פסוק א:בעט ברזל. משל הוא כלומר חקוקה בשיקוע ואין נוחה למחוק, ומדרש אגדה בעט ברזל בצפורן שמיר על ידי ירמיה שנקרא עמוד ברזל ועל ידי יחזקאל שנאמר לו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך:
פסוק א:חרושה. חקוקה כזה שהוא חורש בעומק:
פסוק א:על לוח לבם. שאינם שוכחין עכו"ם שלהם:
פסוק ב:כזכור בניהם מזבחותם. כזכירת בניהם כן היתה להם זכירת מזבחותם כאדם שיש לו געגועין על בנו:
פסוק ב:ואשריהם. אשר על עץ רענן על עץ כמו אצל וכת"י תחות כל אילן עבוף:
פסוק ג:הררי בשדה. ירושלים היושבת בהר המישור כל סביב העיר מישור שדה ול' הררי כמו ערבי (ישעיה יג) על שם שיושב בערבה מונטיינד"ש בלעז יושבי ההר (ס"א יושבת ההר):
פסוק ג:במותיך בחטאת. במותך עשויות בחטא לשם עכו"ם בכל גבוליך:
פסוק ד:ושמטתה. על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ושבתה הארץ (ויקרא כ״ה:ב׳):
פסוק ד:ובך. אנקם מחמת נחלתך אשר נתתי לך שלא עשית רצוני להשמיטה, ד"א ובך מנחלתך ובך אנקם מנחלתך שאגלה אותך ממנה:
פסוק ד:כי אש קדחתם באפי. יקדתם בנחירי:
פסוק ה:אשר יבטח באדם. בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל:
פסוק ה:זרועו. כמו עזרו וכן תרגם יונתן רוחצניה:
פסוק ה:ומן ה' יסור לבו. שהבטיחו וצויתי את ברכתי לכם (שם) כך שמעתי:
פסוק ו:כערער. כעץ יחידי ל' ערירי (בראשית טו) ויש אומר דגאשטי"ה בלעז ומנחם פי' שם עץ מעצי היער וערער שמו וכן פי' כערער במדבר עץ אחד מעצי היער:
פסוק ו:בערבה. לשון מישור:
פסוק ו:חררים. יובש כמו חרה מני חורב (איוב ל׳:ל׳):
פסוק ו:ארץ מליחה. ארץ שהיא מליחה ולא תהא מיושבת:
פסוק ח:ולא יראה. העץ כי יבא חום:
פסוק ח:בצורת. ל' רעב פאמצ"א בלעז, ל"א בצורת ל' מבצר וכן חברו מנחם:
פסוק ט:עקוב הלב. מלא תואנה ועקובה מכל רעה:
פסוק ט:ואנוש. לשון חולי וחליו הוא זה:
פסוק ט:מי ידענו. הוא סבור מי ידענו אני ה' חוקרו:
פסוק יא:קורא דגר. קוק"ו גלונצנ"ט בלעז:
פסוק יא:ולא ילד. הקורא הזה מושך אחריו אפרוחים שלא ילד דגר. ציפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחין אחריו ואלו שהקורא דגר לא ילכו אחריו משיגדלו שאינם מינו כך עושה עושר ולא במשפט:
פסוק יא:יהיה נבל. מתקרי רשיעא:
פסוק יב:כסא כבוד וגו'. לפי שבא לומר כל עוזביך יבושו מתחיל בקילוסו של מקום ומדבר לפניו אתה שכסא כבוד ומרום מראשית בריאת עולם ומכוון כנגד מקדשנו:
פסוק יג:מקוה ישראל. ה' יושב עליו לפיכך כל עוזביך יבושו:
פסוק יג:וסורי בארץ יכתבו. אותם שסרים מדברי שאינם שומעים שליחותי בקברות תחתיות ארץ יכתבו:
פסוק יד:כי תהלתי אתה. בך אני מתהלל ומתפאר לומר שאתה מושיעי:
פסוק יד:תהלתי. וונטנצ"א בלעז:
פסוק טו:איה דבר ה'. הפורעניות שאתה מתנבא:
פסוק טז:ואני לא אצתי. לא מהרתי לזרזך להביאם מהיות רועה טוב מחזר אחריך לבקש עליהם רחמים:
פסוק טז:ויום אנוש. חולי של פורענות לא התאויתי וי"ת ואנא לא ענבית על מימרך מלהתנבאה עליהון לאתבותהון לדחלתך ולפי התרגום יהיה אצתי ל' עכוב כלומר לא עכבתי מלומר להם שליחותיך ולהשיבם אליך אם היו שומעים אלי:
פסוק טז:מוצא שפתי נוכח פניך היה. להשיב את חמתך מהם:
פסוק יז:אל תהיה לי למחתה. אל יהי שליחותיך למחתה:
פסוק יח:יבושו רודפי. אנשי ענתות לבדם:
פסוק כג:ולא שמעו. אבותיכם למה שצויתים: