פסוק א:וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית לגלות יהויכין בַּשִּׁשִּׁי, בחודש אלול בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי, וְזִקְנֵי יְהוּדָה שגלו עם יהויכין יוֹשְׁבִים לְפָנָי. מכאן עולה שיחזקאל היה גדול הדור, ועל אף הזרות של מעשיו, המשיכו לעלות אליו. וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה' אֱלוֹהִים. תקפה אותי רוח נבואה בעודי יושב בבית בחברת בני אדם.
פסוק ב:וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה־אֵשׁ – מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה־זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה. כאמור, אין אנו יודעים מהו 'החשמל' או 'החשמלה'. אפשר שזהו צבע מסוים, כפי שהובן בחלק מהתרגומים העתיקים, או תופעה אחרת.
פסוק ג:וַיִּשְׁלַח מן הסתם בעל הדמות תַּבְנִית, צורת יָד, וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת, בקווצת שֵער רֹאשִׁי. יחזקאל היה מגודל שער, בין שהיה נזיר ובין שלא. וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין־הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים, יחזקאל אינו מספר שהגיע לירושלים בגופו, אלא במראות שה' הראה לו. צורת יד אחזה בו, והרוח נשאה אותו למקדש שבירושלים, אֶל, ליד פֶּתַח שַׁעַר החצר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה, אֲשֶׁר־שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה, פסל אלילי או דבר דומה הַמַּקְנֶה, המרגיז.
פסוק ד:וְהִנֵּה־שָׁם – בחצר הפנימית ראיתי את כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה. זהו אותו מראה שראה בהיותו על נהר כבר, שבו נגלה אליו ה' נישא במעין מרכבה. אותו מראה חוזר אל יחזקאל מפעם לפעם.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן־אָדָם, שָׂא־נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה, לכיוון צפון. וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה, וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ יושב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה, בַּבִּאָה, בכניסה.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן־אָדָם, הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים – תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת, עבודה זרה אֲשֶׁר בֵּית־יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה, לְרָחֳקָה, להרחיקני מֵעַל מִקְדָּשִׁי. וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת.
פסוק ז:יחזקאל, שנלקח בחזונו לירושלים, מסייר בה במבט שאינו אפשרי לאדם אחר. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל־פֶּתַח הֶחָצֵר, וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר־אֶחָד בַּקִּיר.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן־אָדָם, חֲתָר, פרוֹץ נָא בַקִּיר, בתוך החור שבקיר. וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֹּא, היכנס וּרְאֵה אֶת־הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה באופן בוטה הרבה יותר מהצבת סמל.
פסוק י:וָאָבוֹא, נכנסתי בחזון לחדר פנימי כלשהו בבית המקדש, וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל־תַּבְנִית, תבנית כל רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה, שֶׁקֶץ וְכָל־גִּלּוּלֵי, אלילי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה, חקוק עַל־הַקִּיר סָבִיב סָבִיב. החדר היה מקושט כולו בסממנים אליליים ובתבניות בעלי חיים ששימשו לעבודה זרה.
פסוק יא:וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית־יִשְׂרָאֵל. שבעים זקנים היו קבוצה נבחרת של חכמי העם, מאז ימי משה. וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן־שָׁפָן, אדם חשוב שבא ממשפחה שנודעה ביחסה הטוב לנביאים, עֹמֵד בְּתוֹכָם. הזקנים עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם – לפני הגילולים, וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ, ביד כל אחד מִקטרת, מחתה שעליה קטורת, וַעֲתַר, מעבה עֲנַן־הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲרָאִיתָ, בֶן־אָדָם, את אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית־יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחשֶׁךְ, אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ?! כפי שראית כך עושים הזקנים בהיחבא, איש איש בחדרו המקושט, כִּי אֹמְרִים: "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ, עָזַב ה' אֶת־הָאָרֶץ". אכן, חרף מאמציהם להצפין את מעשיהם, ה' חושף אותם לעיני הנביא, וזה מפרסמם.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר אֵלָי: הסיור לא תם. עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר־הֵמָּה עֹשִׂים.
פסוק יד:וַיָּבֵא אֹתִי אֶל־פֶּתַח שַׁעַר בֵּית־ה' אֲשֶׁר אֶל־הַצָּפוֹנָה, וְהִנֵּה־שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת ומְבַכּוֹת אֶת, מקוננות ומתאבלות על הַתַּמּוּז, שם אליל. הנשים מקיימות פולחן בבלי המבוסס על הרעיון שהאליל מת, ולכן הן מבכות את אובדנו. בהמשך, לפי אותה מחשבה, חל היפוך – 'התמוז' קם מחדש לתחייה, ולכבוד אירוע זה היו חוגגים חג, שגם בו נטלו חלק בעיקר נשים. גם ביוון במצרים ובמקומות אחרים רווח פולחן של אל שמת ואחר כך קם לתחייה.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲרָאִיתָ, בֶן־אָדָם? עוֹד תָּשׁוּב ותִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה.
פסוק טז:וַיָּבֵא אֹתִי אֶל־חֲצַר בֵּית־ה' הַפְּנִימִית, הסמוכה לבית, וְהִנֵּה לנגד עיני פֶתַח הֵיכַל ה', ובדרך, בֵּין הָאוּלָם המשמש מבוא להיכל, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ שבחצר, עומדים כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, כשאֲחֹרֵיהֶם מופנים אֶל־הֵיכַל ה', וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, לצד מזרח, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם, משתחווים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ. כמו במשכן, כך גם במקדש, קודש הקודשים נמצא בצד המערבי של ההיכל, המנוגד לזריחת השמש. האנשים שיחזקאל מתאר עמדו ליד פתח הקודש, אבל השתחוו לכיוון הנגדי, לשמש.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲרָאִיתָ, בֶן־אָדָם?! הֲנָקֵל, האם דבר קל ערך לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת־הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ־פֹה?! כִּי־מָלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ חָמָס, ולא די להם בכך – וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי – וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת־הַזְּמוֹרָה, כינוי בלשון נקייה לדבר מאוס, אולי ריח רע של נפיחה וכדומה אֶל־אַפָּם. ייתכן שזהו כינוי גנאי לקטורת העבודה הזרה, וייתכן שזה תיאור עובדתי של מעשים מגונים שנעשו במקדש. נוסף על כל רעתם הם מבזים גם את עצמם במעשים אלו.
פסוק יח:וְגַם־אֲנִי אנהג כדבריהם; הם הכעיסוני, ואני אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה; הם אומרים אין ה' רואה, ואני לֹא־תָחוֹס עֵינִי; הם אמרו: "עזב ה' את הארץ", ואני לֹא אֶחְמֹל, וְקָרְאוּ בְאָזְנַי בבוא הפורענות עליהם שאושיעם בקוֹל גָּדוֹל, וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם.