פסוק א:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק ב:בֶּן־אָדָם, שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם־אַחַת הָיוּ,
פסוק ג:וַתִּזְנֶינָה בהיותן בְמִצְרַיִם, בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ. האחיות התחילו לעסוק בזנות, גם אם לא זנות גמורה – שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן, וְשָׁם עִשּׂוּ, עיסו את דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן, דדיהן הבתוליים.
פסוק ד:וּשְׁמוֹתָן: אָהֳלָה – הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה – אֲחוֹתָהּ. לאחר שטעמו מתרבות מצרים הקלוקלת – וַתִּהְיֶינָה לִּי, הן נישאו לי – לה', וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת, וּשְׁמוֹתָן של האחיות לאחר שהעמידו תולדות: שֹׁמְרוֹן היא אָהֳלָה. כלומר, בעלת האוהל העצמאי – יש לה מקדש ופולחן שאינו מיוחד לה', וִירוּשָׁלִַם היא אָהֳלִיבָה. כלומר, האוהל שלי, המקדש, שוכן בה.
פסוק ה:מכאן יתוארו חטאי האחיות-הממלכות: וַתִּזֶן, סטתה אָהֳלָה תַּחְתָּי וַתַּעְגַּב, השתוקקה עַל־מְאַהֲבֶיהָ, ממלכות הצפון, ובעיקר אֶל־אַשּׁוּר קְרוֹבִים, הקרובים ללבה.
פסוק ו:מאהביה היו לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת בגדים הדורים במיוחד, פַּחוֹת, מושלי מחוזות וּסְגָנִים, פקידים בכירים, קצינים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם, פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים.
פסוק ז:וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ, אהלה הניחה את תאוותיה הזנותיות עֲלֵיהֶם, על מִבְחַר בְּנֵי־אַשּׁוּר כֻּלָּם, וּבְכֹל אֲשֶׁר־עָגְבָה, ככל שהיא נקשרה וחלקה אתם – בְּכָל־גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה. קשריה המדיניים של שומרון עם האשורים וביטחונה בעזרתם טימאו אותה. היא אימצה לעצמה את העבודה הזרה של העמים הקשורים אתה.
פסוק ח:וְיחד עם זאת, אֶת־תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה, כִּי אוֹתָהּ שָׁכְבוּ בִנְעוּרֶיהָ, וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם עָלֶיהָ. הפנייה לעזרת מצרים נבעה מקשר עתיק אִתה. מדובר כאן על הבגידה בה' בשני היבטיה – הדתי והמדיני. בִנְעוּרֶיהָ, וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם עָלֶיהָ.
פסוק ט:לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד־מְאַהֲבֶיהָ, בְּיַד בְּנֵי אַשּׁוּר אֲשֶׁר עָגְבָה עֲלֵיהֶם.
פסוק י:הֵמָּה גִּלּוּ עֶרְוָתָהּ, קלונה. את בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לָקָחוּ בשבי וְאוֹתָהּ בַּחֶרֶב הָרָגוּ, הם שברו את הממלכה לגמרי, וַתְּהִי לשֵׁם, לא נשאר ממנה אלא זיכרון רע לַנָּשִׁים, לשאר העמים, וּשְׁפוּטִים, שפטים עָשׂוּ בָהּ.
פסוק יא:וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ, אָהֳלִיבָה. ממלכת יהודה, שהמבנה הפוליטי שלה היה דומה. בהיותה קטנה יותר מאחותה הייתה זקוקה אף יותר לדיפלומטיה לשם סיוע והגנה. היא למדה מאהלה לנהל מערכות יחסים כפולים עם עמים זרים. אהליבה הקטנה לא הייתה טובה מאחותה משום בחינה – וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ יותר מִמֶּנָּה וְאֶת־תַּזְנוּתֶיהָ הגדילה מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ –
פסוק יב:אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר עָגָבָה, אל הפַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל, פאר והדר, פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם. גם כאן מלבד הצד הדיפלומטי הרשמי, הייתה לקשר השפעה פנימית על העם. הקשר מצויר כהתפתות אישה ליחסים עם גברים אשוריים שהרשימו אותה בחיצוניותם ובמעמדם.
פסוק יג:וָאֵרֶא כִּי נִטְמָאָה, דֶּרֶךְ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן. מהלכי ההתקרבות אל המעצמות הזרות היו זהים בשתי הממלכות, והם שהביאו לטומאת דרכן ולהרס. על אף הרצון להתקרבות, פלשה אשור לממלכת יהודה כמה פעמים, ובעקבות זאת כמעט נהרסה יהודה.
פסוק יד:וַתּוֹסֶף אהליבה אֶל־תַּזְנוּתֶיהָ, וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה, דמויות אנשים חרוטים עַל־הַקִּיר, אלו הם צַלְמֵי כַשְׂדִּים, ששלטו באותו הזמן בבבל הרחוקה, חֲקֻקִים בקיר בַּשָּׁשַׁר, צבע אדום שקישטו בו בתי מלכים.
פסוק טו:האנשים חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם, סְרוּחֵי טְבוּלִים – צניפים כרוכים ונמשכים בְּרָאשֵׁיהֶם, מַרְאֵה שָׁלִישִׁים, מפקדים חשובים כֻּלָּם, דְּמוּת בְּנֵי־בָבֶל, כַּשְׂדִּים, אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם. בבגדי השרד הללו התאפיינו הכשדים, ששלטו אז בבבל.
פסוק טז:וַתַּעְגְּבָ, אהליבה חיזרה עֲלֵיהֶם לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ, לאחר שיהודה כוננה יחסים דיפלומטיים עם אשור ללא הועיל, היא התפתתה לדמיונות שווא, לרקום יחסים עם בבל. וַתִּשְׁלַח מַלְאָכִים, שליחים אֲלֵיהֶם כַּשְׂדִּימָה.
פסוק יז:וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי־בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים. התיאורים הבוטים משקפים יחס של זונה עם לקוחותיה – וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם, וַתִּטְמָא־בָם, ולבסוף – וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם. היא מאסה בהם. עוד בזמן חזקיהו באו נציגים מטעם בבל לביקור ידידותי, והוא הראה להם את אוצרות הממלכה הכמוסים. כבר אז הנביא ישעיהו הזהיר את המלך שהקשרים הללו יתעצמו יותר ויותר עד שיהיו מסוכנים. ואכן היחסים החמים מדי הפכו למאיימים ומציקים, ולבה של יהודה הלך והתרחק מבבל. הנביא חוזר ומדגיש:
פסוק יח:וַתְּגַל, יהודה גילתה את תַּזְנוּתֶיהָ, וַתְּגַל אֶת־עֶרְוָתָהּ. ממלכת יהודה חתרה לכינון קשרים דיפלומטיים עם מדינות אויבות זו לזו. הקשרים הסתבכו והגיעו לבגידה בבבל. נוסף על כל אלה התעצמה ההשפעה הדתית והתרבותית על יהודה, עד שבשלב מסוים – וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ, כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ, כמו שמאסתי בשומרון וזנחתי אותה.
פסוק יט:ושוב – וַתַּרְבֶּה אֶת־תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר, כביכול, אֶת־יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. הקשר שכוננה יהודה עם מצרים, מעלה שוב את הסטיות הקדומות של העם בקשריו עם התרבות המצרית.
פסוק כ:וַתַּעְגְּבָה יהודה עַל, עִם פִּלַגְשֵׁיהֶם של המצרים, אֲשֶׁר בְּשַׂר־חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, כינוי לאבר המין הזכרי, וְזִרְמַת, זרם הזרע של סוּסִים זִרְמָתָם. גם זה דימוי לסוג מסוים של קסם ביחסים.
פסוק כא:וַתִּפְקְדִי, זכרת אֵת זִמַּת נְעוּרָיִךְ, בַּעְשׂוֹת, כשעיסו מִמִּצְרַיִם את דַּדַּיִךְ, לְמַעַן, בשל שְׁדֵי נְעוּרָיִךְ. חזרת לחטאי האלילות הראשונים שלך.
פסוק כב:לָכֵן, אָהֳלִיבָה, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי מֵעִיר, מקים אֶת־מְאַהֲבַיִךְ עָלַיִךְ, אֵת אֲשֶׁר־נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם, וַהֲבֵאתִים עָלַיִךְ מִסָּבִיב, אך לא מתוך ידידות,
פסוק כג:את בְּנֵי בָבֶל וְכָל־ממלכות כַּשְׂדִּים – פְּקוֹד וְשׁוֹעַ וְקוֹעַ, ממלכות וסאליות, שהיו תחת שלטון הבבלים, כָּל־בְּנֵי אַשּׁוּר, אוֹתָם בַּחוּרֵי חֶמֶד, פַּחוֹת וּסְגָנִים, כֻּלָּם שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים, נכבדים, רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם. ממלכת בבל תגיע לארצך להילחם בך בלוויית בני העמים המשועבדים לה.
פסוק כד:וּבָאוּ עָלַיִךְ לכבשך הֹצֶן, כנראה רכב מלחמה מסוים, רֶכֶב וְגַלְגַּל, וּבִקְהַל עַמִּים, צבא אדיר צִנָּה, מגן גדול המסבב את הלוחם, וּמָגֵן וְקוֹבַע, קסדת לוחמים יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב. וְנָתַתִּי לִפְנֵיהֶם יכולת מִשְׁפָּט, וּשְׁפָטוּךְ בְּמִשְׁפְּטֵיהֶם הקשים, כפי שהם שופטים בוגדים. מכיוון שיהודה נשפטת על בגידה בה', היא לא נידונת רק בשעבוד והטלת מסים, כפי שעשו הבבלים בארצות כבושות אחרות –
פסוק כה:וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ, וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה, ינהגו בך בזעם רב. את אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ, כמו שהיו עושים לעתים באישה נואפת, וְאַחֲרִיתֵךְ, שאריתך בַּחֶרֶב תִּפּוֹל. הֵמָּה – בבל והממלכות שאִתה אֶת בָּנַיִךְ וּבְנֹתַיִךְ יִקָּחוּ בשבי, וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ, תישרף.
פסוק כו:וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת־בְּגָדָיִךְ, וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ. האויב יהרוס ויבזוז שלל.
פסוק כז:וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ, וְאֶת־זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא־תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם, מפני שמצרים אינם מכבדים את ההסכמים המדיניים, וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי־עוֹד, כי גם מצרים עצמה לא תחזיק מעמד בפני צבאות אשור ובבל.
פסוק כח:כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת, הבבלים שאהבתך אליהם הפכה לשנאה, בְּיַד אלו אֲשֶׁר־נָקְעָה נַפְשֵׁךְ והתרחקת מֵהֶם.
פסוק כט:וְעָשׂוּ אוֹתָךְ אתך בְּשִׂנְאָה, וְלָקְחוּ כָּל־יְגִיעֵךְ וַעֲזָבוּךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה, וְנִגְלָה עֶרְוַת, קלון זְנוּנַיִךְ וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ. כששנאת בבל ליהודה תתגלה לעין כול, לא יישאר לך דבר מלבד בושה.
פסוק ל:עָשׂה, ייעשו המעשים האֵלֶּה לָךְ, בִּגלל זְנוֹתֵךְ אַחֲרֵי גוֹיִם – עַל אֲשֶׁר־נִטְמֵאת בְּגִלּוּלֵיהֶם. שוב מודגש שעונשה הקשה של יהודה יבוא בגלל העבודה הזרה והקלקול המוסרי שפשה בה בעקבות התקרבות השלטון אל ממלכות הגויים.
פסוק לא:בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ, וְנָתַתִּי כוֹסָהּ, כוס התמרורים והתרעלה בְּיָדֵךְ.
פסוק לב:כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: את כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי, הכוס הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה שגלום בה חורבן גמור. הכוס תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג, מִרְבָּה, הרבה לְהָכִיל. יהודה לא תוכל לשאת את תכולת הכוס עד שתתפקע ותהיה מקור לחרפה.
פסוק לג:שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי מכּוֹס השַׁמָּה, הרס וּשְׁמָמָה, כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן.
פסוק לד:וְשָׁתִית אוֹתָהּ – את כוס החורבן שאעביר אלייך משומרון, וּמָצִית, תמצצי בחוזקה את כל תוכן הכוס, ואפילו אֶת־חֲרָשֶׂיהָ, חרסי הכוס תְּגָרֵמִי, תכרסמי ותפצחי, וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי בשברי החרסים מרוב יאוש וכאב, כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק לה:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי, וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ, גבך. את שקועה בעניינייך, ואותי את משליכה מאחורייך – וְגַם־אַתְּ שְׂאִי בתוצאות זִמָּתֵךְ וְאֶת־תַּזְנוּתָיִךְ.
פסוק לו:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: בֶּן־אָדָם, הֲלוא תִשְׁפּוֹט אֶת־אָהֳלָה וְאֶת־אָהֳלִיבָה, וְהַגֵּד לָהֶן בפירוט אֵת תּוֹעֲבוֹתֵיהֶן. כאן הגבול בין המשל לבין הנמשל מיטשטש:
פסוק לז:כִּי נִאֵפוּ ושפיכת דָם בִּידֵיהֶן, וְאֶת־גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ, הם זנו אחרי אליליהם, וְגַם אֶת־בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ־לִי בני ישראל הֶעֱבִירוּ לָהֶם באש לְאָכְלָה. אחד מפולחני האלילים המקובלים היה הקרבתם של ילדים.
פסוק לח:ועוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי – טִמְּאוּ אֶת־מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא, באותו יום שהקריבו בו את ילדיהם, וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ.
פסוק לט:וּבְשַׁחֲטָם אֶת־בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל־מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ, וְהִנֵּה־כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי. אנשי יהודה הפכו לעובדי עבודה זרה גמורים, ועם זאת הם המשיכו לפקוד את המקדש, כאילו אין סתירה בין הדברים. כך חיללו מעשיהם את המקדש.
פסוק מ:וְאַף זאת עשו אהלה ואהליבה – כִּי תִשְׁלַחְנָה לקרוא לַאֲנָשִׁים עוגבים הבָּאִים מִמֶּרְחָק, אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם, הן שלחו שליחים לממלכות רחוקות – פעולות שאין אנו יודעים עליהן – כדי לבדוק עם מי מהן אפשר לקיים שיתוף פעולה מדיני וצבאי. וְהִנֵּה־בָאוּ לַאֲשֶׁר בשבילם רָחַצְתְּ, כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית, ענדת עֶדִי, תכשיט. את התייפית והתאמצת לשאת חן בעיני זרים, הפגנת גדולה ורצון טוב,
פסוק מא:וְיָשַׁבְתְּ עַל־מִטָּה כְבוּדָּה, מכובדת, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ, ואת קְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי, הבשמים והשמן שהם בעצם שלי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ – על מיטת הזנונים לעינוג ולריח טוב.
פסוק מב:וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו, שאנן בָהּ – בירושלים. את יוצרת רושם רב על הזרים. וְאֶל, ובצד אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם, מרובים, מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר, בני עם סְבָא מבני כוש, שהגיעו גם הם ליהודה כדי לכונן אתה קשרים. וַיִּתְּנוּ המבקרים צְמִידִים אֶל־יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל־רָאשֵׁיהֶן, כדי לקנות את לבן של המארחות.
פסוק מג:וָאֹמַר: וכי לַבָּלָה המזדקנת ראוי לעסוק בנִאוּפִים?! עַתָּ הגיע הזמן שיִזְנוּ, יסורו תַזְנוּתֶיהָ וָהִיא.
פסוק מד:וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כל מי שחפץ בדבר, כְּבוֹא אֶל־אִשָּׁה זוֹנָה, כֵּן בָּאוּ אֶל־אָהֳלָה וְאֶל־אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת, נשות הַזִּמָּה. בני העמים לא כיבדו את שומרון ויהודה. הם השתמשו בהן כשם שמשתמשים בגופה של הזונה.
פסוק מה:ולבסוף אֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם – את דינן של יהודה ושומרון יגזרו בצדק כמִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם, כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה, וְדָם בִּידֵיהֶן. הניאוף הוא משל לעבודה הזרה שפשתה בשומרון וביהודה, ושפיכות הדמים ומעשי הרצח הנזכרים כאן נובעים משחיתות פנימית ומתאוות בצע.
פסוק מו:כִּי כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם – על הנואפים ושופכי הדמים קָהָל, וְנָתֹן, ותן אֶתְהֶן לְזַעֲוָה, לזוועה וְלָבַז.
פסוק מז:וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן הקָהָל, וּבָרֵא אוֹתְהֶן, כרוֹת אותן בְּחַרְבוֹתָם. את בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יַהֲרֹגוּ, וּבָתֵּיהֶן בָּאֵשׁ יִשְׂרֹפוּ.
פסוק מח:וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן־הָאָרֶץ, וְנִוַּסְּרוּ, יקבלו מוסר כָּל־הַנָּשִׁים, וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה, כזימה שלכן. עונשן של אהלה ואהליבה ירתיע את שאר העמים האחרים מללכת בדרכן.
פסוק מט:וְנָתְנוּ גמול זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן, וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן, העבודה הזרה תִּשֶּׂאינָה. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהִים. בסופו של דבר תעבור ממלכה זו מן העולם כעונש על חטאיה, שכללו מערכות יחסים דיפלומטיות תועלתניות במסווה של ידידות. יחזקאל לא האריך במפלת שומרון מפני שבזמן נבואתו היא הייתה הרוסה כמעט לגמרי, אבל הוא מזכיר את גורלה כדוגמה לגורל הצפוי ליהודה. סיפורן של שתי הממלכות, מהבחינה הפוליטית, הדתית ומבחינות אחרות, הוא סיפור של זנות מחפירה שמחירה חורבן בית גמור.
