פסוק א:שמונה עשרה. כי נבוכדנצר מלך בד׳ ליהויקים והוא מלך י״א שנים הרי ח׳ שנים ויכניה בנו מלך ג׳ חדשים וי׳ ימים ואחריו מלך צדקיה אם כן עשירית לצדקיה היא י״ח לנבוכדנצר:
פסוק ב:צרים. היו צרים על ירושלים כי בט׳ לצדקיה צרו עליה וכבשוה בי״א לצדקיה כמ״ש במ״ב:
פסוק ב:היה כלוא. היה אסור בחצר בית האסורים:
פסוק ב:אשר בית מלך. אשר בבית המלך:
פסוק ג:לאמר. כי אמר לו מדוע אתה נבא לאמר וכו׳ ובעבור זה כלאו:
פסוק ד:ודבר פיו. זה היה כשדבר אתו משפטים כמ״ש וידבר אתו משפטים (לקמן ל״ט):
פסוק ה:עד פקדי אותו. זהו המיתה שהיא פקודת כל חי:
פסוק ה:כי תלחמו. אם תלחמו לא תצליחו וכאלו אמר לכן קבלו עליכם שעבוד עול בבל ואל תלחמו:
פסוק ו:היה דבר ה׳. הוא חוזר למעלה לומר שזהו הדבר אשר היה אל ירמיהו בשנה העשירית ובעבור שארכו הדברים בספור המצור וסבת כליאת ירמיה חזר לומר שוב היה דבר ה׳ אלי:
פסוק ז:דודך. חוזר הוא על שלום:
פסוק ז:בא אליך. הולך לבא אליך:
פסוק ז:כי לך משפט הגאולה לקנות. על כי אתה קרוב אלי המשפט הוא שתגאל שדי שלא תבוא ביד אחרים ולקנות אתה אותה כי כן היה משפטם כמ״ש בבועז ויאמר לגואל חלקת השדה וכו׳ אם תגאל גאל (רות ד׳:ג׳):
פסוק ח:כי דבר ה׳. כאשר אמר לי ה׳:
פסוק ח:משפט הירושה. רצה לומר הואיל ואין לי קרוב ממך ואתה ראוי לרשת אותה לכן גאל אותה לבל תבוא ליד אחרים וקנה אותה:
פסוק ח:ואדע. רצה לומר השכלתי בדעתי אשר דבר ה׳ הוא לקנותה באמת ולכן הודיע לי הדבר:
פסוק ט:ואשקלה. מסרתי לו במשקל את הכסף ומחיר השדה והיו במספר שבעה שקלים ר״ל שבעה מנים כן ארז״ל:
פסוק ט:ועשרה הכסף. עשרה סלעים כן ת״י:
פסוק י:ואכתוב בספר. צויתי לכתוב בספר דברי קניית השדה וקראו ספר ע״ש סופו וכן וטחני קמח (ישעיה מו):
פסוק י:ואחתום. צויתי לבעל השדה לחתום שמו על ספר המקנה:
פסוק י:ואעד עדים. זמנתי עדים שיראו בדבר ולפניהם שקלתי הכסף במאזני משקל:
פסוק יא:ספר המקנה. שטר הקנין:
פסוק יא:את החתום. עם החתום ר״ל כשהוא חתום מיד בעל השדה:
פסוק יא:המצוה והחוקים. ר״ל הנעשה כפי המצוה והחוקים שהיו נהוגים בימים האלה:
פסוק יא:ואת הגלוי. הוא שטר שכתוב בו שהמכירה נעשה בגלוי ובפרסום ולא היה מי מערער על המכירה ההיא וכאשר נוהגין לכתוב גם עתה:
פסוק יב:את הספר המקנה. וה״ה ספר הגלוי ולקצר זכר העיקר לבד:
פסוק יב:חנמאל דודי. יתכן שלא זהו בעל השדה כי הוא היה בן דודו:
פסוק יב:הכותבים. הם כותבי דבר המכירה בספר בדבר ירמיה:
פסוק יב:לעיני כל היהודים. כמו ולעיני והחסר הוי״ו:
פסוק יד:ואת החתום. ועם החתימה שבו:
פסוק יד:ונתתם. את הספרים האלה:
פסוק יד:למען יעמדו ימים רבים. כי כלי חרס משמר דבר הנתון בו מן הרקבון:
פסוק טו:כי כה. כאומר אל תחשוב שקניית השדה ונתינת הספרים בכלי חרס המה הבל הואיל והכשדים יירשו את הארץ כי כה אמר ה׳ רצה לומר דעתי נוטה במה שאמר לי ה׳ הנה חנמאל וכו׳ והוא למען אקנה השדה באמת הכוונה היא להיות לאות ולרמז שעוד יבוא זמן שבני ישראל יקנו בתים וכו׳ ולא תהיה הארץ נחלטת ביד הכשדים כי יחזרו וישובו הנה:
פסוק טז:את ספר המקנה. וה״ה ספר הגלוי ולקצר זכר העיקר לבד:
פסוק יז:אהה. הוא ענין צעקת יללה שהיה מיצר ודואג על שהיה נבוך מלדעת אמיתת פתרון קניית השדה:
פסוק יז:לא יפלא. ר״ל הואיל והכל מעשה ידיך המה אם כן בודאי אין נסתר ממך שום דבר:
פסוק יח:עושה חסד לאלפים. בעבור צדקת הצדיק עושה חסד לזרעו עד אלפים דורות:
פסוק יח:אל חיק בניהם. משלם גמול העון אל קרב בניהם:
פסוק יח:אחריהם. רצה לומר כשהולכים אחריהם לאחוז במעשיהם:
פסוק יט:גדול העצה. עצתו גדולה וחשובה:
פסוק יט:ורב העלילה. מעשיו מרובים כי כל אשר יחפוץ יעשה:
פסוק יט:על כל דרכי. להשגיח על כל דרכי בני אדם למען תת לכל איש כפי דרכיו:
פסוק יט:וכפרי מעלליו. ר״ל הדבר הנמשך ממעשיו מה שלא היתה כוונתו עליו כי גם על זה יבוא במשפט:
פסוק כ:עד היום הזה. ר״ל הנזכרים עד היום הזה:
פסוק כ:ובישראל ובאדם. מוסב על אשר שמת אותות ומופתים לומר שמת אותות בישראל ובשאר בני אדם הם המצרים ר״ל בפעם אחת עשית מופת טוב לזה ורע לזה כענין שנאמר ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה (שמות י״ד:כ׳) שהיה החושך למצרים ואורה לישראל:
פסוק כ:ותעשה לך שם. פרסום לשבח:
פסוק כ:כיום הזה. שהנך נודע ומפורסם לשבח:
פסוק כא:ובאזרוע נטויה. אחז במשל מגבור הנוטה בידו על מי שנלחם בו:
פסוק כא:ובמורא גדול. שהיית מאיים על מצרים:
פסוק כב:ארץ זבת. והיא ארץ אשר החלב נוטף מדדי הבהמות כי ירעו מרעה שמן וחלבם רב והתמרים נוטפים הדבש:
פסוק כג:ובתורתך. בדברי תורתך לא הלכו:
פסוק כג:ותקרא. ולכן הבאת עליהם מקרה הרעה הזאת המפורש במקרא שלאחריו:
פסוק כד:הנה הסוללות. כי הנה אנשי המלחמה העומדים על הסוללות ללחום ממנה הנה כבר באו על העיר ללכדה וכאלו כבר נתנה בידם כי אין כח ביד אנשי העיר לעכב על ידם כי ספו תמו מפני החרב והרעב והדבר:
פסוק כד:ואשר דברת. מאז שתלכד העיר הנה כן היה והנך רואה שכן הוא:
פסוק כה:ואתה אמרת. ר״ל ומה זה אשר הודעתני מביאת חנמאל וכאלו אמרת לי בזה שאקנה ממנו השדה ולהזמין עדים כדרך הקונים:
פסוק כה:והעיר. והלא העיר נתנה ביד הכשדים ומה אם כן תועלת בקניית השדה הלא הכשדים יקחוה (ועם כי הוא אמר בעצמו לברוך בן נריה שהדבר בא לרמז ואות הנה זה אמר ממחשבות לבו ולא באתהו הנבואה ע״ז כמ״ש):
פסוק כז:כל בשר. כל הבריות:
פסוק כז:הממני. ר״ל ואם אמנם אני אלהי העולם וכי יהיה שום דבר שיהיה מכוסה ממני לבל אוכל עשוהו וכאומר אף שהארץ ניתנה ביד הכשדים מ״מ בידי להחזירה לישראל ולזה צויתי לך לקנות השדה שיהיה לאות ולרמז שכן אעשה וכאשר יאמר בענין:
פסוק כח:לכן. הואיל והכל שלי:
פסוק כח:הנני נותן. אני הוא הנותן את העיר הזאת ביד הכשדים ולא יקחוה בכח זרועם:
פסוק כט:ובאו. אל תוך העיר:
פסוק כט:ואת הבתים וכו׳. אף אותם יציתו באש:
פסוק כט:והסיכו. שם על הגגות:
פסוק כט:למען הכעיסני. ר״ל יודעים היו שאין בהם ממש אבל עשו למען הכעיסני:
פסוק ל:אך עושים הרע וכו׳. ר״ל מעת שלקחתיו לי לעם לא עשו הטוב בעיני כי עשו אך את הרע:
פסוק ל:אך מכעיסים. לא יתרצו אלו במעשה ידיהם אך מכעיסים אותי בהם:
פסוק לא:כי על אפי וכו׳. כאומר הנה בעבור מעשיהם היו ראויים מזמן רב להסיר את העיר מעל פני השגחתי אלא היה על אפי ועל חמתי להסירה על כי העיר הזאת היתה לי למן היום אשר בנו וכו׳ והוא מקרא מסורס:
פסוק לב:על כל רעת. מוסב למקרא של מעלה לומר שהיה על אפי להסירה בעבור כל רעת בני ישראל וכו׳ ולכן לא הסרתיה מזמן רב כי ההסרה היה על אפי:
פסוק לב:ונביאיהם. הם נביאי השקר:
פסוק לב:ואיש יהודה. כל גדול וחשוב ביהודה:
פסוק לג:ויפנו אלי עורף. אחז במשל מבן אדם לרעהו כשאינו רוצה לשמוע דברו מהפך ערפו למולו:
פסוק לג:ולמד אותם. ועם כי אני מלמד אותם ע״י הנביאים ואני משכים ומלמד אותם בזריזות רב ועכ״ז אינם שומעים לקבל מוסר ליישר דרכם:
פסוק לד:וישימו. שמו הפסילים בבית אשר נקרא שמי עליו להקרא בית ה׳:
פסוק לד:לטמאו. למען טמא את הבית:
פסוק לה:במות הבעל. במות עשויות לעבודת הבעל אשר עמדו בגיא בן הנום:
פסוק לה:להעביר. ר״ל להעביר שם באש:
פסוק לה:למולך. כן שם העבודות כוכבים:
פסוק לה:אשר לא צויתים. אפילו לפני לא צויתים להקריב בנים ובנות:
פסוק לה:ולא עלתה על לבי. לשאול דבר כזאת:
פסוק לה:לעשות וכו׳. מוסב על להעביר לומר להעביר את בניהם לעשות התועבה הזאת למען החטיאם להכעיס אותי ולא בעבור שחשבו שיש תועלת בזה:
פסוק לו:ועתה לכן כה אמר ה׳. ר״ל אף כי על שגברה חטאתם למעלה יגלו מן העיר ואסירם מעל פני אולם הואיל והעיר היא שלי מעולם לכן כה אמר ה׳ על העיר הזאת אשר תחשבו שבעבור החרב והרעב והדבר נתנה ביד מלך בבל להיות שלו לחלוטין עד עולם:
פסוק לז:הנני מקבצם. רצה לומר לא כן יהיה כי הנני מקבץ את ישראל מכל הארצות וכו׳ ואשיב אותם אל המקום הזה וישבו בה לבטח כמאז:
פסוק לח:והיו לי לעם. המה יאמינו בי וישמרו מצותי ואני אשגיח עליהם ועל העיר הזאת כמאז:
פסוק לט:ונתתי להם. רצה לומר אטה לבם להיות להם לב אחד ולא יהיו עוד מסופקים ופוסחים על שתי הסעיפים ולא יפנו מללכת בדרך אחד ליראה את ה׳ כל הימים:
פסוק לט:לטוב להם. ר״ל לא למען יבוא לי תועלת מה כי אם למען יהיה טוב להם ולבניהם אשר יהיה אחריהם:
פסוק מ:ברית עולם. ברית המתקיים עד עולם:
פסוק מ:לא אשוב. לא אפנה מהם מלהיטיב עמהם:
פסוק מ:לבלתי סור. לבל יסורו מעלי:
פסוק מא:וששתי עליהם. יהיה שמחה לפני במה שאיטיב עמהם:
פסוק מא:באמת. ר״ל בנטיעה המתקיימת:
פסוק מא:בכל לבי. באהבה רבה:
פסוק מב:הזאת. אשר הם עתה בה:
פסוק מג:ונקנה. אז יהיה נקנה שדות בארץ הזאת:
פסוק מג:שממה היא. ר״ל עד עולם תהיה שממה וכבר נמסרה ביד הכשדים לחלוטין:
פסוק מד:שדות. לא כן יהיה כי עוד יבוא זמן אשר יקנו שדות בכסף ויכתבו הקנין בספר ובעל השדה יחתום שמו בו ויזמינו עדים וכדרך הנהוג:
פסוק מד:בארץ בנימין. השדות יקנו בארץ בנימין וכו׳:
פסוק מד:ובערי ההר וכו׳. הערים העומדים בהר ובעמק ובפאת הדרום:
פסוק מד:כי אשיב. אשיב לארצם את הנשבים ללכת בבבל וכ״ז חוזר למעלה לומר הלא הכל בידי ואשיב ישראל לארצם ולכן צויתי לך לקנות השדה מחנמאל להיות לאות ולרמז שכן יקנו עוד שדות כי ישובו מבבל וישבו בארצם:
