א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֑ם שְׁתַּ֣יִם נָשִׁ֔ים בְּנ֥וֹת אֵם־אַחַ֖ת הָיֽוּ׃ ג וַתִּזְנֶ֣ינָה בְמִצְרַ֔יִם בִּנְעוּרֵיהֶ֖ן זָנ֑וּ שָׁ֚מָּה מֹעֲכ֣וּ שְׁדֵיהֶ֔ן וְשָׁ֣ם עִשּׂ֔וּ דַּדֵּ֖י בְּתוּלֵיהֶֽן׃ ד וּשְׁמוֹתָ֗ן אָהֳלָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ וְאָהֳלִיבָ֣ה אֲחוֹתָ֔הּ וַתִּֽהְיֶ֣ינָה לִ֔י וַתֵּלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת וּשְׁמוֹתָ֕ן שֹׁמְר֣וֹן אָהֳלָ֔ה וִירוּשָׁלִַ֖ם אָהֳלִיבָֽה׃ ה וַתִּ֥זֶן אָהֳלָ֖ה תַּחְתָּ֑י וַתַּעְגַּב֙ עַֽל־מְאַהֲבֶ֔יהָ אֶל־אַשּׁ֖וּר קְרוֹבִֽים׃ ו לְבֻשֵׁ֤י תְכֵ֙לֶת֙ פַּח֣וֹת וּסְגָנִ֔ים בַּח֥וּרֵי חֶ֖מֶד כֻּלָּ֑ם פָּרָשִׁ֕ים רֹכְבֵ֖י סוּסִֽים׃ ז וַתִּתֵּ֤ן תַּזְנוּתֶ֙יהָ֙ עֲלֵיהֶ֔ם מִבְחַ֥ר בְּנֵֽי־אַשּׁ֖וּר כֻּלָּ֑ם וּבְכֹ֧ל אֲשֶׁר־עָֽגְבָ֛ה בְּכָל־גִּלּוּלֵיהֶ֖ם נִטְמָֽאָה׃ ח וְאֶת־תַּזְנוּתֶ֤יהָ מִמִּצְרַ֙יִם֙ לֹ֣א עָזָ֔בָה כִּ֤י אוֹתָהּ֙ שָׁכְב֣וּ בִנְעוּרֶ֔יהָ וְהֵ֥מָּה עִשּׂ֖וּ דַּדֵּ֣י בְתוּלֶ֑יהָ וַיִּשְׁפְּכ֥וּ תַזְנוּתָ֖ם עָלֶֽיהָ׃ ט לָכֵ֥ן נְתַתִּ֖יהָ בְּיַד־מְאַֽהֲבֶ֑יהָ בְּיַד֙ בְּנֵ֣י אַשּׁ֔וּר אֲשֶׁ֥ר עָגְבָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃ י הֵמָּה֮ גִּלּ֣וּ עֶרְוָתָהּ֒ בָּנֶ֤יהָ וּבְנוֹתֶ֙יהָ֙ לָקָ֔חוּ וְאוֹתָ֖הּ בַּחֶ֣רֶב הָרָ֑גוּ וַתְּהִי־שֵׁם֙ לַנָּשִׁ֔ים וּשְׁפוּטִ֖ים עָ֥שׂוּ בָֽהּ׃ יא וַתֵּ֙רֶא֙ אֲחוֹתָ֣הּ אָהֳלִיבָ֔ה וַתַּשְׁחֵ֥ת עַגְבָתָ֖הּ מִמֶּ֑נָּה וְאֶת־תַּ֨זְנוּתֶ֔יהָ מִזְּנוּנֵ֖י אֲחוֹתָֽהּ׃ יב אֶל־בְּנֵי֩ אַשּׁ֨וּר עָגָ֜בָה פַּח֨וֹת וּסְגָנִ֤ים קְרֹבִים֙ לְבֻשֵׁ֣י מִכְל֔וֹל פָּרָשִׁ֖ים רֹכְבֵ֣י סוּסִ֑ים בַּח֥וּרֵי חֶ֖מֶד כֻּלָּֽם׃ יג וָאֵ֖רֶא כִּ֣י נִטְמָ֑אָה דֶּ֥רֶךְ אֶחָ֖ד לִשְׁתֵּיהֶֽן׃ יד וַתּ֖וֹסֶף אֶל־תַּזְנוּתֶ֑יהָ וַתֵּ֗רֶא אַנְשֵׁי֙ מְחֻקֶּ֣ה עַל־הַקִּ֔יר צַלְמֵ֣י כשדיים (כַשְׂדִּ֔ים) חֲקֻקִ֖ים בַּשָּׁשַֽׁר׃ טו חֲגוֹרֵ֨י אֵז֜וֹר בְּמָתְנֵיהֶ֗ם סְרוּחֵ֤י טְבוּלִים֙ בְּרָ֣אשֵׁיהֶ֔ם מַרְאֵ֥ה שָׁלִשִׁ֖ים כֻּלָּ֑ם דְּמ֤וּת בְּנֵֽי־בָבֶל֙ כַּשְׂדִּ֔ים אֶ֖רֶץ מוֹלַדְתָּֽם׃ טז ותעגב (וַתַּעְגְּבָ֥ה) עֲלֵיהֶ֖ם לְמַרְאֵ֣ה עֵינֶ֑יהָ וַתִּשְׁלַ֧ח מַלְאָכִ֛ים אֲלֵיהֶ֖ם כַּשְׂדִּֽימָה׃ יז וַיָּבֹ֨אוּ אֵלֶ֤יהָ בְנֵֽי־בָבֶל֙ לְמִשְׁכַּ֣ב דֹּדִ֔ים וַיְטַמְּא֥וּ אוֹתָ֖הּ בְּתַזְנוּתָ֑ם וַתִּ֨טְמָא־בָ֔ם וַתֵּ֥קַע נַפְשָׁ֖הּ מֵהֶֽם׃ יח וַתְּגַל֙ תַּזְנוּתֶ֔יהָ וַתְּגַ֖ל אֶת־עֶרְוָתָ֑הּ וַתֵּ֤קַע נַפְשִׁי֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ כַּאֲשֶׁ֛ר נָקְעָ֥ה נַפְשִׁ֖י מֵעַ֥ל אֲחוֹתָֽהּ׃ יט וַתַּרְבֶּ֖ה אֶת־תַּזְנוּתֶ֑יהָ לִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר זָנְתָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כ וַֽתַּעְגְּבָ֔ה עַ֖ל פִּֽלַגְשֵׁיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר בְּשַׂר־חֲמוֹרִים֙ בְּשָׂרָ֔ם וְזִרְמַ֥ת סוּסִ֖ים זִרְמָתָֽם׃ כא וַֽתִּפְקְדִ֔י אֵ֖ת זִמַּ֣ת נְעוּרָ֑יִךְ בַּעְשׂ֤וֹת מִמִּצְרַ֙יִם֙ דַּדַּ֔יִךְ לְמַ֖עַן שְׁדֵ֥י נְעוּרָֽיִךְ׃ כב לָכֵ֣ן אָהֳלִיבָ֗ה כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנְנִ֨י מֵעִ֤יר אֶת־מְאַהֲבַ֙יִךְ֙ עָלַ֔יִךְ אֵ֛ת אֲשֶׁר־נָקְעָ֥ה נַפְשֵׁ֖ךְ מֵהֶ֑ם וַהֲבֵאתִ֥ים עָלַ֖יִךְ מִסָּבִֽיב׃ כג בְּנֵ֧י בָבֶ֣ל וְכָל־כַּשְׂדִּ֗ים פְּק֤וֹד וְשׁ֙וֹעַ֙ וְק֔וֹעַ כָּל־בְּנֵ֥י אַשּׁ֖וּר אוֹתָ֑ם בַּח֨וּרֵי חֶ֜מֶד פַּח֤וֹת וּסְגָנִים֙ כֻּלָּ֔ם שָֽׁלִשִׁים֙ וּקְרוּאִ֔ים רֹכְבֵ֥י סוּסִ֖ים כֻּלָּֽם׃ כד וּבָ֣אוּ עָלַ֡יִךְ הֹ֠צֶן רֶ֤כֶב וְגַלְגַּל֙ וּבִקְהַ֣ל עַמִּ֔ים צִנָּ֤ה וּמָגֵן֙ וְקוֹבַ֔ע יָשִׂ֥ימוּ עָלַ֖יִךְ סָבִ֑יב וְנָתַתִּ֤י לִפְנֵיהֶם֙ מִשְׁפָּ֔ט וּשְׁפָט֖וּךְ בְּמִשְׁפְּטֵיהֶֽם׃ כה וְנָתַתִּ֨י קִנְאָתִ֜י בָּ֗ךְ וְעָשׂ֤וּ אוֹתָךְ֙ בְּחֵמָ֔ה אַפֵּ֤ךְ וְאָזְנַ֙יִךְ֙ יָסִ֔ירוּ וְאַחֲרִיתֵ֖ךְ בַּחֶ֣רֶב תִּפּ֑וֹל הֵ֗מָּה בָּנַ֤יִךְ וּבְנוֹתַ֙יִךְ֙ יִקָּ֔חוּ וְאַחֲרִיתֵ֖ךְ תֵּאָכֵ֥ל בָּאֵֽשׁ׃ כו וְהִפְשִׁיט֖וּךְ אֶת־בְּגָדָ֑יִךְ וְלָקְח֖וּ כְּלֵ֥י תִפְאַרְתֵּֽךְ׃ כז וְהִשְׁבַּתִּ֤י זִמָּתֵךְ֙ מִמֵּ֔ךְ וְאֶת־זְנוּתֵ֖ךְ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִשְׂאִ֤י עֵינַ֙יִךְ֙ אֲלֵיהֶ֔ם וּמִצְרַ֖יִם לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃ כח כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִי֙ נֹֽתְנָ֔ךְ בְּיַ֖ד אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֑את בְּיַ֛ד אֲשֶׁר־נָקְעָ֥ה נַפְשֵׁ֖ךְ מֵהֶֽם׃ כט וְעָשׂ֨וּ אוֹתָ֜ךְ בְּשִׂנְאָ֗ה וְלָקְחוּ֙ כָּל־יְגִיעֵ֔ךְ וַעֲזָב֖וּךְ עֵירֹ֣ם וְעֶרְיָ֑ה וְנִגְלָה֙ עֶרְוַ֣ת זְנוּנַ֔יִךְ וְזִמָּתֵ֖ךְ וְתַזְנוּתָֽיִךְ׃ ל עָשֹׂ֥ה אֵ֖לֶּה לָ֑ךְ בִּזְנוֹתֵךְ֙ אַחֲרֵ֣י גוֹיִ֔ם עַ֥ל אֲשֶׁר־נִטְמֵ֖את בְּגִלּוּלֵיהֶֽם׃ לא בְּדֶ֥רֶךְ אֲחוֹתֵ֖ךְ הָלָ֑כְתְּ וְנָתַתִּ֥י כוֹסָ֖הּ בְּיָדֵֽךְ׃ לב כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה כּ֤וֹס אֲחוֹתֵךְ֙ תִּשְׁתִּ֔י הָעֲמֻקָּ֖ה וְהָרְחָבָ֑ה תִּהְיֶ֥ה לִצְחֹ֛ק וּלְלַ֖עַג מִרְבָּ֥ה לְהָכִֽיל׃ לג שִׁכָּר֥וֹן וְיָג֖וֹן תִּמָּלֵ֑אִי כּ֚וֹס שַׁמָּ֣ה וּשְׁמָמָ֔ה כּ֖וֹס אֲחוֹתֵ֥ךְ שֹׁמְרֽוֹן׃ לד וְשָׁתִ֨ית אוֹתָ֜הּ וּמָצִ֗ית וְאֶת־חֲרָשֶׂ֛יהָ תְּגָרֵ֖מִי וְשָׁדַ֣יִךְ תְּנַתֵּ֑קִי כִּ֚י אֲנִ֣י דִבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ לה לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֚עַן שָׁכַ֣חַתְּ אוֹתִ֔י וַתַּשְׁלִ֥יכִי אוֹתִ֖י אַחֲרֵ֣י גַוֵּ֑ךְ וְגַם־אַ֛תְּ שְׂאִ֥י זִמָּתֵ֖ךְ וְאֶת־תַּזְנוּתָֽיִךְ׃ לו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִשְׁפּ֥וֹט אֶֽת־אָהֳלָ֖ה וְאֶת־אָהֳלִיבָ֑ה וְהַגֵּ֣ד לָהֶ֔ן אֵ֖ת תוֹעֲבוֹתֵיהֶֽן׃ לז כִּ֣י נִאֵ֗פוּ וְדָם֙ בִּֽידֵיהֶ֔ן וְאֶת־גִּלּֽוּלֵיהֶ֖ן נִאֵ֑פוּ וְגַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶן֙ אֲשֶׁ֣ר יָֽלְדוּ־לִ֔י הֶעֱבִ֥ירוּ לָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ לח ע֥וֹד זֹ֖את עָ֣שׂוּ לִ֑י טִמְּא֤וּ אֶת־מִקְדָּשִׁי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּֽלוּ׃ לט וּֽבְשַׁחֲטָ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ לְגִלּ֣וּלֵיהֶ֔ם וַיָּבֹ֧אוּ אֶל־מִקְדָּשִׁ֛י בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לְחַלְּל֑וֹ וְהִנֵּה־כֹ֥ה עָשׂ֖וּ בְּת֥וֹךְ בֵּיתִֽי׃ מ וְאַ֗ף כִּ֤י תִשְׁלַ֙חְנָה֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים בָּאִ֖ים מִמֶּרְחָ֑ק אֲשֶׁ֨ר מַלְאָ֜ךְ שָׁל֤וּחַ אֲלֵיהֶם֙ וְהִנֵּה־בָ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר רָחַ֛צְתְּ כָּחַ֥לְתְּ עֵינַ֖יִךְ וְעָ֥דִית עֶֽדִי׃ מא וְיָשַׁבְתְּ֙ עַל־מִטָּ֣ה כְבוּדָּ֔ה וְשֻׁלְחָ֥ן עָר֖וּךְ לְפָנֶ֑יהָ וּקְטָרְתִּ֥י וְשַׁמְנִ֖י שַׂ֥מְתְּ עָלֶֽיהָ׃ מב וְק֣וֹל הָמוֹן֮ שָׁלֵ֣ו בָהּ֒ וְאֶל־אֲנָשִׁים֙ מֵרֹ֣ב אָדָ֔ם מוּבָאִ֥ים סובאים (סָבָאִ֖ים) מִמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּתְּנ֤וּ צְמִידִים֙ אֶל־יְדֵיהֶ֔ן וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת עַל־רָאשֵׁיהֶֽן׃ מג וָאֹמַ֕ר לַבָּלָ֖ה נִֽאוּפִ֑ים עת (עַתָּ֛ה) יזנה (יִזְנ֥וּ) תַזְנוּתֶ֖הָ וָהִֽיא׃ מד וַיָּב֣וֹא אֵלֶ֔יהָ כְּב֖וֹא אֶל־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה כֵּ֣ן בָּ֗אוּ אֶֽל־אָֽהֳלָה֙ וְאֶל־אָ֣הֳלִיבָ֔ה אִשֹּׁ֖ת הַזִּמָּֽה׃ מה וַאֲנָשִׁ֣ים צַדִּיקִ֗ם הֵ֚מָּה יִשְׁפְּט֣וּ אֽוֹתְהֶ֔ם מִשְׁפַּט֙ נֹֽאֲפ֔וֹת וּמִשְׁפַּ֖ט שֹׁפְכ֣וֹת דָּ֑ם כִּ֤י נֹֽאֲפֹת֙ הֵ֔נָּה וְדָ֖ם בִּֽידֵיהֶֽן׃ מו כִּ֛י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה הַעֲלֵ֤ה עֲלֵיהֶם֙ קָהָ֔ל וְנָתֹ֥ן אֶתְהֶ֖ן לְזַעֲוָ֥ה וְלָבַֽז׃ מז וְרָגְמ֨וּ עֲלֵיהֶ֥ן אֶ֙בֶן֙ קָהָ֔ל וּבָרֵ֥א אוֹתְהֶ֖ן בְּחַרְבוֹתָ֑ם בְּנֵיהֶ֤ם וּבְנֽוֹתֵיהֶם֙ יַהֲרֹ֔גוּ וּבָתֵּיהֶ֖ן בָּאֵ֥שׁ יִשְׂרֹֽפוּ׃ מח וְהִשְׁבַּתִּ֥י זִמָּ֖ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְנִֽוַּסְּרוּ֙ כָּל־הַנָּשִׁ֔ים וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ינָה כְּזִמַּתְכֶֽנָה׃ מט וְנָתְנ֤וּ זִמַּתְכֶ֙נָה֙ עֲלֵיכֶ֔ן וַחֲטָאֵ֥י גִלּוּלֵיכֶ֖ן תִּשֶּׂ֑אינָה וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
שתים נשים. ר״ל שתי מלכיות באו מכנסיה אחת והם מלכות יהודה ומלכות אפרים:
פסוק ג:
ותזנינה. בעת נעוריהן כשהיו במצרים זנו עמהם:
פסוק ג:
שמה. בהיותן במצרים מעכו הנואפים את שדיהן והוא ענין התחלת הזנות ובדרז״ל וכי מה עשה לה ערבי הלז וכי מפני שמיעך לה בין דדיה וכו׳ (כתובות לו):
פסוק ג:
עשו. המצרים משמשו וכתשו הדדים בעודן בתולות והוא כפל ענין במ״ש ור״ל עוד היו במצרים התחילו לעבוד עבודת כוכבים של מצרים ולפי שעשו שם דבר מועט לכן אמר מעכו ועשו שאין בה זנות ממש:
פסוק ד:
ושמותן. בשם הכנוי:
פסוק ד:
אהלה הגדולה. הגדולה שבהן נקראת אהלה ואהליבה היה שם אחותה הנטפלת עליה הקטנה ממנה:
פסוק ד:
ותהיינה לי. לקחתי אותן לי לנשים:
פסוק ד:
ושמותן. העצמי:
פסוק ד:
שומרון אהלה. זו שהיה שם הכנוי שלה אהלה שם העצמי היא שומרון ונקראת אהלה ע״ש שהיה בה אוהל לעגלי הזהב וכאומר אהל שלה ואין לי חלק בה:
פסוק ד:
אהליבה. ע״ש שהיה אהלי בה והוא בה״מ ור״ל לקחתים לי לעם והם פרו ורבו וגדלו והצליחו:
פסוק ה:
ותעגב. חשקה חשק הזנות על תאות מאהביה וחוזר ומפרש חשקה היה אל בני אשור כאלו היו קרובים אליה:
פסוק ו:
לבושי תכלת. לפי שהיו מלובשים בצבע תכלת והיו פחות וסגנים וכולם היו בחורים חמודים ופרשים ולתוספת ביאור אמר רוכבי סוסים ולא הולכי רגל:
פסוק ז:
ותתן תזנותיה עליהם. ר״ל לכן נתנה רוח זנונים עליהם וחשקה להם לכל הנבחרים מבני אשור:
פסוק ז:
ובכל אשר עגבה. ולכל מי שחשקה נטמאים בכל תועבותיהם המאוסים כגלל של רעי כי כן זנתה ונאפה עמהם ר״ל סרתה מעלי וחשקה לפסילי אשור בראותה מרבית הצלחתם וכמו שחשקה כן עשתה ועבדה לפסיליהם:
פסוק ח:
ואת תזנותיה ממצרים. חשק הזנות שהיה לה ממצרים לא עזבה כי בני מצרים שכבו עמה בנעוריה בדרך חיבה והמה משמשו וכתשו דדיה בעודה בתולה ולכן נתקע אהבתם בלבה וגם הם שפכו תאות זנותם עליה מאז ולכן לא עזבה אותם ר״ל שלא עזבה פסילי מצרים על כל הורגלה בהם מאז:
פסוק ט:
נתתיה. מסרתי אותם ביד מאהביה ולתוספת ביאור אמר ביד בני אשור אשר חשקה להם:
פסוק י:
המה. עם כי היו אהובים עכ״ז עשו בה משפט וגלו ערותה וזהו הקלון שעושים לאשה זונה שמפשיטים בגדיה ומוליכים אותה ערומה בפני הבריות:
פסוק י:
לקחו. בשבי:
פסוק י:
ותהי שם לנשים. הדבר הזה היה תועלת להיות שם ופרסום לנשים לבל יעשו כמעשיה וגם היה תועלת לעשות בה משפט הגמול הראוי ור״ל המקום מסרה ביד אשור ובזתה וחללה את כבודה ומתחלה לקחו בניה ובנותיה והם בני גד ובני ראובן שגלו תחלה וארצה זבולון וארצה נפתלי שגלו אחריהם ואחר זה גלו את שומרון ראש המלוכה הנקראת בשם אהלה ונעשה לה כזאת למען יוסר יהודה ולמען תשלום שכר גמול עון:
פסוק יא:
ותרא. ראתה את כל הרעה שבאה על אחותה אהלה ולא לקחה מוסר והשחיתה בדבר עון וחשקה יותר ממנה ואת דבר הזנות השחיתה יותר מזנוני אחותה:
פסוק יב:
אל בני אשור. חשקה אל בני אשור על כי היו פחות וסגנים וכאלו היו קרובים אליה:
פסוק יב:
לבושי מכלול. ועל כי היו מלובשים במלבושים הכלולים בכל מיני יופי והיו פרשים ולתוספת ביאור אמר רוכבי סוסים וכולם היו בחורי חמד לזה חשקה להם:
פסוק יג:
וארא. ראיתי כמו שחשקה להם כן זינתה בפועל ונטמאה ודרך אחד לשתיהן כמו שעשתה אהלה כן עשתה אהליבה ר״ל גם היא חשקה לפסילי אשור בעבור מרבית הצלחתם וכמו שחשקה כן עבדה להם:
פסוק יד:
ותוסף. עוד הוסיפה על תזנותיה לחשוק למי שלא ראתה בעיניה ורק כשראתה אנשים חקוקים על הקיר צלמי אנשי כשדים מצויירים בצבע הששר:
פסוק טו:
חגורי אזור. כאלו חגורים עלי מתניהם באזור וכאלו בראשיהם מצנפות גדולות עודפות ותולות מאחוריהם והמה היו טבולים ושרוים במי צבעונים:
פסוק טו:
מראה שלישים כולם. כל צלמי הכשדים היה במראה שרים ומושלים:
פסוק טו:
דמות. זה היה דמות בני בבל היושבים בכשדים ארץ מולדתם:
פסוק טז:
ותעגבה. חשקה להם בעבור מראה עיניה שראתה יופי צלמי צורתם ומלבושיהם:
פסוק טז:
ותשלח וגו׳. שיבואו לזנות עמה:
פסוק יז:
למשכב דודים. לשכוב עמה בדרך אהבה וחיבה וטמאו אותה במשכב הזנות:
פסוק יז:
ותטמא בם. וכאשר נטמאה בם נמשכה אחריהם וסרתה מעצמה ורצונה מסבת האהבה להם רצה לומר מגודל האהבה לא נשאר בה רצון כי הכל עשתה כפי רצונם:
פסוק יח:
ותגל תזנותיה. וכאשר גלתה זנותה לעשות בפרסום וגלתה את בשר ערותה להלהיב חשק מנאפיה:
פסוק יח:
ותקע. אז סרה נפשי ורצוני מעליה והיתה שנואה בעיני כמו שסרתה נפשי מעל אחותה אהלה ושנאתיה ור״ל כששמעה הצלחת הכשדים ומרבית טובתם שלחה אליהם מלאכים לקבל פסיליהם לאלוה ומאוד נמשכה אחריהם ובעבור זה סרה נפשי ממנה כמו שסרה מאהלה:
פסוק יט:
ותרבה. והיא הרבתה עוד תזנותיה לזכור את הנעשה בימי נעוריה אשר זנתה בארץ מצרים:
פסוק כ:
ותעגבה. חשקה אל פלגשותם להיות להם לפלגש המוכנת למשכב המשגל:
פסוק כ:
אשר וגו׳. על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים ודרך זונה מופלגת בתכלית ההפקר להתאוות באלה:
פסוק כא:
ותפקדי. זכרת את הזמה שעשית בנעוריך בעת שהיו דדיך מעוכים וכתושים במשמוש היד מבני מצרים:
פסוק כא:
למען שדי נעוריך. למען השדיים שהיו מעוכים בידם בימי נעוריך לכן חשקת עוד מהם וכפל הדבר במ״ש ור״ל שעבדה גם אלהי מצרים וזכרה מה שהורגלה בהם מאז:
פסוק כב:
הנני מעיר וגו׳. אעיר עליך לבות מאהביך את אשר נמשכת אחריהם וסרתה רצונך מעצמך מסבת האהבה להם ולא נשאר בך רצון כי הכל עשית כפי רצונם:
פסוק כב:
והבאתים. אותם אביא עליך להלחם בך בכל סביבך:
פסוק כג:
בני בבל וגו׳. עכשיו יפרש מי הם הבאים:
פסוק כג:
אותם. יבואו עמהם:
פסוק כד:
הוצן. בהוצן והוא שם כללי לכל כלי המלחמה:
פסוק כד:
רכב וגלגל. ברכב ובגלגל הם אופני הרכב:
פסוק כד:
ישימו עליך. ר״ל את אלה ישימו על עצמם לבוא עליך מסביב:
פסוק כד:
ונתתי. אמסור בידם המשפט והם ישפטו אותך כמשפטיהם שיעשו בך כאלו הם שלוחים לעשות משפט:
פסוק כה:
ונתתי קנאתי בך. אתן בך כעסי ויעשו עמך משפט בחמה ויסירו ממך אפך ואזניך כדרך משפט הזונות בכדי לנוולה:
פסוק כה:
ואחריתך. סוף הפרצוף ושאריתו תפול בחרב:
פסוק כה:
יקחו. בשבי:
פסוק כה:
ואחריתך. על הבתים והשדות יאמר הנשארים אחרי מות האדם:
פסוק כו:
והפשיטוך וגו׳. כדרך שעושין לזונה להעמידה ערומה להכלימה:
פסוק כז:
והשבתי. בעבור מרבית הצרות הבאות לא תהיה עוד רדופה אחר הזמה ואחר הזנות שנתקעה בלבך מארץ מצרים:
פסוק כז:
ולא תשאי וגו׳. כפל הדבר במ״ש ר״ל בני בבל יבואו עליה למלחמה והם יהיו שלוחי המשפט ויהרגו השרים והמושלים ויתר העם ומהם יקחו בשבי וישרפו בה״מ ובתי הגדולים וישללו חמדת עשרם ומגודל הצרות לא תפנה עוד אל הגלולים ולא תזכור באלהי מצרים:
פסוק כח:
ביד אשר שנאת. הם הכשדים שמרדת בהם:
פסוק כח:
אשר נקעה. אשר סרתה נפשך מהם לשנאותם וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כט:
ועשו אותך. יעשו עמך דברים בשנאה ויקחו כל עשרך אשר יגעת לאספה ויעזבו אותך ערום ועריה מבלי לבוש:
פסוק כט:
ונגלה. אז יהיה נגלה חרפת זנותך כי מגמול המעשה יגולה ויוודע מעשה העון:
פסוק כט:
וזמתך ותזנותיך. כפל הדבר במ״ש לפי מרבית הזנות ויאמר על העכו״ם המחולפים (ל) עשה אלה לך אלה הדברים נעשו לך בגמול שזנית אחרי עבודת כוכבים ויפרש אמריו לומר על אשר נטמאת בגלוליהם לקבלם לאלוה:
פסוק לא:
בדרך. לפי שהלכת בדרך אהלה אחותך לכן אתן בידך את כוס החמה לשתותה כמו ששתתה היא (המשיל חמת ה׳ לכוס מלא יין המשכר ומבלבל דעת האדם):
פסוק לב:
כוס אחותך. הכוס ששתתה אחותך תשתי גם את:
פסוק לב:
העמוקה. אשר היא עמוקה ורחבה ומחזקת הרבה:
פסוק לב:
תהיה לצחוק. הבריות יצחקו בך וילעגו עליך בשיעור גדול עד שתהיה מרובה להכיל ולסבול כל הצחוק והלעג:
פסוק לג:
שכרון ויגון. לא כדרך שותי כוס יין שהם שכורים ומבולבלים אבל הם שמחים כי היין משמח אבל מכוס החמה תהיה מלאה משכרון ומיגון:
פסוק לג:
כוס שמה ושממה. הכוס הזה יהיה מתמהון לבב ושממון דוגמת כוס אחותך שומרון:
פסוק לד:
ומצית. תמצוץ הבלועה:
פסוק לד:
ואת חרשיה. חרסי הכוס תשברי בשנייך ללעוס החרסים למצוץ כל הבלוע:
פסוק לד:
ושדיך תנתקי. מרוב השכרות בלבול הדעת תחבלי בעצמך לנתק ולעקור שדיך:
פסוק לד:
כי אני דברתי. ובודאי כן יהיה:
פסוק לה:
ותשליכי. כאדם המשליך דבר אחורי גופו לבל יראהו ולא יזכר בו:
פסוק לה:
וגם את. כמו שעשית למולי כן גם את סבלי גמול זימתך ואת תשלום תזנותיך:
פסוק לו:
התשפוט. האם רוצה אתה להתווכח עם אהלה ועם אהליבה:
פסוק לו:
והגד. אז הגד להן בהויכוח את כל תועבותיהן:
פסוק לז:
כי נאפו. בגלוי עריות:
פסוק לז:
ודם בידיהן. שפכו דם נקי:
פסוק לז:
ואת גלוליהן נאפו. זהו עבודת גלולים:
פסוק לז:
אשר ילדו לי. ר״ל המיוחדים לי ללמוד בבית הספר:
פסוק לז:
העבירו. היו מעבירים ומוליכים לפסילים להיות להם למאכל:
פסוק לח:
טמאו וגו׳. בו ביום שהעבירו בניהן לפסילים באו אל המקדש להקריב בה קרבנות וטמאו את המקדש עם הקרבנות הואיל ואינם לי לרצון:
פסוק לח:
ואת שבתותי חללו. כי גם בשבת העבירו את בניהן להם לאכלה:
פסוק לט:
ובשחטם. ר״ל הוסיפו עוד לעשות כן בעת ששחטו את בניהם לפסילים אז באו אל מקדשי ביום ההוא למען חללו וכאומר הביאה היתה בכוונה מיוחדת לחלל המקדש ולבזותו:
פסוק לט:
והנה כה עשו. ר״ל הדבר שספרתי עשו בתוך ביתי:
פסוק מ:
ואף כי תשלחנה וגו׳. ר״ל כ״ש שעשתה עוד יותר תועבה אשר תשלחנה לאנשים שיהיו באים אליה מארץ מרחק ממקום שהם שם:
פסוק מ:
אשר מלאך וגו׳. ר״ל השליחות היה על ידי מלאך השלוח אליהם בכוונה מיוחדת:
פסוק מ:
והנה באו. והנה כן עשו ובאו אל המקום אשר רחצת שמה ומלאת עיניך עם הכחל והוא מין צבע וקשטת עצמך בקשוטים וראו בעיניהם מה שאת מייפה עצמך למצוא חן בעיני הנואפים הבאים:
פסוק מא:
וישבת. ואח״ז ישבת על מטה מכובדת ויקרה ולפניך היה שולחן מסודר במיני מאכל (כי כן היה מנהגם להסב על המטה בעת האכילה) והקטרת והשמן שנתתי לך שמת על השולחן להאכיל את הנואפים ולסוכם בשמן ולהעלות ריח הקטורת אחר האכילה (כי כן היה מנהגם למשוח בשמן הטוב אחר האכילה ולהשים בשמים על הגחלים להעלות העשן לריח טוב) ר״ל שלחת אל העכו״ם לבוא ללמדך דרך תועבותם ועשית להם כבוד והראית חיבה יתירה ונתת להם דורונות ממה שהשפעתי לך:
פסוק מב:
וקול המון. קול המיית שלוה היה נשמע בה לא קול המיית מלחמה:
פסוק מב:
ואל אנשים. ר״ל עם האנשים הבאים על כי היו בני אדם מרובים היה מובא עמהם גם אנשי סבא מן היושבים במדבר וכאומר עכ״ז היה לה רב שלוה עם כי אנשי סבא המה אכזרים אנשי רשע:
פסוק מב:
ויתנו צמידים. כי נתנו צמידים על ידיהן וכו׳ להתקשט ביותר ומצאה חן בעיני כולם ולא עשו עמה רעה ר״ל שהיתה מתאהבת לכולן לעבוד לכל אלהי העכו״ם:
פסוק מג:
ואמר לבלה נאופים. אמרתי על הזקנה שנזדקנה בנאוף עתה יסורו ממנה תזנותי׳ הואיל וכבר שבעה בזנות ר״ל חשבתי שאחר שעבדו זמן רב לאלהי העכו״ם וראו שאין בהם ממש יפרשו מהם:
פסוק מג:
והיא. אבל עדיין היא בהוייתה כמו מאז ודוגמתו איה ה׳ אלהי אליהו אף הוא (מ״ב ב) ור״ל אף הוא בהוייתו בכל עת ולא ישתנה:
פסוק מד:
ויבוא אליה. כל הרוצה בא אליה כדרך שבאים אל אשה זונה מפורסמת כן באו וגו׳ ר״ל עבדה לכל עכו״ם שבעולם:
פסוק מד:
אשות הזמה. נשי הזמה:
פסוק מה:
ואנשים צדיקים. הם שרי מלך בבל שהמה נחשבים לצדיקים למולן:
פסוק מה:
משפט נואפות. משפט הראוי בגמול הנאוף ומשפט הראוי בגמול שפיכת דם נקי:
פסוק מה:
ודם בידיהן. מה ששחטו בניהן לעכו״ם:
פסוק מו:
העלה וגו׳. ר״ל אמור בנבואה שאני אעלה עליהן קהל רב ואתן אתהן לרעדה ולבזה:
פסוק מז:
ורגמו עליהן אבן קהל. בני הקהל ההוא יגרמו עליהן אבנים:
פסוק מז:
וברא. הוא יבריא אותן עם חרבותם:
פסוק מח:
והשבתי זמה. עם המשפט הזה אבטל זמה מן הארץ כי כולם יפחדו מפחד המשפט:
פסוק מח:
ונוסרו. יקבלו מוסר ולא תעשינה כמו הזמה שעשיתן ר״ל לא יעבוד עוד מי לעכו״ם:
פסוק מט:
ונתנו. הקהל העולה יתנו עליכן גמול זמתכן וחטאי תועבותיכן המאוסים כגלל של רעי הנה אתן תסבלו הגמול:
פסוק מט:
וידעתם. אז תדעו שאני ה׳ הנאמן לשלם גמול: