פסוק א:וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר: אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. אמנם כנראה היתה הוראה כללית במצרים, הקובעת שאנשי מקנה צריכים לשבת בארץ גושן, אבל דברי יוסף נועדו לדווח לפרעה שההוראה התבצעה.
פסוק ב:וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים, וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. ייתכן שלא היה נאה בעיניו להציג את כל אחד עשר האחים, ועל כן בחר בנציגיהם. חכמים הסבירו שיוסף בחר דווקא באחים שלא נראו גיבורים, כדי שלא יעלה על דעתו של פרעה לגייסם לצבאו. הוא ואחיו היו מעוניינים ביחסי שלום ענייניים בינם לפרעה, כך שיוכלו להישאר במקומם ולעסוק בעיסוקיהם ללא הפרעה.
פסוק ג:וכפי שיוסף צפה – וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו של יוסף: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם? מה עיסוקכם? וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בהתאם להדרכתו של יוסף אותם: רֹעֵה, רועי צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ.
פסוק ד:וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: לָגוּר להתגורר מגורי עראי, כגרים, ולא להשתקע בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה, כיוון שכך יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.
פסוק ה:לאחר שפרעה שמע את הצעת האחים, הוא בחר שלא להמשיך את השיחה אִתם, אלא לפנות ליוסף. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ.
פסוק ו:אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ, ברשותך הִיא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ. אני מסכים לבקשתם – יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, שכן זהו אכן המקום המתאים. וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל, אנשים מוצלחים וכשרוניים – וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה, מנהלי הצאן עַל אֲשֶׁר לִי. למרות שהמצרים אינם רועי צאן, יש ברשותם מקנה שאינו מיועד לאכילה אלא לגיזת צמר, חליבה וכיוצא באלה.
פסוק ז:וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה. מעמדו השונה של יעקב נוכח פרעה הכתיב שיחה ממין אחר – וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, כנראה בנוסח הברכה המקובל שבו מברכים את המלך, כאשר נכנסים אליו.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי, שנות חַיֶּיךָ? יעקב נראה בעיני פרעה כזקן מופלג. שאלתו נבעה מהתעניינות סקרנית ואולי מנימוס.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי השנים שבהן התגוררתי, שבהן הייתי גֵר בעולם – שנות החיים נתפסות בעיניו כשנות נדודים ועראי – הן שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, אמנם אני זקן מרבים אחרים, אך אינני ישיש מופלג כל כך. אני נראה מבוגר משנותי בגלל ייסורי. וְלֹא הִשִּׂיגוּ ימי שני חיי אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. הן אברהם הן יצחק האריכו ימים הרבה יותר ממנו.
פסוק י:וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה.
פסוק יא:וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.
פסוק יב:וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו, לֶחֶם לְפִי הַטָּף. למרות שלא היה אוכל רב בארץ, יוסף סיפק את צרכיהם של כל בני משפחתו.
פסוק יג:וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד, וַתֵּלַהּ, התעייפה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. בבצורת החמורה לא צמח דבר, ועל כן נראתה הארץ עייפה.
פסוק יד:כיוון שיוסף אגר את התבואה במחסני החרום של פרעה לצורך מכירתה – וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים, עבור התבואה שהם קונים. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. את הכסף הרב שהגיע העביר יוסף, כשליח נאמן, לבית פרעה.
פסוק טו:לאחר שרוב האנשים השתמשו בכל עודפי היבול שלהם והוציאו את כל חסכונותיהם, וַיִּתֹּם, נגמר הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, תן לנו לאכול, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, לפניך?! כִּי אָפֵס כָּסֶף מזומן לשלם תמורת האוכל.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף: הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם אוכל בְּמִקְנֵיכֶם, תמורת מקניכם, אִם אָפֵס כָּסֶף.
פסוק יז:וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף. וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בעד הסּוּסִים וּבְעד מִקְנֵה הַצֹּאן וּבְעד מִקְנֵה הַבָּקָר וּבְעד החֲמֹרִים. וַיְנַהֲלֵם, יוסף פרנס אותם בַּלֶּחֶם בְּכָל, תמורת כל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִיא, השנה השנייה לרעב.
פסוק יח:וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִיא. וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, שנה לאחר מכן, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, לא נסתיר ממך, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי. נגמרו הן הכסף הן המקנה. לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי כל רכוש מיטלטל בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ, גופנו וְאַדְמָתֵנוּ.
פסוק יט:לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ? גַּם אֲנַחְנוּ, וגַּם אַדְמָתֵנוּ תהיה שממה?! קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. אנו מציעים שפרעה ירכוש מאתנו את גופנו ואת אדמתנו. הם מציעים להפוך מאיכרים חופשיים אזרחי מצרים לצמיתים של פרעה. וְתֶן זֶרַע, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם, תהפוך שממה.
פסוק כ:וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב. וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. כיוון שפרעה קנה את הארץ שבה משל, היא הפכה לקניינו הפרטי, וכיוון שקנה את אזרחי מצרים, הפכו כל האיכרים לעבדיו.
פסוק כא:וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים, מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. העברת האוכלוסין ממקום למקום נועדה להדגיש את העובדה שהם מחוסרי קרקע ושהם עבדים. הרי אדם החי על אדמה, גם אם אין לו בעלות משפטית גמורה עליה, עדיין חש שזוהי אדמתו במובן כלשהו. יוסף העביר את האנשים ופיזרם כדי לעקור מהם את תחושת המולדת ואת חוויות הבעלות והשייכות. מעתה הם עבדים הנשלחים לעבוד במקום זר, שלא לפי בחירתם.
פסוק כב:כאן באה הערה: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה יוסף, כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, לכהנים במצרים נקצבה מנה מטעם פרעה, וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם, מנתם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה. עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. מכיוון שהכהנים המצריים לא רעבו, הם לא נזקקו למכור את עצמם ואת קרקעותיהם.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם: הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה. הֵא לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. מכיוון שפרעה היה בעל האדמות, הוא דאג להן והיה מעוניין להשקיע בפיתוחן. מכאן ברור שהרעב התמתן בינתיים במצרים, אך בארצות רחוקות, כמו כנען, נזקיו עדיין ניכרו ולא אפשרו להן להשתקם. תושבי הארצות הללו לא יכלו לזרוע דבר, שכן כל הזרעים נאכלו. כך נמשך הרעב שנה אחר שנה, עד שהאוכלוסייה התאוששה.
פסוק כד:לעומת זאת, במצרים יוסף הציע לתושבים זרע לזריעת האדמה, אך הוא דרש גם תמורה – וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת, כשיצמחו – וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית מהיבול לְפַרְעֹה, וְאַרְבַּע הַיָּדֹת, ארבע החמישיות, שיישארו בידכם, יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.
פסוק כה:וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ! נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, ותעשה כדבריך. זוהי הצעה נדיבה. מתוך שביעות רצונם הגיבו – וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.
פסוק כו:וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, את תקנתו של יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ, שמאדמת מצרים יקבל פרעה חמישית. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה, משום שכאמור, קיבלו סיוע ישיר מאת המלך.
פסוק כז:וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל כאן לראשונה אין זה שמו הפרטי של יעקב, אלא שמו של השבט. בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ. יעקב ומשפחתו חיו בתנאים נוחים ונטולי דאגות. הם עסקו בעבודתם, ויוסף דאג לפרנסתם, וכך – וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
פסוק כח:וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בשנים שחלפו מאז הגיע למצרים, התרחשו הרפורמות הכלכליות שתוארו לעיל, ופסקה הבצורת. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.
פסוק כט:וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. הוא חש שהוא עומד למות. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, מפני שהוא בנו המיוחד וגם משום היותו השליט בכל הארץ, וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, הישבע לי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת – אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. היה צורך להשביע את יוסף משום שצפוי שהמשימה שהוא מטיל עליו לא תהיה פשוטה ליישום, כפי שיתברר בהמשך.
פסוק ל:וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, כאשר אמות, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם של אבותי. וַיֹּאמַר לו יוסף: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר יעקב: הִשָּׁבְעָה לִי. לא די לי בהצהרתך. וַיִּשָּׁבַע לוֹ. וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל לאות תודה עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה ולא על הארץ, כמקובל, משום שהיה חולה המרותק למיטתו.
