מכל העמים:
פסוק ב:
נסבה אלי. אותה הסחורה שהיו מביאים הסוחרים בה נסבה ונתגלגלה אלי כי כיון שתחרב היא יבאו אלי. נסבה מבנין נפעל ושרשו סבב והוא נפעל עבר לגזירת פעל בצרי:
פסוק ב:
אמלאה החרבה. אני אמלא מסחורות אחר שהיא חרבה כי כיון שהיתה במצור בי"א שנה לצדקיהו ידעו כי לא תמלטה ותחרב וחשבו אותה לחרבה טרם יום החרבן. אמלאה האי"תן מבנין נפעל בתוספת ה"א. החרבה מבנין הפעל ולתקן קריאת החי"ת שהיא גרונית נקדו הה"א בקמץ רחב והחי"ת בחטף קמץ:
פסוק ג:
לכן, כהעלות הים לגליו. כי בהסתער הים מפני הרוח מעלה גליו למעלה ותרגם יונתן כמיסק ימא באיתרגושת גלוהי:
פסוק ד:
ושחתו, וסחיתי עפרה ממנה. כי צור נבנתה על סלע בתוך הים וכסו הסלע עפר לצורך היישוב וכאשר כסוהו מי הים בעת חורבנה סחבו והשליכו ממנה עפרה ונשאר הסלע יבש כמו שהיה מתחלה:
פסוק ד:
לצחיח סלע. המקום הגבוה בסלע יקרא צחיח והוא המקום היבש שבו לפיכך נקרא כן וכן שכנו צחיחה מקום יבש וצמא כמו והשביע בצחצחות נפשך ויונתן תרגם לשעיעות כיף גלי כלומר שיהיה הסלע חלק ואין עליו עפר:
פסוק ה:
משטח חרמים תהיה. שהציידים ישטחו רשתותם שם באותו הסלע שיהיה יבש ונגוב כי מה שאומר אחר זה וכסוך המים הרבים זה יהיה לשעה כשיעלה הים עליה וישטפנה וישוב המים למקומו וישאר הסלע יבש ונגוב:
פסוק ה:
והיתה לבז לגוים. כי הגוים כשיבואו עליה יבוזזוה וישללוה:
פסוק ו:
ובנותיה. הם הכפרים:
פסוק ו:
תהרגנה. יהרגו אנשיהן:
פסוק ז:
כי כה אמר, מלך מלכים. כי כל מלכי הארץ תחתיו ואמר זה רוצה לומר שיבא על צור עם מלכי האומות כי הוא מלך עליהם ויביאם לאשר ירצה:
פסוק ח:
בנותיך, דיק. וסוללה. פירשתי למעלה בפרשת לכנה:
פסוק ח:
צנה. כלי מגן הנקרא טרק"א בלע"ז ובערבי ויונתן תרגם ויקים עלך די מזיינין בתריסין:
פסוק ט:
ומחי קבלו. פירשו בו שהוא כלי שמשליכים בו אבנים בחומה לנתצה:
פסוק ט:
מחי. מכה תרגום מכה מחי. קבלו נגדו תרגם נגד קבל וכן ויכהו קבל עם נגד העם ויש לפרש כי המ"ם נוספת והוא מדברי רבותינו ז"ל שאמרו מתלקטין בחי קבל והוא הקשה שקורין ארק"א בלי"שטרא ומורים בו חצים לעומדים בחומה שלא יראו בחומה מפחד החצים ולא ילחמו ותרגם יונתן ומחת פגוזוהי:
פסוק ט:
בחרבותיו. הם כלי המפץ שמנפצים ומשברים בהם האבנים:
פסוק י:
משפעת סוסיו. מהרבוי וכן שפעת גמלים תכסך ויכסך על דרך הפלגה:
פסוק י:
אבקם. האבק שיעלו ברגליהם:
פסוק י:
תרעשנה חומותיך. על דרך הפלגה:
פסוק י:
כמבואי עיר מבקעה. כמו שבאין בעיר מבוקעה בלא יגיעה ובלא מלחמה כן יבאו בשעריך. מבואי קבוץ מן מבוא:
פסוק יא:
בפרסות סוסיו, ומצבת עזך לארץ תרד. הם המגדלים הגבוהים שהם נצבים למעלה והם מצבות העז כי בה יעז וישגב האדם. ובאמרו תרד רוצה לומר כל אחד מן המצבות:
פסוק יב:
ושללו חילך. כתרגומו נכסך:
פסוק יב:
רכלתך. סחורתך:
פסוק יב:
ועפרך. עפר הבנין:
פסוק יג:
והשבתי המון שיריך. רבוי שיריך שהיית שמחה ומנגנה ושרה מרוב טובה:
פסוק יד:
ונתתיך. תי"ו תהיה תי"ו הנקבה שלא לנוכח וכן תבנה ואמר לא תבנה עוד והעיר שהיא בנויה היום הנקראת צור היא ביבשה על שפת הים כי צור הקדומה היא בתוך הים והיא צחיח סלע:
פסוק טו:
כה אמר ה', מפלתך. מפלת ההרוגים:
פסוק טו:
באנק חלל. כמו יאנק חלל ואנקת החלל היא יציאת נשמתו מהקנה בקול בעת מותו. ויונתן תרגם בניהום מטעני חרב:
פסוק טו:
בהרג. כמו בההרג ובנפול ה"א הבנין הוטלה תנועתה על בי"ת השימוש:
פסוק טו:
הרג. שם הפועל ואמר שם הפעל אחר הפעולה לחזק הענין כמו ויצם דוד צום למען טבוח טבח בצוע בצע בוגדי בגד והדומים להם:
פסוק טז:
וירדו. הענין הזה כולו כי יפחדו על עצמם כי יאמרו עיר גדולה וסוחרת כזאת חרבה ואיך נעמוד אנחנו:
פסוק טז:
וחרדו לרגעים. לשעות ולרגעים כלומר תמיד וי"ת ויזועון מן קדם תבריהון תרגם לרגעים מן רגע הים עורי רגע:
פסוק יז:
ונשאו, נושבת מימים. כי מהסחורות שהיו באות אליה דרך ים נתישבה ועלתה במעלה ואמר מימים לשון רבים כלומר ים אוקינוס וים סוף וים מערבי ושאר הימים כי דרך כלם היו באים אליה סוחרים וי"ת דהות יתבא בגו ימיא:
פסוק יז:
העיר ההללה. הה"א במקום אשר כי לא תבא ה"א הידיעה בעברים וכן וכל ההקדיש שמואל כמו אשר הקדיש:
פסוק יז:
אשר היתה חזקה בים. רוצה לומר באיי הים היתה היא החזקה שבהם העיר היתה חזקה בבנינה וכן יושביה חזקים וי"ת דהוית יתבא בתקוף ימא:
פסוק יז:
אשר נתנו חתיתם לכל יושביה. מרוב חזקם נתנו חתיתם ומוראם לכל יושבי הים וזכר הים בלשון נקבה כמו שאמר גם כן ואת הים הוריד מעל הבקר הנחשת אשר תחתיה ויונתן תרגם איכדין אתמסרו לתבר כל יתבהא פירוש כנוי יושביה לצור על דרך רחוקה:
פסוק יח:
עתה יחרדו. בשוא החי"ת:
פסוק יח:
האין. ביו"ד אחת לבד והנו"ן במקום מ"ם וכן לקץ הימין כמו הימים ות"י פרוריא וכן תרגום ירעשו האיים למעלה אבל ונבהלו האיים אשר בים תרגם נגוותא דבימא וזה עשה מפני שנכפל בפסוק ופרוריא פירוש מגרשי היערים והכפרים וכן תרגם ירעשו מגרשות יזועון פרוריא וכן בדברי רבותינו ז"ל פרורהא:
פסוק יח:
מצאתך. כתרגומו במיפק גלוותך:
פסוק יט:
כי כה אמר ה', כערים אשר לא נושבו. כי כשנראה הסלע חלק נראה שלא היה שם עיר מעולם:
פסוק יט:
בהעלות עליך את תהום וכסוך המים הרבים. כפל הענין במלות שונות ואמר למעלה משטח חרמים תהיה כסוי המים היה לשעה כשעלו המים על העיר ועלה הים עליה ושטפה ואחר כך חזרו גלי הים לאחור ונשאר הסלע מגולה ויבש ויונתן תרגם זה דרך משל באסקותי עלך משיריית עממין דסגיאין כמי תהומה ויחפונך עממין סגיאין:
פסוק כ:
והורדתיך את יורדי בור. כלומר תאבדי מן העולם כמו יורדי בור והוא הקבר ותרגם יונתן ואחתיניך עם נחתי גוב בית אבדנא:
פסוק כ:
אל עם עולם. כלומר עם שמתו מעולם היום זמן רב שנשחת גופם ואבד ושב עפר:
פסוק כ:
והושבתיך בארץ תחתיות. כאילו את בארץ תחתיות וכפל הענין לחזק:
פסוק כ:
למען לא תשבי. שלא תשבי עוד:
פסוק כ:
ונתתי צבי בארץ חיים. ואתן חפץ ופאר בא"י שהיא ארץ חיים שהיית שמחה עליה על שנחרבה היא תשוב עוד לקדמותה שהיא ארץ החיים ולפי שאמר על צור בארץ תחתיות שהיא ארץ מתים שאבדו מן העולם אמר בהפך על ארץ ישראל שהיא ארץ חיים. ורבותינו ז"ל דרשו ארץ שמתיה חיים כלומר שהמתים בה מישראל יחיו לזמן תחיית המתים ותרגם יונתן ואתן חדוא בארעא דישראל:
פסוק כא:
בלהות אתנך. הפוך כמו בהלות ענין בעתה וכליון:
פסוק כא:
ותבקשי. ואם תבקשי לא תמצאי עוד לעולם ותבקשי הוי"ו נמשכת בגעיא והתי"ו בשוא ופתח ויונתן תרגם בלהות שתי מלות כדלא הוית בל הות: