פסוק א:הנבואה השנים עשר תחילתה הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בשנה העשירית לצדקיהו וכו' עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בימי יהויקים. ועם היות שנזכרו בתוך זה נבואות אחרות קבצתי אותם בנבואה הי"ב הזאת מפני היותם מקושרות בעניניהם גם שהיו כולם בשנה העשירית לצדקיהו וכאילו מפני זה כלנה הם נבואה אחת. ויש בה כ' פרשיות. הא', הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בשנה העשירית. השנית, ויאמר ירמיהו היה דבר ה' אלי. השלישית, ואתפלל אל ה' אחרי תתי. הרביעית, ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר הנה אני אלהי כל בשר. החמישית, ועתה לכן כה אמר ה'. הו', כי כה אמר ה' כאשר הבאתי. הז', ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית. הח', כי כה אמר ה' על בתי העיר הזאת. הט', כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה. הי', כה אמר ה' צבאות עוד יהיה במקום הזה החרב. הי"א, הנה ימים באים נאם ה' והקמותי. הי"ב, כי כה אמר ה' לא יכרת לדוד. הי"ג, ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר כה אמר ה' אם תפרו. הי"ד, ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר הלא ראית. הט"ו, כה אמר ה' אם לא בריתי. הי"ו, הדבר אשר היה. הי"ז, וידבר ירמיהו הנביא אל צדקיהו. הי"ח, הדבר אשר היה אל ירמיהו אחרי כרות. הי"ט, ויהי דבר ה' אל ירמיהו וכולי אנכי כרתי ברית. הכ', לכן כה אמר ה' אתם. ושאלתי בפסוקי הפרשיות האלה ששת השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה מה היה שירמיהו פעמים קורא את חנמאל בן דודו כמו שאמר ויבא אלי חנמאל בן דודי וגומר ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי כי היה דודו של ירמיהו שלום וחנמאל היה בנו ופעמים קורא אותו דודי וכמו שאמר ואתן את ספר המקנה אל ברוך בן נריה בן מחסיה לעיני חנמאל דודי:
פסוק א:השאלה השנית בתפלת ירמיהו, והיא כי אומרו אהה אדני אלהים הנה אתה עשית את השמים וגומר לא יפלא ממך כל דבר הוא מאמר נאות כפי ענין התפלה וכן גדול העצה ורב העליליה אשר עשה עיניך פקוחות וכו' כי הוא מורה על הידיעה וההשגחה בפרטים, אמנם כל מה שזכר אחריו אשר שמת אותות ומופתים וכל שאר הדברים יראה שאין בהם צורך לענין התפלה:
פסוק א:השאלה השלישית באומרו כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה וגו' כי איך נתקיימה על אפו ועל חמתו והנה הכל תלוי כרצונו ומאמרו ואיך יאמר על ירושלם שמיום שהוסדה היתה על אפו ועל חמתו, והנה הכתוב אומר אוהב ה' שערי ציון וגומר וירושלם היא העיר אשר בחר ה' בו לא שהיתה על אפו ועל חמתו מן היום:
פסוק א:השאלה הרביעית בתשובת השם לירמיה שהשיבו אני ה' אלהי כל בשר, וזה כבר הודה בו ירמיהו בתפלתו והיה לו ליעדו על פקידת בית שתהיה לימים מועטים ויהיה השדה בידו והוא ית' יעדו בפרשה ועתה לכן כה אמר ה' על הגאולה העתידה כי א"א לפרשה על בית שני כמו שיתבאר ומה ענין זה לקנין השדה:
פסוק א:השאלה החמישית באומרו ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור בחצר המטרה וכולי, והיא למה אמר בה שנית, וכתב הרד"ק שנית רוצה לומר על זה הענין, ולא הבנתי כונתו כי הוא פירש הפרשה של מעלה כי כה אמר ה' כאשר הבאתי וכו' על פקידת בית שני והוא עצמו מפרש הנבואה הזאת השנית לעתיד לבוא ואיך אם כן יהיו שתיהם על ענין אחד לשיקראה שנית, ואם נאמר שהיתה שנית שבאה לו בהיותו כלוא בחצר המטרה יקשה הדבר כי הנה שמה באה לו נבואת הנה חנמאל והיא ראשונה ואחריה התפלל ובאה לו נבואה שנית ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר הנה אנכי אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר ותהיה אם כן הנבואה הזאת שנבאר עתה שלישית לא שנית, וגם נבואות רבות אחרות באו לו בהיותו שמה והם רוב הנבואות שיזכור אחר זה כי הוא ישב שם עד שנלכדה ירושלם ולא אמר שלישית ולא מספר אחר:
פסוק א:השאלה השישית בנבואת כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו וכולי, והיא למה אמר בזה ב' פעמים ואמרת אליו ועוד מה היה הצורך ביעוד הזה לצדקיהו והלא כבר ניבא זה אליו פעמים אחרות ועל זה נזכר למעלה שהושם בית הכלא בחצר המטרה ומה התועלת בהכפל הזה אם להחניף את צדקיהו שמשרפות אבותיו ישרפו לו והוי אדון יספדו לו בבבל הנה בהיות כל זה לאחר מותו כאפס ותוהו יחשב לו, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לספר מה שצוה השם אל ירמיהו שיקנה השדה מאת חנמאל בן דודו והתפלה שהתפלל ירמיהו על זה ומה שהשיבו השם יתברך עליו ומה שהודיע מן הגאולות והתשועות אשר יעשה לעמו בקיבוץ גליות ושיצמיח ביניהם צמח צדיק מבית דוד הוא ימלוך עליהם ולא ישתנה כמו שלא ישתנו חקות שמים וארץ כי שני הבחירות שבחר השם בזרע בית דוד למלכות ובזרע אהרן לכהונה יהיו תמיד קיימות לפניו, האמנם על כל פנים חרוב תחרב ירושלם עתה וצדקיהו ילך בשבי אבל ימות על מטתו בכבוד כמלך יהודה וסיפר עם זה מה שעשו בני יהודה שעשו דרור לעבדים ולשפחות בשבועה ובאלה ואח"כ נתחרטו מהטובה שעשו וחזרו ללוקחם ולהשתעבד בהם, וגם זה עזר כי עליו נשבע השם בזרוע לרעתם קדשו להביא עליהם הדבר הרעב והחרב מהכשדיים, וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק א:הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בשנה העשירית לצדקיהו וכו' עד ואתפלל אל ה' אחרי תתי. סיפר הנביא שבאה לו נבואה מאת השם ובמצותו על ידי המלאך הדובר בו והיה זה בשנה העשירית למלכות צדקיהו, (ב) ומכאן ידע שכבר היה חיל בבל צרים על ירושלם כי שתי שנים התמיד שם המצור ובשנה הג' נלכדה והיה אז ירמיהו אסור בחצר המטרה ר"ל בחצר שהיו שם שומרים את האסורים, כי מטרה הוא לשון שמירה כמו הינטור לעולם, ותרגם ויאסוף אותם אל משמר (בראשית מב, יז) לבית מטרא, (ג) והיתה מאסר ירמיהו במצות המלך מפני שניבא שתנתן ירושלם ביד מלך בבל, (ד) ושצדקיהו המלך לא ימלט ממנו כי עיניו את עיני מלך בבל תראינה ופיו ידבר עם פיו והיה זה כשדיבר אותו משפטים, (ה) ושהוא יוליכהו גולה ושבוי אל בבל, ואמר ששם יהיה עד פקדי אותו והפקידה היא באמת המות כמו שפירשה שהיא פקודת כל חי כמ"ש אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם (במדבר טז, כט). והרד"ק פירש עד פקדי אותו שאקח נקמתו, ואינו נכון לפי שקודם הנקמה מבבל שהיתה במות בלשצר כבר היה מת צדקיהו בימי אויל מרודך, ואם אמרו על גופו של צדקיה הנה גם אחרי הנקמה עד היום הזה היה שם.
פסוק ו:ואמנם אומרו ויאמר ירמיהו היה דבר ה' אלי לאמר הוא חוזר למעלה שזהו הדבר אשר היה אל ירמיהו בשנה העשירית, ובעבור שארכו הדברים בספור המצור לכן ירמיהו הוצרך לומר היה דבר ה' אלי לאמר, וענין ויאמר ירמיהו הוא שכאשר באתהו הנבואה הזאת מענין חנמאל אמרה אל אנשי המשמר בחצר המטרה כדי שידעו ויראו בעיניה' איך התאמתה נבואתו ושלא יפול מכל דבריו ארצה, (ז) והיה ענין נבואתו שחנמאל בן דודו יבוא אליו לאמור לו קנה לך את שדי אשר בענתות, ושלא יהיה זה מאהבתו אותו אלא מפני שלו משפט הגאולה לקנות ראשונה, ואומרו כי לך משפט הגאולה וכו' הוא אצלי מאמר השם רוצה לומר אני סבבתי שיבוא לך חנמאל לדרוש זה לפי שלך משפט הגאולה וכאילו אמר לו שיקנה השדה כי אליו יאתה במשפט, (ח) ומיד אח"ז בא חנמאל אל חצר המטרה ואמר לירמיהו שיקנה שדהו כאשר דבר אליו האלקים, ואמנם אומרו ואדע כי דבר ה' הוא אין ענינו שבא דבר ה' אל חנמאל לעשות זה כי חנמאל לא היה נביא השם ולא גם כן שהיה ירמיהו בראשונה מסופק בנבואה שבאתהו על זה אם היתה נבואה אם לא ושעתה נתאמת אצלו כי דבר ה' הוא, כי הנה הנביאים לא היו מסופקים בנבואתם והנבואה תודיעם שהיא נבואה בחוזק הרגשה כמו שכתבתי בפירוש הנביא אשר אתו חלום וכו', אבל פירוש הפסוק הנה הוא שבעבור שלא זכר הנביא בספור הענין שצוהו השם שיקנה השדה אבל א"ל בלבד שיבא לו חנמאל לבקש ממנו הדבר הזה כי לו משפט הגאולה ולא היה זה צווי ברור, לכן אמר כאן ואדע כי דבר ה' הוא רוצה לומר אני ידעתי מאופן הנבואה שהגיעה לי כי דבר ה' הוא ר"ל שאקנה את השדה וכי הוא יתברך העיר את רוח חנמאל לזה כדי שאני אקנה את השדה ויהיה לאות ולמופת לבני יהודה שעוד יקנו שדות וכרמים בארצם עם היות חיל הכשדיים צרים עליהם וילכדום, וכן אמר הוא בתפלתו ואתה אמרת אלי אדני ה' קנה לך השדה בכסף וגומר שגילה בזה שהוא צוה בנבואתו לקנותו ואין זה אלא כמ"ש כי לך משפט הגאולה לקנות ולזה אמר אחריו ואדע כי דבר ה' הוא, (ט) ואקנה את השדה וששקל לו את הכסף שהתנה עמו שבעה שקלי' ועשרה הכסף וכבר כתבו חכמים ז"ל שהיו השקלים האלה מנים והכסף הוא סלעים, וכן ת"י שבעה מנין ועשר סלעין דכסף, ובדברי חז"ל (בכורות נ, א) אמר רבי חנינא כל כסף האמור בתורה סתם סלעין בנביאים ליטרין בכתובים קנטרין חוץ משל עפרון שהם קנטרין.
פסוק י:וזכר הנביא שעשה בקנין השדה כל החזוקים הראוים לעשות אם הכתיבה בשטר המקח ואם החתימה שחתם עדות העדים שעשה המקנה בפני עדים שזימן לכך והעידו על המקנה וגם כן על משקל הכסף ולזה חזר לומר ואשקול הכסף במאזנים רוצה לומר בפני העדים (יא) וסיפר שלקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחוקים ואת הגלוי שהם ג' ספרים. האחד, הוא ספר המקנה והוא ספר הכתוב בו המכירה שעשה חנמאל לירמיהו ולכן נקרא ספר המקנה, והספר הזה לא היה בו אלא כתיבת חנמאל מהמכירה שהיה עושה לירמיהו. והספר הב' הזה היה, המצוה והחוקים שהם תנאי המכירה כמו מספר שני תבואות שהוא מצוה שבתורה והמנהגים שבזמן ההוא היו נוהגים במכירות וחתום בעדים. והספר הג' הוא, הגלוי רוצה לומר ספר אחד שהיה ביד הקונה מוכן להראותו לכל אדם כדי שיכירו וידעו שהשדה שלו ושלא יצטרך להראות ספר המקנה שהוא חתום ולא התנאים. והרד"ק כתב בשם אביו שהיה הגלוי ספר שכתב בו שגלה אזן שאר הגואלים אם ירצו לקנות כמו שעשה בועז, (יב) האמנם אמר שנתן את ספר המקנה אל ברוך לעיני חנמאל ולעיני העדים הכותבים בספר המקנה ולא זכר שנתן לו שאר הספרים ספר החוקים ספר הגלוי לפי' המפרשים מפני שהיה ספר המקנה הוא העיקר בענין ההמשל והרמז הזה, ויותר נכון לפרש שאמר ואתן את הספר על ספר המצוה והחקים ועל ספר הגלוי שעל כל אחד מהם אמר הספר בה"א הידיעה, ועל הספר האחר מהמכירה אמר המקנה, ונזכרו כולם אם כן בכתוב הזה. והנה חנמאל שזכר כאן בשם דודו אפשר שהיה בן דודו ונקרא אצלו דודו כמו שנאמר באברהם עם לוט וישמע אברם כי נשבה אחיו (בראשית יד, יד) והוא היה בן אחיו, והרד"ק כתב שהיה זה חנמאל אחר שהיה דודו לא אותו שמכר את השדה שהוא היה בן דודו, ורש"י כתב שהיה דודו מצד אחד ובן דודו מצד אחר והותרה השאלה האחת. ולפי שכל ג' הספרים הנז' נתן ירמיהו לברוך (יג, יד) לכן א"ל בשם ה' אלהי ישראל כי הרמז הזה על ישראל הוא לקוח וגו', וזכר שלשתם ספר המקנה ואת החתו' והוא המצוה והחוקים שזכר למעלה, ואת ספר הגלוי שהוא הג', וצוהו שיתן את ג' הספרים ההם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ולא יתעפשו בהיותם תחת הארץ, (טו) והיה זה רמז ובטחון גדול שעוד יקנו בני יהודה בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת ומזה תדע שלא היה ענין המכירה הזאת להודיע לנביא שבמהרה ישובו לירושלם מגלות בבל וישוב השדה לידו על פי מכירתו כי הנה לא הבטיחו הש"י על זה ולא הודיעו שישוב השדה לידו עוד, ולא חזר ירמיהו לירושלם ולא חזר השדה ההוא לידו וגם לא לידי יורשיו כי עולי בבל זכו בארץ ולא יירשוה הבעלי' הראשונים, גם לא יאמר על ההחזרה מגלות בבל שהיתה למ"ט שנה למען יעמדו ימים רבים, אבל היה הרמז הזה כולו על הגאולה העתידה שישוב ישראל ויהודה על ארצותם ויקנו בתים ושדות וכרמים, והנה היה מצדקת ירמיהו שנזדרז להוציא את כספו ולאבדו בתתו אותו בשדה שלא יזכה בו עוד כדי לעשות הרמז ההוא לתקות ישראל:
פסוק טז:ואתפלל אל ה' אחרי תתי את ספר המקנה וגומר עד ויהי דבר ה' אל ירמיהו וגו'. סיפר הנביא שהתפלל אל השם הנכבד ואמר שהיה זה אחרי תתו את ספר המקנה שהוא היה העיקר אל ברוך בן נריה להגיד שלא עשה תפלתו קודם שיקנה השדה כדי להמלט מקנות אותו ומתת הכסף בעדו, כי הוא בצדקתו עשה כל מה שצוהו השם לא עבר ממצותו ולא שכח והוציא הכסף מידו והשליכו לאבדון בתתו אותו תחת השדה שידע שלא יזכה בו, אבל היתה תפלתו אחרי הקניה ומשקל הכסף ותתו ספר המקנה אל ברוך אז התפלל לאלהיו שהוא ברחמיו וברוב חסדיו ישיבהו יעוד טוב על ענין ישראל כי זה היה תכלית תפלתו, והתבונן בדברי תפלתו כי הוא רצה לומר שהקב"ה בצואתו אותו שיקנה השדה בהיות חיל הכשדים על ירושלם לא ימלט כפי החלוקה מהיות על אחת מששת סבות וכולן לא יצדקו בחיקו יתברך, ויקשה אם כן למה צוהו שיקנה השדה.
פסוק טז:הסבה הראשונה, אם לא ידע יתברך שהכשדים צרים על ירושלם והסוללות באו על העיר ללכדה ולכן מפני העדר הידיעה היה מצוה אותו בקנין השדה וכנגד זה אמר (יז) אהה ה' אלקים הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרוע' הנטויה לא יפלא ממך כל דבר רוצה לומר א"א ליחס בזה העדר ידיעתך כי אתה בראת העליונים והתחתונים ואם המערכות השממיות חייבו זה אתה ידעתו כי אתה בראת את השמים ואת רשעת הכשדים אתה ידעת גם כן זה כי אתה עשית את הארץ ואיך יתעלם ויתכסה ממך דבר מזה המצור זה באמת בלתי אפשר.
פסוק טז:והסבה הב', אם נאמר שבדרך חסד שב אפך מהעם הזה ומפני חסדיך וזכות אבותם שאתה זוכר להם תשא בעד חטאתם, אבל גם זה בלתי אפשר לפי שכמו שאתה (יח) עושה חסד לאלפים כן אתה משלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם והוא כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם כמ"ש הכתוב לשונאי (שמות כ, ה) ואיך אם כן לא תעניש את העם הזה שאחזו בע"ז שהיו עובדים אבותיהם ופשעו נגדך המה ואבותיהם.
פסוק טז:והסבה הג', אם ניחס אליך העדר היכולת ולכן לא תוכל להרע להם אבל זה גם כן בלתי אפשר כי אתה האל הגדול הגבור ה' צבאות שמו רוצה לומר צבאות מעלה וצבאות מטה כולם עבדיך ואתה יכול עליהם יכולת בב"ת.
פסוק טז:והסבה הד', אולי ניחס זה להעדר ההשגחה שתמאס מעשה בני אדם ולא תחוש להשגיח בהם ולכן ימלט העם הזה מעונשך, אבל גם זה בלתי אפשר כי אתה (יט) גדול העצה ורב העליליה ר"ל גדול הידיעה שהיא העצה וגדול היכולת בפעולות רב העליליה לא כמו שיקרה בבני אדם שיש מהם בעלי שכל והם מתרשלים בפעולות, אבל עיניך והשגחתך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש ואיש בפרטיותו כדרכיו ולא לבד כדרכיו שילך בהם אבל גם כן כפרי מעלליו והוא הפרי הנמשך מדרכיו שעליו גם כן תדינהו.
פסוק טז:והסבה הה', הוא אם אולי כפי דרך הטבע והמערכה השממיית אין הזמן הזה ראוי לחרבנם ולכן תתרשל מהם כדי שלא תעשה אותות ומופתים להענישם, אבל גם זה אינו כן כי אתה (כ) שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה רוצה לומר שהם נזכרים עד היום הזה, והענשת המצריים אם כן בדרך נס מבלי טבע ולא מערכה מחייבת אותו, וכן פעמים רבים תעשה זה בישראל ובאדם רוצה לומר שתעניש אותם בדרך טבע פלא לא בדרך טבע המערכה, עד שבעבור זה תעשה לך שם כיום הזה כי השם יעשה מופתים לא הדבר הטבעי וכמאמר המשורר פלאות עדותיך ע"כ נצרתם נפשי (תהלים קיט, קכט). ובמדרש דרשו ובישראל ובאדם גם כן על נסי מצרים בישראל ובמצרים עשית מופתים כאחד לזה לטוב ולזה לרע שנאמר ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה אותו מזל ששמש חשך למצרים שמש אור לישראל, וי"ת ולישראל עבדת פרישן בגו בני אינשא.
פסוק טז:והסבה הו', אם אולי אינו משורת הדין שתחריב ירושלם ויגלו בני יהודה ולכן לא יצלח מלך בבל נגדם ותהיה קניית השדה טובה (כא) אבל גם זאת לא תצדק לפי שאתה הוצאת את עמך את ישראל מארץ מצרים באותות ומופתים וגומר, (כב) ותתן להם את הארץ הזאת וגומר, (כג) ויבאו וירשו אותה ולא שמעו בקולך ובתורתך לא הלכו את כל אשר צוית להם לעשות לא עשו ולכן הוא משורת הדין ויושר הצדק שתקרא אותם את כל הרעה הזאת, (כד) עד שמפני היות הדין כן הנה הסוללות באו העיר ללוכדה והעיר ירושלם כאלו היא כבר ניתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה לפי שלא יוכלו אנשי ירושל' לסבול החרב הרעב והדבר ואשר דברת היה כי אתה יעדת להם כל זה, ואחרי שאין אחד מכל הסבות האלה עומדת צודקת למלטם ולהצילם מיד הכשדים (כה) למה זה אתה ה' אלקי אמרת לי קנה לך השדה בכסף רוצה לומר שפזרתי את כספי ללא הועיל, ועוד שצוית אותי להעד עדים והעיר ניתנה ביד הכשדים ולא ישארו פה העדים ומה יועיל עדותם, זהו היה תכלית תפילת הנביא להשם יתברך שיודיעהו סבת וצורך הצוואה הזאת מקנין השדה והעדת העדים אחרי שעתידים הם ללכת בגולה ולא יהיה להם שדה וכרם. הנה התבארו פסוקי התפלה הזאת ושהיו נאותים לענין שאלתו. והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק כו:ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר הנה אני אלקי כל בשר וגומר עד ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית. השיב הש"י לתפלת הנביא (כז) אל תחשוב שמפני רוממות מעלתי לא תפול ידיעתי בעניני בני אדם או שלא אשגיח בהם מפני מיאוס כמאמר הפושעים עזב ה' את הארץ אין הדבר כן כי אני אלקי כל בשר ולזה לא יתכן שיפלא ויעלם ממני שום דבר מהם, וידעתי שהעיר תנתן ביד הכשדים כי לא שב אפי מהם מפני שרבו עונותיהם להכעיסני, אבל אמרתי קנה לך השדה להיות להם נחמה ופתח תקוה שישובו מהגלות ויקנו בתים ושדות בארץ הזאת, זהו כללות תשובת השם.
פסוק כח:והוא אומרו הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וגומר, (כט) והציתו את העיר הזאת באש ושרפוה ואת הבתים אשר קטרו על גגותיהם לבעל וגומר שהם בית המלך והשרים, וכן נאמר בספור המעשה וכל בית גדול שרף באש כי באותם הבתים הגדולים לפי שהיו גבוהים היו מקטרים על גגותיהם לבעל שהוא השמש, וכן היו בהם מנסכים נסכים לאלהים אחרים והיו עושים כל זה למען הכעיסני, וכדי להגדיל חטאתם שיתפס עם בני ישראל מלכות אפרים באמרו (ל) כי היו בני ישראל ובני יהודה אך רוצה לומר באמת עושים הרע בעיני מנעוריהם, ואמר נעוריהם על זמן השופטים קודם מלוך מלך בתוכם, או אמר מנעוריהם על הזמן שהיו עבדים במצרים שהיו עובדים שם ע"ז כמו שזכר יחזקאל, ולפי שזכר יחד בני ישראל ובני יהודה שב לבאר חטאת כל אחד מהם בפני עצמו ואמר על מלכות ישראל כי הוא החל ראשונה בע"ז כי בני ישראל אך מכעיסים אותי במעשה ידיהם רוצה לומר עם בני ישראל באמת הם היו מכעיסים אותי במעשה ידיהם שהם צלמיהם ופסיליהם, (לא) וכנגד בני יהודה אמר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגומר, וענין המאמר הזה מתמיה מאד איך אמר שעל אפו ועל חמתו היתה ירושלם מן היום שנבנית עד שנחרבה, והנה המשורר אמר אוהב ה' שערי ציון (תהלים פז, ב), ומשה רבינו אמר על כל ארץ ישראל ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה (דברים יא, יב), והמפרשים פירשו על אפי ועל חמתי היתה קימת העיר הזאת, ואינו נכון כי יחסר בכתוב מאמר היתה קימת, גם שגם זה המאמר עם התיקון שתיקנו בו יקשה מאד לפי שאם היה קיומה על אפו וחמתו איך נתקיימה, ואחרים פירשו למן היום אשר בנו אותה על ימי שלמה שבנה הבית שאז החלו לזבוח בבמות ונשי שלמה עובדות לאלהים אחרים, וגם זה אינו נכון כי אין הכתוב מדבר מהבית כי אם מהעיר ולא מצאנו ששלמה בנה את עיר ירושלם.
פסוק כח:אבל פירוש הפסוק הזה לדעתי הוא בהפך ממה שחשבו המפרשי', והוא שהודיע השם לנביא שירושלם למן היום שנבנית על ידי דוד המלך עליו השלום היתה מיוחדת להנהגת השם יתברך והשגחתו והיו עיניו ולבו בה כל הימים, ולכן כאשר היתה ההכרח מפני רשעת העם היושב בה להחריבה היה חרבנה על אפו ועל חמתו של הקדוש ברוך הוא, כי הנה להיות רעת בני יהודה רבה מאד מפני רשעתם הוצרך יתברך להסיר את ירושלם מעל פני השגחתו ושמירתו העליונה וההסרה ההיא מעל פניו היא היתה על אפו ועל חמתו, וזה שאמר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה שהוא בימי דוד שבנה את ציון וחומות ירושלם, וביאר מה היה על אפו ועל חמתו באומרו להסירה מעל פני, (לב) על כל רעת בני ישראל ובני יהודה וגומר כי ההסרה הזאת מפני רשעתם היתה על אפו ועל חמתו אלא ששורת הדין ומשפט אלקי הארץ חייבו וזהו פירוש הפסוק הזה על בוריו. והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק לג:וזכר עוד מרשעתם שפנו אליו עורף ולא פנים ולא קיבלו למודו ומוסרו, (לד) אבל בהפך ששמו שקוציהם בבית וגו' ואמר זה על אחז ומנשה, (לה) וכן בעבודת המולך בגיא בן הנום, והתבונן שתמיד כשיזכור העבודה הארור' ההיא אומר השם אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי וכן הוא בדברי ירמיהו ג' פעמים, וכבר פירשתי ענינו למעלה והכלל הוא שרשעי הדור היו אומרים שהיתה העבוד' ההיא טהורה ומקודשת ויעשו עליה טענה ממה שצוה יתברך לאברהם שיעשה עולה מיצחק בנו, ויפרשו על זה גם כן אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א, ב) שמעצמם יעשו קרבן, ולכן לבטל המחשבה הזאת הכוזבת אמר יתברך תמיד בזכרון זאת העבודה אשר לא צויתי רוצה לומר בתורה לעשות קרבן מעצמם ולא עלתה על לבי בעקידת יצחק שישרף על גבי המזבח אבל היו מכוונים הרשעים רשעי הדור בדבריהם למען החטיא את יהודה, הנה אם כן ביאר רשעת בני ישראל ואחר כך רשעת בני יהודה, (לו) ולפי שבני יהודה המאמינים בדברי הנביא היו אומרים שכבר ניתנה ירושלם אל נבוכד נצר מתנה מוחלטת לכן אמר השם אל תחשבו כזאת כי הנה העיר אשר אתם אומרים ניתנה ביד מלך בבל לא תתמיד רעתה לנצח נצחים, (לז) כי כבר יבוא זמן אשר אקבץ את עמי ואמר הנני מקבצם בלשון רבים רומז לבני ישראל ובני יהודה שזכר למעלה שיקבצם מכל הארצות אשר הדחתים שם מתוך אפי וחמתי וקצפי הגדול, כי הוא אמר באפי על גלות השבטים שהגלה מלך אשור ואמר ובחמתי על חרבן ירושלם שהחריב מלך בבל ואמר ובקצף גדול על חרבן בית שני והגלות הגדול הזה אשר אנחנו בו, ועל כולם אמר והשבותים אל המקום ירושלם כי כולם יעלו שמה לבית ה' כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי דוד ושלמה והושבתים לבטח על אדמתם ולא ילכו עוד בגלות אחר, (לח) לפי שהם יהיו לי לעם קדוש ואני אהיה להם לאלקים (לט) ולא ישובו לחטוא כי אתן להם לב אחד ודרך אחד כי עם היות לבבות בני אדם מתחלפים זה מזה ביצריהם ותאותיהם הנה בענין יראתם אותי והכנעם לפני יהיה להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים, ויהיה זה באמצעות האותות והמופתים שיעשה לעיניהם שהנה יתפעלו מהם בנפשותם התפעלות נפלא וכ"ש בראותם הפליאה העצומ' מתחיית המתים שמפני זה יהיה להם לב אחד ודרך אחד ליראה מלפניו ויהיה זה לטוב להם ולבניהם אחריהם כל הימים, (מ) לפי שבהיותם טובים וישרים בלבותם אכרות להם ברית עולם, או אמר ברית עולם ברית שיתמיד עד סוף העולם כדעתם ז"ל בהפסדו ויהיה הברית שלא אשוב מאחריהם מלהטיבי אותם כי לא אסתיר עוד פני מהם והם גם כן ישמרו בריתי כשתהי' תמיד יראתי בלבב' לבלתי סור מעלי.
פסוק מא:ובמקום שעתה הסירותי את ישראל מעל פני באף ובחמה אז יהיה בהפך כי אשוש עליהם להטיב אותם וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים ל, ט) כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, והנה הגאולה המיועדת פה היא העתידה להיות בקבוץ גליות לא פקידת בבל כי לא נתקיימו בה הייעודים האלה ולזה אמר ונטעתים בארץ הזאת בכל לבי ובכל נפשי רוצה לומר בשאר הפעמים שבאו לארץ בל נטעו בל שרשו לפי שגלו ממנה אמנם בגאולה העתידה ההיא תהיה ישיבתם עליה נטיעה קיימת לפי שלא יסחו עוד ממנה וזהו בכל לבבי ובכל נפשי.
פסוק מא:וכבר שיערו המפרשים שהיתה הפרשה הזאת עתידה לקבוץ גליות, (מב) אבל חשבו שהפרשה של אחריה כי כה אמר ה' כאשר הבאתי וגומר היתה על פקידת בבל, ואינו נכון אצלי לפי שאיך יתכן שיהיה מיעד ראשונה לזמן רחוק וישוב אחר כך ליעד לזמן קרוב אף כי פסוקי הפרשה מורים שאינם אלא חזוק וקיום ליעוד הקודם, ולכן יתכן לפרשה גם כן על העתיד שהיה כנתינת טעם ליעוד אשר למעלה יאמר ואל תתמהו מהיעוד הזה אשר אמרתי כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת רוצה לומר מגלות השבטים על ידי סנחריב וגלות בני יהודה על ידי נבוכדנצר כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דובר עליהם והיא אשר זכר למעלה בפרשה, (מג) ונקנה השדה רוצה לומר ואז בארץ הזאת יקנו שדות ולא כמו שאתם אומרים שתמיד תהיה שממה מאין אדם ובהמה לפי שהכל ניתן ביד הכשדים, (מד) ולא שדה א' בלבד אבל שדות רבים בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין וסביבי ירושלם וערי יהודה כמו שעשה ירמיהו. ומפני שראו המפרשים שזכר כאן ארץ בנימין וסביבי ירושלם וערי יהודה ובערי השפלה ובערי הנגב שהם כולם ארצות מארץ יהודה כמו שנזכר בספר יהושע, לכן חשבו שהיתה הנבואה הזאת לזמן שתשוב בגלות בבל לע' שנה, ואין הדבר כן כי הנה אמר לו בערי יהודה ובנימין לפי ששם היה מנבא ושם נעשה הרמז מקניית השדה מחנמאל, אבל הייעוד כולל הוא וקשור עם מה שלמעלה ובזה נשלמה תשובת הש"י לנביא על תפלתו מענין השדה שהיה לרמוז על העתיד והותרה בזה השאלה הד': ואם עכ"פ תאמר שהנבואה האחרונה הזאת היא על בית שני יהיה ענין סגנון הפרשיו' כי כאשר ניבא על הגאול' העתידה זכר שקודם אליה לימים מועטים תהיה פקידות גלות אבל שלא יהיה כ"א בארץ יהודה וארץ בנימין ובזה גילה שי' השבטים לא ישובו לבית ב' כ"א גלו' יהודה ובנימין מגלות נבוכדנצר בלבד:
