פסוק א:נבואה נוספת: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ והופנה אֶל כָּל־הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס, מצרים העליונה, הדרומית, לֵאמֹר׃
פסוק ב:כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל־יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל שאר עָרֵי יְהוּדָה, וְהִנָּם חָרְבָּה הַיּוֹם הַזֶּה וְאֵין בָּהֶם יוֹשֵׁב
פסוק ג:מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי, לָלֶכֶת לְקַטֵּר ולַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם, לא הכירו אותם הֵמָּה — אנשי יהודה, כלומר אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם.
פסוק ד:וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר: אַל־נָא תַעֲשׂוּ אֵת דְּבַר־הַתֹּעֵבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי. לא חידשתי בכך דבר. אינני אלא אחרון בסדרת הנביאים שהוכיחו את העם על העבודה הזרה שהם נוהגים בה.
פסוק ה:וְלֹא שָׁמְעוּ וְאף לֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם, לְבִלְתִּי קַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים.
פסוק ו:וַתִּתַּךְ חֲמָתִי וְאַפִּי, כעסי, וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם. וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה ולִשְׁמָמָה כַּיּוֹם הַזֶּה, כפי שהן עכשיו.
פסוק ז:וְעַתָּה, כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל־נַפְשֹׁתֵכֶם, לעצמכם — הלוא מעשיכם יגרמו לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ־וְאִשָּׁה, עוֹלֵל, ילד רך וְיוֹנֵק מִתּוֹךְ יְהוּדָה, לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית.
פסוק ח:כל זאת משום שאתם ממשיכים לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם, לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר־אַתֶּם בָּאִים לָגוּר שָׁם, לְמַעַן, עד כדי הַכְרִית לָכֶם, אתכם, וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ?!
פסוק ט:הַשְׁכַחְתֶּם אֶת־רָעוֹת אֲבוֹתֵיכֶם וְאֶת־רָעוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֵת רָעוֹת נָשָׁיו של המלך, וְאֵת רָעֹתֵיכֶם וְאֵת רָעֹת נְשֵׁיכֶם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם?!
פסוק י:למרות האסונות שקרו להם, אנשי יהודה לֹא דֻכְּאוּ, נכנעו עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הם מקבלים את מעשיהם כמעשים ראויים, וְלֹא יָרְאוּ את ה', וְלֹא־הָלְכוּ בְתוֹרָתִי וּבְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר־נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וְלִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם.
פסוק יא:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי שָׂם פָּנַי בָּכֶם, פונה אליכם לְרָעָה, וּלְהַכְרִית אֶת־כָּל־יְהוּדָה.
פסוק יב:וְלָקַחְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׂמוּ פְנֵיהֶם, פנו לָבוֹא אל אֶרֶץ־מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם, וְתַמּוּ, יִכלו כֹל, כולם. בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ, בַּחֶרֶב ובָרָעָב יִתַּמּוּ, מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ, וְהָיוּ לְאָלָה, לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה.
פסוק יג:וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל־יְרוּשָׁלִָם — בַּחֶרֶב, בָּרָעָב וּבַדָּבֶר.
פסוק יד:וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר־שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלא לָשׁוּב לאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר־הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת־נַפְשָׁם, מתגעגעים ומצפים לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם, כִּי לֹא־יָשׁוּבוּ כִּי אִם־פְּלֵטִים שישרדו מן המכה שאכה במצרים. שלא כגולי בבל, לגולי מצרים אין תקווה לשוב לארצם. אם ישוב מי מהם, יהיו אלה רק פליטים שיברחו לאחר שיכו אותם מכה גדולה.
פסוק טו:וַיַּעֲנוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי־מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וְכָל־הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת שם, אשר היו קָהָל גָּדוֹל, וְכָל־הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר׃
פסוק טז:הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' — אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. הם לא טוענים שאינם מאמינים לו, אלא שהם פשוט אינם מעוניינים לשמוע בקולו.
פסוק יז:כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת־כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יָצָא מִפִּינוּ, שנדרנו לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, אלָה כלשהי שנחשבה למלכַּת השמים, מעין העשתורת הכנענית, וְהַסֵּיךְ־לָהּ נְסָכִים. הפולחן הזה היה נהוג בידי נשים, ואילו הגברים לא היו שותפים פעילים בו, אלא רק תמכו בנשותיהם. הנשים מוסיפות לנמק מדוע הן מתכוונות להמשיך בפולחן: כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ, מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם — וַנִּשְׂבַּע־לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים, התמלאנו טובה, וכך גם נראינו, וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. שום דבר רע לא אירע לנו. את כל הטובה הם מייחסים לעבודה הזרה הזו. נראה שזו הייתה אלה שהייתה קשורה בפריון האדמה ובשפע מתנות של מעלה, שלא יוצגה בפסל מיוחד משלה, ופולחנה העממי לא דרש קרבנות גדולים, אלא מנחות קטנות. ייתכן שהיא לא הוגדרה עבודה זרה של ממש, אלא ראו בה דבר שבין אמונה תפלה לפולחן אלילי שעבדו לו נוסף על עבודת ה', שמא יש גם בו תועלת למזל טוב.
פסוק יח:אדרבא, מִן־אָז, מאז חָדַלְנוּ, פסקנו לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ־לָהּ נְסָכִים — חָסַרְנוּ כֹל, וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ.
פסוק יט:וְכִי־אֲנַחְנוּ לבדנו מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים?! אמנם אנחנו אלו שעושות זאת בפועל, אבל הכול מסכימים אתנו — הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ, האם בלי דעת הגברים שלנו עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים, מיני עוגות, אולי בדמות כוכב, לְהַעֲצִבָה, לשמח את האלה או לקדשה. נראה שהנשים אמרו שהן מבקשות לספק ולשמח את האלה, אלא שכותב הספר הפך את משמע המלה כדרכם של ספרי המקרא לכנות עבודה זרה בשמות גנאי. וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים?!
פסוק כ:וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ תשובה משלו, לא דברי נבואה, אֶל־כָּל־הָעָם, עַל, אל הַגְּבָרִים וְעַל הַנָּשִׁים וְעַל כָּל־הָעָם הָעֹנִים אֹתוֹ דָּבָר, לֵאמֹר׃
פסוק כא:הֲלוֹא אֶת־הַקִּטֵּר, ההקטרה אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם, מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ — אֹתָם זָכַר ה' וַתַּעֲלֶה עַל־לִבּוֹ.
פסוק כב:וְלֹא־יוּכַל ה' עוֹד לָשֵׂאת ולעכב את העונש מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מעשיכם, מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם — וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה,
פסוק כג:מִפְּנֵי אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם וַאֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַה', וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה', וּבְתֹרָתוֹ וּבְחֻקֹּתָיו וּבְעֵדְוֹתָיו לֹא הֲלַכְתֶּם, עַל־כֵּן קָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה הַזֹּאת כַּיּוֹם הַזֶּה. ראו את התוצאה של מעשיכם אלה. בגללם אתם יושבים פה, ארצכם חרבה כולה, ועודכם טוענים שנהגתם כראוי וראיתם טובה בזכות מעשיכם?!
פסוק כד:וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־כָּל־הָעָם וְאֶל כָּל־הַנָּשִׁים: שִׁמְעוּ דְּבַר־ה', כָּל־יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,
פסוק כה:כֹּה־אָמַר ה'־צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַתֶּם וּנְשֵׁיכֶם, וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם, המדברות מפיכם. מלותיכם אינן אלא המלים שנשותיכם רוצות לומר, וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם את רצונן, לֵאמֹר: "עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת־נְדָרֵינוּ אֲשֶׁר נָדַרְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים", ואתם, הגברים, מחזקים את ידי נשיכם: "הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת־נִדְרֵיכֶם וְעָשֹׂה תַעֲשֶׂינָה אֶת־נִדְרֵיכֶם". הנשים מדובבות את הגברים, והגברים מאשרים ומעודדים את הנשים, וכך הכול מרוצים ממעשיהם.
פסוק כו:לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר־ה' כָּל־יְהוּדָה הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל, אָמַר ה', אִם־יִהְיֶה, לא יהיה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל־אִישׁ יְהוּדָה, ולא מי שאֹמֵר: "חַי־אֲדֹנָי אֱלוֹהִים" בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם. אתם ממשיכים להישבע בשם ה' ולערבב יסודות מפולחנים זרים, ונדמה לכם שאין בכך רע.
פסוק כז:הִנְנִי שֹׁקֵד, ממהר עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה, וְתַמּוּ כָל־אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד־כְּלוֹתָם.
פסוק כח:וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן־אֶרֶץ מִצְרַיִם אל אֶרֶץ יְהוּדָה, רק מְתֵי מִסְפָּר. אתם למעשה כלואים כאן ללא מוצא. וְיָדְעוּ כָּל־שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ־מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר־מִי יָקוּם — הדבר שיצא מִמֶּנִּי וּמֵהֶם, או הדבר שיצא מהם.
פסוק כט:וְזֹאת לָכֶם הָאוֹת, נְאֻם־ה', כִּי־פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם, אעניש אתכם על חטאתיכם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה —
פסוק ל:כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי נֹתֵן אֶת־פַּרְעֹה חָפְרַע, כינוי לשמו הפרטי המצרי מֶלֶךְ־מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ. המלך שאליו ברחתם, ייפול ביד הבבלים.