פסוק א:הנבואה הרביעית תחילתה ויהי בשנה השישית בחמשה לחדש וגומר עד ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם בית המרי. ויש בה י"א פרשיות. האחד, ויהי בשנה השישית. הב', ויבא אותי אל פתח החצר. הג', ויאמר אלי הראית בן אדם עוד תשוב תראה. הד', ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר. הה', ואראה והנה אל הרקיע. הו', ויאמר אלי בן אדם אלה האנשים החושבים און. הז', לכן הנבא אליהם. הח', לכן כה אמר ה' אלקים חלליכם. הט', ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם אחיך. הי', לכן כה אמר ה' אלקים כי הרחקתים בגוים. הי"א, לכן כה אמר השם אלקים וקבצתי אתכם. ויש בפסוקי הנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה למה זה בהתחלת הנבואה הזאת ראה הנביא כבוד ה' ומה ענינו אצל וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי ויבא אותי ירושלם, ואם רצה הקב"ה להראות לו את כבודו ואת גדלו גם במקום הזה למה לא הראה לו החיות ולא האופנים ולא הרקיע ולא הכסא ודמות אדם אשר עליו אלא החשמל בלבד שהוא סוף המראות האלקיות כולם והראהו אם כן הסוף ולא ההתחלה ולא האמצעי בה שגם בזה נשתנה הסדר ממה שנזכר במראה הראשונה בהתחלת הספר, כי שם זכר ראשונה ממראה מתניו ולמעלה ואחר כך זכר וממראה מתניו ולמטה וכאן עשה בהפך שזכר ראשונה ממראה מתניו ולמטה ואחריו זכר ממראה מתניו ולמעלה, וראוי לעיין למה נשתנה הסדר בזה כי הנה במראה הזו נאמר שראה שם הכבוד כמראה אשר ראה בבקעה ואותה מראה שראה בבקעה אמר בה שהיתה ככבוד אשר ראה על נהר כבר, הרי שג' המראות הם כאחד ויש אם כן לעיין למה באו השנויים מהשנית אל זו השלישית, ולמה נשתנה שם החיות לשם כרובים, ולמה אמר באופנים בשרם ולא אמר כן בחיות:
פסוק א:השאלה השנית במה שצוהו ה' שיחתור בקיר ושחתר בו והנה פתח אחד ונכנס בו וראה הצורות חקוקות על הקיר שהיו עובדים, כי הנה יראה שכל זה אין ענין לו לפי שסמל הקנאה אשר ראה במקדש היה אמת ששמו אותו שם בימי מנשה אבל החור והפתח והצורות חקוקות בקיר שהיו עובדים אליהן אין ספק שלא היו בבית ה' ולאיזה תכלית נראה לו הדבר הזה, והרד"ק כתב שהראה לו זה להודיעו שתבקע העיר ירושלם ושהכשדיים יחתרו בקיר חומות ירושלם עד שיעשו פתח שיכנסו בה ושהיה כל זה בעון הע"ז אשר עבדו, אבל אינני רואה צורך לענין הצורות החקוקות בקיר והחור יראה שהיה שם מתחילה וכמה פעמים נאמר בביאור שנחרבה ירושל' מפני הע"ז שהיו עובדים בתוכה ולמה זה נעשה מראה ומשל עליו מהחור והפתח:
פסוק א:השאלה השלישית מה היו ו' האנשים האלה שראה והאיש לבוש הבדים אשר קסת הסופר במתניו שהיה בתוכם, כי הנה נזכר אחר זה סמוך לרקיע שנאמר ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בוא אל בינות לגלגל וגומר, ואם היה האיש ההוא אחד מהכרובים איך היה שלוח אליהם, ויקשה עם זה שהכרובים עומדים מימין לבית כי הפסוק הזה מכחיש כל מה שפירשו בכרובים כיון שיחסם אל הבית שהיו בתוכה ואמר גם כן מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית כי זה א"א לפרשו לא על הגרם השמימיי ולא על השכל הנבדל:
פסוק א:השאלה הרביעית מאשר אחרי שזכר שהראהו כל התועבות שעשו בני יהוד' ומה שנגזר עליהם חזר למראה ואמר והנה אל הרקיע ונזכרה המראה הראשונה בדילוגין ושלא כסדר כי הוא זכר בתחילת המראה הזאת החשמל ואחר זכר מראת התועבות ומצות השם להכות אנשי העיר ואחר זה דבר מהרקיע ואחריו זכר ענין האופנים ובאחרונה זכר מראת החיות, והוא כולו בחלוף הסדר שנזכר במראה הראשונה, ויש לתמוה איך לא זכרה כולה יחד וזכרה לשיעורין בדילוגין ולמה הקודם במראה הראשונה זכר כאן באחרונה ומה שהיה אחרון במראה הראשונה זכר כאן בתחילה, וכתב רש"י לפי שנשתנית אחת מן הפנים הוצרך לחזור ולשנות כאן כל מעשה החיות בראשונה שלא תאמר מרכבה אחרת היא עד כאן, והוא טעם חלוש מאד גם שלא נתן טעם אל הבלתי סדור:
פסוק א:השאלה החמישית מהו האש אשר לוקח מבינות הגלגל שהיה תחת הכרוב, כי בין שיהיו הכרובים הם הגרמים השמימיים כדעת הרב המורה או שיהיו הם שכלים נבדלים אין ספק שלא היה אש בתוכם, כל שכן שפעמים אומר הכתוב שהיה האש בינות הגלגל ופעם יאמר שהיה בינות לכרובים ופעם אומר שהיה סביב הכרובים, ובמראה הראשונה אמר שהיו החיות מראיהן כגחלי אש אבל לא שהיה שם אש:
פסוק א:השאלה השישית באומרו בזכרון הפנים פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם ובמראה הראשונה אמר במקום פני הכרוב פני שור, וכפי דעת חכמים ז"ל והוא האמת הכרוב הוא הצעיר לימים מבני אדם ויהיו אם כן מארבעת הפנים שנים מהם פני אדם נער וזקן והאחרים פני אריה ופני נשר, גם כי הנה כאן אחרי שזכר פני הכרובים אמר ודמות פניהם המה הפנים אשר ראיתי על נהר כבר ואם כאן ראה פני כרוב ושם ראה פני שור לא היו אם כן הפנים האלה אותם הפנים עצמם שראה על נהר כבר, ועוד כי במרכבה הראשונה ראה תחילה פני אדם ואחר כן פני אריה ואחר כן פני שור ופני נשר ובמרכבה הזאת ראה ראשונה פני הכרוב ואחר כך פני אדם ופני אריה ופני נשר וזה סותר דעת הרמב"ם ודעת הראב"ע שאומרים שלא נשתנה להם אלא השם בלבד, וגם יקשה לחכמים ז"ל למה הקדים אפי זוטרי לאפי רברבי, והנני מפרש פסוקי הנבואה הזאת באופן יותרו השאלות האלה כולם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להגיד שזקני יהודה שהיו בבבל מגלות יהויכין באו אל יחזקאל הנביא לשאול ממנו מה יהיה בירושלם האם תשב בשלוה והשקט או אם תחרב, ועל זה באתהו הנבואה והראהו כל התועבות שהיו עושים בירושלם מסמל הקנאה ששמו במקדש ה' ומהע"ז שהיה כל אחד עובד בחדרו ומקטר אליה, ומהנשים שהיו מבכות את התמוז ומהאנשים ששמו אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה משתחוים לשמש, והודיעו השם שמפני המעשים הרעים ההמה תחרב ירושלם ובנבואתו הראהו מיד המשחיתים הבאים עליה ואיש כלי מפצו בידו להשחית, ושראה בתוכם איש לבוש הבדים וקשת הסופר במתניו, ושצוהו השם שיעשה סימן במצחות האנשים הצדיקים אשר בירושלם כדי שינצלו ושאר הפושעים ימקו בעונם ושלא נמצא בירושלם אפי' צדיק אחד יציל את נפשו ולכן בערה בם אש ה', והראהו שלא היתה חרבנה מפאת המערכה השמימיית כי אם ממשפט ההשגחה האלקית כי הנה מלבד חטאם ופשעם היו אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ, ושירושלם ניתנה להם למורשה ושהיא הסיר והם הבשר, ועל זה היה משיב יתברך שכן הוא האמת שירושלם היא הסיר לחללים אשר בתוכה שהמה במדריגת הבשר אשר בתוך הסיר ושמפני זה יוציאם מירושלם בגלות אמנם שאר אחיהם שגלו לבבל עם המלך יהויכין אף על פי שהם גולים לא רחקו מעל ה' ואף על פי שרחקו מבית המקדש הוא יהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם ולכן יקבצם משם וישיבם אל אדמת ישראל ויתן להם לב אחד ורוח חדשה לעבוד אותו, וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:ויהי בשנה השישית וגו' עד והנה שם כבוד אלקי ישרא': לפי שהיתה הנבואה חביבה על יחזקאל ונפלא' אצלו להיותו יושב חוצה לארץ לכן היה הנביא בהגיע אליו הנבואה זוכר השנה והחודש והיום והמקום שהיה יושב בו בהנבאו, והנה השנה הששית היה לגלות יהויכין כי הוא גלה י"א שנים קודם חרבן הבית ובשנה החמישית לגלותו באה הנבואה הראשונה ליחזקא' ולעתה בשנה הששית לגלותו באה לו הנבואה הזאת, ולפי שראה כבוד השם כמו שראה אותו על נהר כבר לכן היה ששתי הפעמים ההם ניבא בחמשה לחדש שאותו יום יוחד למראותיו, והחדש השישי שנזכר כאן הוא חדש אלול, ובסדר עולם כתוב ששנה זו היתה מעוברת כי הנה הוא התחיל להנבא בשנה החמישית בחמש' לחדש תמוז ועוד שבעה ימים שהיה משמים בתוכם הרי חצי תמוז ובאותה שעה אמר לו שכב על צדך ת"ל ימים ומחצי תמוז של שנה החמישית עד ה' באלול של שנה שישית אפילו לעודף אינם כ"א ארבע מאות ימים והיאך אמר ואני יושב בביתי אלא שאותה שנה מעוברת היתה, וכתב על זה הרד"ק שנראה מדבריהם ז"ל כי שכיבת הצדדים היתה בפועל ובהקיץ כמשמעה, ואין כן הענין לדעתו כי במראה הנבואה היו וצדקו דבריו בדבר הזה.
פסוק א:ואומרו וזקני יהודה יושבים לפני הם הזקנים שגלו עם יכניה המלך, אבל ראוי להתעורר למה זכר זה ומה צורך לידיעתו, והנראה בזה הוא שהזקנים באו אצל יחזקאל לדעת ממנו מה יהיה בירושלם האם תשאר בשלותה ומלכותה ונבוכד נצר לא ילך עליה ולא ישחיתה כמו שהיה חושב צדקיהו ועמו או אם תחרב ירושלם ויגלו בני יהודה כמו שניבא עליהם ירמיהו, והיה הספק הזה אצלם לפי שראו שכבר עברו ששה שנים אחרי גלות יהויכין ונבוכד נצר היה שקט על שמריו בלתי מתעורר לעלות אל ירושלם, ומפני זה בהיות זקני יהודה לפני הנביא היתה עליו יד ה', וכתב ה"ר דוד קמחי שרוח הנבואה כשתבא בחזקה נקרא יד ה', ובשלש המראות האלה שראה בהם מעשה מרכבה נאמר בהם יד ה' ושהיו שלשת המראות ההם כנגד שלשת גליות שגלו גלות יהויקים וגלות יהויכין וגלות צדקיהו, ודבריו בזה אינם נכונים כי לא תקרא יד ה' מפאת חזקת הנבואה כי הנה בעצמות הבקעה היתה עליו יד ה', אבל יד ה' נקראת הנבואה שיהיו בה צורות ולכן במראות האלה נאמר יד ה' והמראה הראשונה והשנית שזכר לא היו כנגד גלות יהויקים וגלות יהויכין כי הם כבר עברו קודם להם, והנבואות ההם היו על העתיד לא על העבר. והנה הנבואה הזאת באה אליו כדי להשיב את זקני יהודה על שאלתם ובקשתם כי הנה הראהו בה התועבות שהיו עושים בני יהודה בירושלם והגזרה הנגזרת עליהם מהמשחיתים שיבואו עליה, והראהו הכבוד והשכינה נוסעת מבית המקדש והעיר חרב והבית נשרף, ולפיכך הביא אותו במראות האלקים לירושלם לשיראה השקוצים והגלולים שהיו עושים בעיר ובבית שבעבורם נסע הכבוד ממקומו ובנסעו נחרב הבית.
פסוק ב:והנה ראה בתחילת המראה דמות כמראה אש וגומר והיא מראת החשמל שנזכרה בסוף המראה הראשונה, לפי שהמראה ההיא מהחשמל כמו שביארתי שם נאמרה על הסבה הראשונה יתברך שמו ושממראה מתניו ולמטה הוא רמז לפעולותיו והדברים המאוחרים ממנו וממראה מתניו ולמעלה הוא רמז לעצמותו ומהותו יתברך אשר לא יושג ולכן קראו חשמל שהיא מלה מורכבת חש מל רוצה לומר שתוק וחש מלדבר בו, והנה במקום הזה ראה הנביא שחרבן ירושלם היה מאתו יתברך בעצם וראשונה לא מהמערכה והטבע הכולל ולא מפאת שרי מעלה מלאכי עליון כי אם מאלקי האלקים שהיה משגיח בהם בפרט אליו חטאו ופשעו והוא בעצמו החרימם נתנם לטבח, ולזאת הסבה ראה כאן ענין החשמל להגיד שהמראה הזאת מאת ה' היתה, ולזה ראה דמות כמראה אש לרמוז אל השפע היוצא ממנו יתברך גם כי אש אוכלה הוא ובאש ה' נשפט, ואמר ראשונה ממראה מתניו ולמטה להגיד שזה היה ענין השגחתו רוצה לומר פעולותיו והדברים שהם למטה, ואמנם ממתניו ולמעלה לא השיג ממנו כלל כי הוא היה כמראה הזוהר ומפני זוהרו לא ישלטו בו עיני השכל והוא כעין החשמל שראוי לשתוק ולבלום פה מלדבר בו. הנה התבאר שנזכר כאן מראת החשמל להודיע שהמעשה זה כולו היה מאתו יתברך ולכן ראה הפועל והוא הראהו את פעולתו ושלכן ראה ראשונה ממראה מתניו ולמטה לפי ששם שלטה השגתו לא במה שלמעלה, (ג) ולכן אמר אחר זה וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי ותשא וגומר רוצה לומר שהאלוה העליון שראה הוא שלח תבנית יד ויקח את הנביא בציצת ראשו שהם שערות ראשו ושנשא אותו רוח אלקים בין הארץ ובין השמים ויביאהו ירושלם שכל זה היה במראה הנבואה שבמראות אלקים נדמה לו שבא לירושלם, כי הוא כמו שכתב הרב המורה לא נסע מבבל ולא יצא מביתו לנבואה ההיא, ובעבור שהיתה ביאתו לירושלם להראות לו תועבות בני ישראל והיה על זה לבב הנביא עצב ודואג מאד לכן אמר שלקחהו בציצת ראשו כמשל האדם הכופה את עבדו בלוקחו בציצת ראשו להוליכו לבית הסוהר, אמנם במראה האחרונה שיזכור הנביא בסוף זה הספר שהראהו השם גאולת עמו והשבת השכינה לבית עולמים בימי מלך המשיח לא אמר שלקחו בציצת ראשו אלא שהביאו אל ארץ ישראל בשובה ונחת והושיבו על הר גבוה מאד משל למעלת ישראל בזמן ההוא, והותרה בזה השאלה הראשונה:
פסוק ב:וזכר שהביאו אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה שהיא שער העזרה שהיא פנימית להר הבית והיו לה שערים לכל הרוחות, והתבונן שבזכרון כל התועבות האלה זוכר תמיד צפונה או לצד צפון וזה להעירו שמצפון תפתח הרעה ולזה אמר אשר שם מושב סמל הקנאה רוצה לומר שבאותו מקום לצד צפון היה מושב סמל הקנאה הפסל ששמו שם שהיה סבת הקנאה שקנא הקב"ה והוא אומרו המקנה ומשפטו המקניא בשקל משגיא לגוים, כי הסמל ההוא היה מקניא האל להיותו בביתו במקום משכן כבודו כמו שאמר הם קנאוני בלא אל (דברים לב, כא):
פסוק ד:והנה שם כבוד אלקי ישראל וגומר עד ויבא אותי אל פתח: אמר שבהגיעו לאותו פתח שער הפנימית ראה שם כבוד אלקי ישראל כלומר החיות והאופנים והרקיע כמראה אשר ראה בבקעה, ושם בבקעה נאמר שהיה ככבוד אשר ראה על נהר כבר, ונראה לו זה כאן לומר לו שהיה יתברך צופה ומביט מעשי תועבותיהם ולא כמו שהם אמרו אין ה' רואה אותנו, (ה) ולכן אמר לו שא נא עיניך דרך צפונה והוא השער הצפוני שבו המזבח שבנו לסמל הקנאה הזה והוא דרך צפונה להר הבית מחוץ לעזרה שהרי בפתח הצפוני של העזרה היה עומד ודרך צפונה לשער חוץ לעזרה הוא כך כתב רש"י, ואומרו בבאה ענינו כשאדם בא ליכנס לעזרה, (ו) ואז אמר לו השם בן אדם הרואה אתה מהם עושים רוצה לומר הלא ראית התועבות גדולות שעושים בני ישראל, ואמר מהם מלה חדא וענינו מה הם והוא חד מן חמשה עשר מילין דכתיבין מלא חדא וקריין תרין מלין, ואמר לרחקה מעל מקדשי להגיד שהיו מכוונים להרחיק כבוד השם ושכינתו מבית המקדש כי לכן שמו שמה סמל הקנאה כדי להקניאו בו:
פסוק ז:ואחרי שהראהו התועבה הזאת הראהו עוד תועבה שנית והוא אומרו ויבא אותי אל פתח החצר והוא פתח הר הבית מבחוץ והראהו כאילו היה חור אחד בקיר, (ח) וצוהו שיחתור בקיר והנה פתח רוצה לומר והנה נעשה פתח אחת מחתירתו, (ט) ושצוהו לראות התועבות הרעות אשר הם עושים שם, (י) ושראה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר רוצה לומר כל אחד ואחד מהם היה מחוק' שמה. והנה החור והחתירה אשר בקיר נראה לי שאינו ענין שראה בנבואתו שהי' בבית המקדש כי לא נעשו שמה החקויים ההם, אבל הענין הוא שאחר שהראהו השם תועבת הסמל רצה להראותו התועבות שהיו עושים כל אחד בביתו בעבודתם הזרה, ולפי שהיה נעלם מעשה כל איש בביתו לכן הראהו בנבואתו קיר אחד ושהיה שם חור אחד והוא רמז לבית כל א' מהם, וצוהו שיתעסק וישתדל לדעת סתריהם והוא אומרו חתר נא בקיר וכאילו בחתירתו עשה הפתח ונכנס שמה וראה שכל אחד מהם היה לו מחוקה על הקיר העבודה זרה שהיה עובד מהם מזל טלה ומהם שור ומהם רמשים ושקצים לכל אחד סביב בקירות ביתו, (יא) והראהו גם כן שבעים איש מזקני בית ישראל והם היו שבעים סנהדרין ויאזניהו בן שפן שהיה איש חשוב ונכבד עומד בתוכם, שכל אותם שבעים איש היו עומדים לפניהם רוצה לומר לפני הגלולים אשר זכר ואיש מקטרתו בידו שהיו מקטרים לגלוליהם ועתר ענן הקטרת עולה רוצה לומר ורבוי ענן הקטרת היה עולה למעלה, וכן כתב רש"י תימור קיטור ענן הקטרת עולה.
פסוק יב:ובעבור שהיה כל זה שהראהו השם מה שהיו עושים כל א' בביתו בסתר לכן אמר לנביא הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחשך רוצה לומר בסתר איש בחדרי משכיתו רוצה לומר בחדרו המיופה עם המשכיות, והסבה בזה הוא שהם אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ רוצה לומר שהיה בלתי משגיח בהם ושעזב את הנהגת הארץ לשמים וכוכביהם, ושלכן לא היה בלתי ראוי שיעבדו לשרים העליונים כיון שלהם לבדם ניתנה הארץ. הנה התבאר ענין הקיר והחור והחתירה והותרה השאלה הב': וזאת היתה התועבה השנית אשר הראהו שמה, (יג) והודיעו שעוד מלבד זה יראה תועבות אחרות אשר המה עושים:
פסוק יד:ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' עד ויקרא באזני קול גדול: זכר שהביא אותו אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה כי כולם היו לצד צפון לפי שמצפון תפתח הרעה, ופתח שער בית ה' כתב רש"י שהיה תוך חלל העזרה אל פתח ההיכל אשר בצפון והוא הנקרא בבנינה התא, ונקרא ג"כ צלע ויציע שהוא בכותל ההיכל מבחוץ, שראה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז ופירש רש"י שתמוז היה צלם אחד שהיו מחממות אותו מבפנים בגחלי אש והיו עיניו של עופרת והיו ניתכין מחום החמין ונראה כאילו בוכה ואומרות תקרובת הוא שואל, וי"מ התמוז השרוף כי בעבור שהיו שורפים בניהם ובנותיהם באש היו הנשים בוכות את השורף ומבכות הוא כמו בוכות כמו רחל מבכה על בניה (ירמיה לא, יד), והרב המורה כתב שמצא כתוב בספר מספרי העבודות הקדומים כי היה איש מנביאי ע"ז ושמו תמוז וקרא למלך אחד וצוהו לעבוד שבעה כוכבי לכת וי"ב מזלות והמיתו המלך ההוא מיתה משונה ובליל מותו התקבצו כל הצלמים מקצות הארץ אל היכל בבל לצלם הזהב שהוא צלם השמש והיה זה הצלם תלוי בין השמים ובין הארץ ונפל לתוך ההיכל וכל הצלמים סביבו, והיה מספר להם מה שאירע לתמוז הנביא והצלמים כולם בוכים וסופדים כל הלילה וכאשר היה בבקר עופפו כל הצלמים להיכליהם בקצות הארץ והיה זה להם לחק עולם בתחילת יום ראשון מחדש תמוז בכל שנה יספדו ויבכו על התמוז, וי"מ תמוז שם חיה שהיו עובדים צלם שלה, ותרגום ופגשו ציים את איים ויערעון תמוזין בחתולין, סוף דבר שהנשים השאננות ההמה היו מבכות את התמוז והיה סימן רע להן ולבעליהן כי בתמוז הבקעה העיר ונכנסו הכשדיים בה, ואולי שהתמוז הנזכר כאן הוא החודש הרביעי שהיה נקרא בבבל ובאשור תמוז וגם אנחנו היום קורין אותו כן, ולפי שבחודש ההוא חמשה דברים אירעו את אבותינו היו הנשים מיחסות אותם למזל החודש ההוא ולכן היו מבכות את התמוז אותו החודש רע המזל שאסף עליהם הרעות, ובזה מהפשע רב שהעונשים האלקיים הבאים עליהם לכובד עונותיהם היו מיחסות אותם אל התמוז.
פסוק יד:וכבר יקשה על זה שסופר כאן איך לא הראה השם לנביא עבודת המולך ושריפת בניהם ובנותיהם באש שעליו הרבה ירמיהו תלונותיו ועבודת בני ישראל לבעל ולאשרה והנשים למכת השמים כמו שנזכר בדברי ירמיהו, אבל התשובה בזה הוא כי כל העבודות ההמה נכללו כמו שאמר למעלה וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר וגם עבודת המולך נכלל באומרו מבכות את התמוז כמו שפירשתי, (טו-טז) ועבודת הבעל והאשרה נכללה באומרו שהביאו אל חצר בית השם הפנימית והנה פתח היכל ה' וששם בין האולם ובין המזבח ראה כעשרים וחמשה איש שהיו אחוריהם אל היכל ה' והמה משתחוים קדמה לשמש שהיא עצמה עבודת הבעל ועבודת המולך והאשרה היא המכוונת כנגדו כירח עם השמש, ולהיות זאת התועבה עצומה מאד אמר עליה תועבות גדולות מאלה כי זו היא התועבה הגדולה מכולם כי הקב"ה צוה להיות פתח המשכן למזרח וקדש הקדשים למערב לבטל עבודת השמש שהיו רגילין בה באותו זמן, ושיהיו בהכנסם למשכן אחוריהם לשמש ופניהם אל ההיכל ועתה היו עושים בהפך ששמו אחוריהם אל היכל ה' כאילו השליכוהו אחרי גום ופניהם קדמה כנגד השמש ואליו היו משתחוים משם, ומלת משתחויתם היא מורכבת מלשון השחתה ומלשון השתחויה וכן ת"י מתחבלין וסגדין.
פסוק יד:והנה בתועבות אשר זכר למעלה קודם זאת היה עבודתם לאלהים אחרים אבל לא היו מורים בהם שהיו עוזבים העבוד' האלקית ואולי שהיו עובדים זו וזו בשותפות, אבל בהיות אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה משתחוים לשמש מורים שעזבו את השם נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור, ומפני זה יאמר על התועבה הזאת עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה לפי שהיא היתה גדולה מכולם אמנם בתועבות הראשונות לא אמר מלת מאלה, (יז) ועל זאת אמר השם לנביא הנקל לבית יהודה מעשות את התועבות אשר עשו ולא אמר זה על התועבות שזכר למעלה אלא על שאר העונות שהיו עושים בירושלם במה שבין אדם לחברו, כאילו אמר וכי דבר קל הוא בעיניהם התועבות אשר עשו פה, וביאר אותם באומרו כי מלאו את הארץ חמס עד ששבו להכעיסני בביתי בהיות אחוריהם אל היכלי ומשתחוים נגד השמש ושאר העבודות הזרות אשר עשו. וחכמים זכרונם לברכה אמרו (קידושין עב, ב) ממשמע שנאמר ופניהם קדמה איני יודע שאחוריהם אל היכל השם אלא מלמד שהיו פורעים אחוריהם כלפי מטה, ובלשון אחר שהיו אחוריהם מגולים שהיו פורעין ומתריזין כלפי מטה. ואמנם אומרו והנה שולחים את הזמורה אל אפם כיוון בו אל הקטרת שהיו מקטירים אל העבודה זרה ולגנאי קראו זמורה שפירושו ריח רע, ורש"י כתב והנם שולחים אל חוטמם אל ריח רע זמורה זו שמזמרין ברוח היוצא מפי הטבעת כאילו אמר אל פיהם ישוב והוא אומרו את הזמורה אל אפם, (יח) ומפני זה גם אני אעשה בחמה לא תחוס עיני ולא אחמול רוצה לומר כמו שהם עושים שלא כהוגן והוא שלא אחוס ולא ארחם עליהם עם היותי במדותי רחום וחנון, וקראו באזני קול גדול רוצה לומר בעת צרתם יצעקו ויקראוני ולא אענה אותם: