"את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי"
עיקרו של הפרק הוא סיפור גאולת שדה חנמאל ע"י ירמיה. קניין השדה בא להדגיש שעל אף המצור הכשדי הכבד "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת"(ירמיה לב טו). ואף שעיקר המסר של הנבואה הוא בעצם העובדה ששדות נקנים ויש להם ערך גם בשעה הקשה, מתאר ירמיהו בפירוט רב ובחזרות מרובות דווקא נושא שאינו קשור לעצם קניית השדה, והוא לכאורה פרט שולי בסיפור המעשה: תיעוד המכירה בשטר או בספר.
ראשית מדבר הנביא בלשון כוללת: "ואשקלה לו את הכסף שבעה שקלים ועשרה הכסף, ואכתוב בספר ואחתום ואעד עדים ואשקול הכסף במאזנים"(ירמיה לב ט-י). אחר כך בא פירוט של הספרים שבהם נכתבה המכירה: "ואקח את ספר המקנה, את החתום, המצוה והחוקים ואת הגלוי. ואתן את הספר המקנה אל ברוך בן נריה...ואצוה את ברוך... לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים"(ירמיה לב יא-יד). לפנינו אם כן לא רק ספר אחד, ספר "המקנה", אלא שניים ואולי שלושה ספרים. הספר השני, "ספר הגלוי", מוזכר במפורש בפסוק י"ד. האם גם "החתום" הוא שם של ספר? ומהם ה"מצוה והחוקים" שבפסוק י"א?
גם בפסוק האחרון של הנבואה ושל הפרק, אחרי שירמיהו מבטיח "ונקנָה השדה בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממה היא מאין אדם ובהמה, נתנה ביד הכשדים"(ירמיה לב מג), הוא חוזר ומפרט שוב את הטכניקה של המכירה ותיעודה. "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים"(ירמיה לב מד).
ראשית נעיין במספר הספרים ובתכליתם.
שיטת רש"י ומהר"י קרא היא שהיה שטר מכירה אחד, שעליו חתם ירמיהו. שטר זה נקרא "ספר המקנה", ולאחר שחתם עליו ירמיהו הוא נקרא גם "החתום". השטר וחתימתו נעשו על פי המצוה והחוקים הנדרשים, על פי דין תורה, "שהיה כותב כהלכה וכראוי"(מהר"י קרא).
"הגלוי" אינו כתב כלל. מהר"י קרא מסביר, ש"הגלוי" רומז לעובדה שהמכירה נעשתה בפרהסיה ובעדים, וכן ברש"י: "שהוחזק בבית דין ע"פ עדיו", אך הביטוי "ספר הגלוי הזה" שבפסוק יד וודאי מתאר כתב כלשהו; לכן ממשיך רש"י ומפרש שהכוונה ל"אשרתא דדייני - הוא קיום השטרות לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים" (קיום השטרות על ידי בית הדין נעשה על גוף השטר). לפירוש זה ניתנה פומביות למכירה, לא רק בשל העדים שחתמו על השטר, אלא גם בשל אישור השטר על ידי בית דין והנפקתו כמסמך של בית דין. מעתה גלוי דבר המכירה לכול. ובמצודת דוד: "[ואת הגלוי -] הוא שטר שכתוב בו שהמכירה נעשה בגלוי ובפרסום ולא היה מי מערער על המכירה ההיא וכאשר נוהגין לכתוב גם עתה". ייתכן שמדובר ב"אשרתא דדייני" שהזכיר רש"י, וייתכן שמדובר על שטר נוסף שבין המוכר לקונה.
לשיטת הרד"ק נכתבו שלושה ספרים. הרד"ק מסביר שה"חתום" הוא שטר המכירה החתום, היינו ספר המקנה. "המצוה והחוקים" הוא ספר שני (והמילה "ספר" בפסוק עולה לשניהם), "וספר זה הוא תנאי המכירה, כמו מספר שני תבואות שהוא מצוה בתורה, והחוקים; מנהגים שהיו נוהגין בזמן ההוא בענין המכירה". "ואת הגלוי" - "כי שני ספרים כתב במקנה. אחד שהיה חתום (לא בהוראה של חתימת יד) ואחד שהיה גלוי כשירצו לראותו ולקרותו, שיעשו כדי שלא יפתחו החתום, והנה הם שלשה ספרים". גם המלבי"ם מסביר שהיה שטר חתום בחותם "וספר זה היה חתום וקשור למשמרת", ושטר גלוי "היה ספר שטר מכירה שהיה מגולה מקושר וחתום [בחתימות], שהיה ביד הקונה להראות לכל שהוא שדהו". "המצוה והחוקים" לפי המלבי"ם "היינו התנאים שהם ממצות התורה כמו נתינת הכסף ודין חזרה ביובל ליורשים" היו מצורפים לספר המקנה החתום.
הגמרא מצאה אסמכתא בפסוקי פרקנו לנושא "גט מקושר" שהוא שטר שכתיבתו היתה מיוחדת. אחרי כל שורה [או שורות] כופלים את הכתב וקושרים ותופרים, וחוזר חלילה (עיין אנציקלפודיה תלמודית, כרך ה, ערך "גט מקושר", עמ' תשיז. והקדמת הרב קהתי למשנה א בפרק עשירי של מסכת בבא בתרא, כרך ז, עמ' שלב):
וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר? אתרא דכהני הוו, והוי קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו. התינח גיטין, שטרות מאי איכא למימר? כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות.
[מדוע תיקנו רבנן גט מקושר, היה מקום של כוהנים שהיו כעסניים מאד, ומתוך שגט היה נכתב בקלות היו מרבים לגרש נשותיהם [וכשוך כעסם לא היו יכולים להחזירן], ותיקנו חכמים שכוהנים יגרשו בגט מקושר, שזמן סידורו ארוך מאד, בינתיים תתיישב דעתם ולא יגרשו. ומדוע יש שטרי ממון מקושרים? כדי לא לחלק בין שטרי ממון לגיטי נשים]
(בבא בתרא קס:).
בגמרא מובאת מחלוקת כיצד נסמכו ענייני גט מקושר לפסוקי הפרק. "אמר ר' חנינא: 'שדות בכסף יקנו וכתוב בספר' - זה פשוט. 'וחתום' - זה מקושר... רפרם אמר מהכא: 'ואקח את ספר המקנה' - זה פשוט, את החתום - זה מקושר, 'ואת הגלוי' - זה פשוט שבמקושר שהיו כותבים שם המלוה והלוה או הלוקח והמוכר והשדה והמעות והזמן בשיטות ראשונות ומקשרים ואח"כ כותבים מלמטה כמו בגט פשוט; ויש גם שיטות אחרות)"( (בבא בתרא קס.-קס:). האמוראים נחלקו אם האסמכתא לגט מקושר היא מסוף הפרק [ר' חנינא] או מתחילתו [רפרם], אבל לכולי עלמא (=לשיטת כולם) ערך ירמיהו גם שטר רגיל וגם שטר מקושר כדי לתעד את קניית שדהו של חנמאל.
לבד מכתיבת השטרות-הספרים, גם נתינתם לברוך בן נריה היתה בעסק גדול וברוב עם "ואתן את ספר המקנה...לעיני חנמאל דודי ולעיני העדים הכותבים בספר המקנה, לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה"(ירמיה לב יב). הציווי לתיתם ב"כלי חרש למען יעמדו ימים רבים"(ירמיה לב יד) - ציווי שבו דנה הגמרא לגבי סוגיות שונות בש"ס (בבא בתרא כח: לענין שלש שנות חזקת קרקעות; מגילה כו: לענין גניזת ספר תורה; גיטין כב: לענין כתיבת שטרות וגיטין) - וודאי הוסיף גם הוא לפומביות ולרעש התקשורתי, שנוצר מסביב לגאולת השדות.
מה ראה ירמיהו לתאר את פרטי הפרטים של המכירה ולפרסמם פרסום כה גדול? גאולת השדה על ידי ירמיהו בעודו בבור, היא סמל לגאולה של העם הנתון במצור. ירמיהו - ידיו כבולות, אך הסמל פועל את פעולתו. הנבואה נחזתה "בשנה העשירית לצדקיהו מלך יהודה היא השנה שמונה עשרה שנה לנבוכדראצר"(ירמיה לב א). בפסוק הבא מתואר המצב הכללי של העם, והמצב הפרטי של ירמיהו: "ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים, וירמיהו הנביא היה כלוא בחצר המטרה"(ירמיה לב ב). העם נתון שנתיים במצור, ובעוד שנה תתמוטט סופית ממלכת יהודה, ואין שום סיכוי להיחלץ מהחורבן הממשמש ובא. בפרקנו מזכיר ירמיהו את הרעב, אך את נוראות הרעב הוא יתאר במגילת איכה. מבחינה אישית נתון ירמיהו במאסר, במעצר פרטי, והמלך כועס עליו ביותר, שבי בתוך שבי, חורבן בתוך חורבן. במצב זה לקנות שדה תמורת כסף מלא הוא "טירוף מושלם" ואיבוד כסף לריק.
על רקע זה באה נבואת הנחמה של פרקנו, "כי כה אמר ה' צבאות א להי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת"(ירמיה לב טו). ואכן ירמיהו עצמו שואל, "הנה הסוללות באו העיר ללכדה, והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה... ואתה אמרת אלי ה' א להים קנה לך השדה בכסף"(ירמיה לב כד)? ברם הסמל כוחו גדול, וכבר כתב הרמב"ן "כי כאשר יעשה איזה דמיון בפועל, דומה למה שראוי שיקרה בעתיד - יתקיים העתיד ההוא על כל פנים"(רמב"ן בראשית יב ו). וכן כתב הר"ן "ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות...כי כאשר יעשה איזה פועל מאת ה' דומה למה שיקרה בעתיד הפועל הדמיוני ההוא מקיום העתיד שיבוא בלי ספק"(דרשות הר"ן, דרוש השני). ככל שהנבואה רחוקה מהמציאות העכשווית, כך הפעולה חייבת להיות מוחשית וחזקה יותר.
התשובה הארוכה של ה' מודיעה כי אכן העיר תיכבש, אולם לאחר הגלות [הקצרה] יחזור העם בתשובה ויחזור לארצו, ו"שדות בכסף יקנו...כי אשיב את שבותם" (ירמיה לב מד). להמחיש את ביטחונו במימוש הנבואה, שנראית עכשיו כל כך תלושה מהמציאות, קונה ירמיהו שדה ב"רעש גדול" ומהדר בכל מיני הידורים, למען ידע העם כי דבר א להינו יקום לעולם.