תנ"ך על הפרק - ירמיה יז - ושמטתה ובך מנחלתך / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ירמיה יז

417 / 929
היום

הפרק

חַטַּ֣את יְהוּדָ֗ה כְּתוּבָ֛ה בְּעֵ֥ט בַּרְזֶ֖ל בְּצִפֹּ֣רֶן שָׁמִ֑יר חֲרוּשָׁה֙ עַל־ל֣וּחַ לִבָּ֔ם וּלְקַרְנ֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶֽם׃כִּזְכֹּ֤ר בְּנֵיהֶם֙ מִזְבְּחוֹתָ֔ם וַאֲשֵׁרֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֣ץ רַֽעֲנָ֑ן עַ֖ל גְּבָע֥וֹת הַגְּבֹהֽוֹת׃הֲרָרִי֙ בַּשָּׂדֶ֔ה חֵילְךָ֥ כָל־אוֹצְרוֹתֶ֖יךָ לָבַ֣ז אֶתֵּ֑ן בָּמֹתֶ֕יךָ בְּחַטָּ֖את בְּכָל־גְּבוּלֶֽיךָ׃וְשָׁמַטְתָּ֗ה וּבְךָ֙ מִנַּחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַעֲבַדְתִּ֙יךָ֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדָ֑עְתָּ כִּֽי־אֵ֛שׁ קְדַחְתֶּ֥ם בְּאַפִּ֖י עַד־עוֹלָ֥ם תּוּקָֽד׃כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אָר֤וּר הַגֶּ֙בֶר֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְטַ֣ח בָּֽאָדָ֔ם וְשָׂ֥ם בָּשָׂ֖ר זְרֹע֑וֹ וּמִן־יְהוָ֖ה יָס֥וּר לִבּֽוֹ׃וְהָיָה֙ כְּעַרְעָ֣ר בָּֽעֲרָבָ֔ה וְלֹ֥א יִרְאֶ֖ה כִּי־יָב֣וֹא ט֑וֹב וְשָׁכַ֤ן חֲרֵרִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֶ֥רֶץ מְלֵחָ֖ה וְלֹ֥א תֵשֵֽׁב׃בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽיהוָ֑ה וְהָיָ֥ה יְהוָ֖ה מִבְטַחֽוֹ׃וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ ׀ שָׁת֣וּל עַל־מַ֗יִם וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שָֽׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤איראיִרְאֶה֙כִּֽי־יָבֹ֣א חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַֽעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי׃עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ׃אֲנִ֧י יְהוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙כדרכוכִּדְרָכָ֔יוכִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃קֹרֵ֤א דָגַר֙ וְלֹ֣א יָלָ֔ד עֹ֥שֶׂה עֹ֖שֶׁר וְלֹ֣א בְמִשְׁפָּ֑ט בַּחֲצִ֤יימויָמָיו֙יַעַזְבֶ֔נּוּ וּבְאַחֲרִית֖וֹ יִהְיֶ֥ה נָבָֽל׃כִּסֵּ֣א כָב֔וֹד מָר֖וֹם מֵֽרִאשׁ֑וֹן מְק֖וֹם מִקְדָּשֵֽׁנוּ׃מִקְוֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְהוָ֔ה כָּל־עֹזְבֶ֖יךָ יֵבֹ֑שׁוּיסוריוְסוּרַי֙בָּאָ֣רֶץ יִכָּתֵ֔בוּ כִּ֥י עָזְב֛וּ מְק֥וֹר מַֽיִם־חַיִּ֖ים אֶת־יְהוָֽה׃רְפָאֵ֤נִי יְהוָה֙ וְאֵ֣רָפֵ֔א הוֹשִׁיעֵ֖נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה כִּ֥י תְהִלָּתִ֖י אָֽתָּה׃הִנֵּה־הֵ֕מָּה אֹמְרִ֖ים אֵלָ֑י אַיֵּ֥ה דְבַר־יְהוָ֖ה יָ֥בוֹא נָֽא׃וַאֲנִ֞י לֹא־אַ֣צְתִּי ׀ מֵרֹעֶ֣ה אַחֲרֶ֗יךָ וְי֥וֹם אָנ֛וּשׁ לֹ֥א הִתְאַוֵּ֖יתִי אַתָּ֣ה יָדָ֑עְתָּ מוֹצָ֣א שְׂפָתַ֔י נֹ֥כַח פָּנֶ֖יךָ הָיָֽה׃אַל־תִּֽהְיֵה־לִ֖י לִמְחִתָּ֑ה מַֽחֲסִי־אַ֖תָּה בְּי֥וֹם רָעָֽה׃יֵבֹ֤שׁוּ רֹדְפַי֙ וְאַל־אֵבֹ֣שָׁה אָ֔נִי יֵחַ֣תּוּ הֵ֔מָּה וְאַל־אֵחַ֖תָּה אָ֑נִי הָבִ֤יא עֲלֵיהֶם֙ י֣וֹם רָעָ֔ה וּמִשְׁנֶ֥ה שִׁבָּר֖וֹן שָׁבְרֵֽם׃כֹּה־אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י הָלֹ֤ךְ וְעָֽמַדְתָּ֙ בְּשַׁ֣עַר בְּנֵֽי־עםהָעָ֔םאֲשֶׁ֨ר יָבֹ֤אוּ בוֹ֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֖ר יֵ֣צְאוּ ב֑וֹ וּבְכֹ֖ל שַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלִָֽם׃וְאָמַרְתָּ֣ אֲ֠לֵיהֶם שִׁמְע֨וּ דְבַר־יְהוָ֜ה מַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ וְכָל־יְהוּדָ֔ה וְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם הַבָּאִ֖ים בַּשְּׁעָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִשָּׁמְר֖וּ בְּנַפְשֽׁוֹתֵיכֶ֑ם וְאַל־תִּשְׂא֤וּ מַשָּׂא֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וַהֲבֵאתֶ֖ם בְּשַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלִָֽם׃וְלֹא־תוֹצִ֨יאוּ מַשָּׂ֤א מִבָּֽתֵּיכֶם֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וְכָל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְקִדַּשְׁתֶּם֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶֽם׃וְלֹ֣א שָֽׁמְע֔וּ וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם לְבִלְתִּ֣ישומעשְׁמ֔וֹעַוּלְבִלְתִּ֖י קַ֥חַת מוּסָֽר׃וְ֠הָיָה אִם־שָׁמֹ֨עַ תִּשְׁמְע֤וּן אֵלַי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לְבִלְתִּ֣י ׀ הָבִ֣יא מַשָּׂ֗א בְּשַׁעֲרֵ֛י הָעִ֥יר הַזֹּ֖את בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וּלְקַדֵּשׁ֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת לְבִלְתִּ֥י עֲשֽׂוֹת־בהבּ֖וֹכָּל־מְלָאכָֽה׃וּבָ֣אוּ בְשַׁעֲרֵ֣י הָעִ֣יר הַזֹּ֡את מְלָכִ֣ים ׀ וְשָׂרִ֡ים יֹשְׁבִים֩ עַל־כִּסֵּ֨א דָוִ֜ד רֹכְבִ֣ים ׀ בָּרֶ֣כֶב וּבַסּוּסִ֗ים הֵ֚מָּה וְשָׂ֣רֵיהֶ֔ם אִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וְיָשְׁבָ֥ה הָֽעִיר־הַזֹּ֖את לְעוֹלָֽם׃וּבָ֣אוּ מֵעָרֵֽי־יְ֠הוּדָה וּמִסְּבִיב֨וֹת יְרוּשָׁלִַ֜ם וּמֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמִן־הַשְּׁפֵלָ֤ה וּמִן־הָהָר֙ וּמִן־הַנֶּ֔גֶב מְבִאִ֛ים עוֹלָ֥ה וְזֶ֖בַח וּמִנְחָ֣ה וּלְבוֹנָ֑ה וּמְבִאֵ֥י תוֹדָ֖ה בֵּ֥ית יְהוָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִשְׁמְע֜וּ אֵלַ֗י לְקַדֵּשׁ֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וּלְבִלְתִּ֣י ׀ שְׂאֵ֣ת מַשָּׂ֗א וּבֹ֛א בְּשַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלִַ֖ם בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וְהִצַּ֧תִּי אֵ֣שׁ בִּשְׁעָרֶ֗יהָ וְאָֽכְלָ֛ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט
מאת:

ושמטתה ובך מנחלתך

בסוף ספר ויקרא מפרשת התורה את הגלות כעונש על אי שמירת השמיטה. "ואתכם אזרה בגויים...והיתה ארצכם שממה...אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם...כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה"(ויקרא כו לג-לה). הוא שאמרו חז"ל:"תניא, בעוון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות - גלות באה לעולם"(שבת לג.), ואף רש"י עורך את חשבון שבעים שנות הגלות כנגד שבעים שנות השמיטה והיובל, שלא נשמרו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום. 

גם ירמיהו רומז לקשר הזה בהסמיכו בפרקנו את השמיטה לגלות: "ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך, והעבדתיך את אויביך בארץ אשר לא ידעת"(ירמיהו יז ד), והסביר רש"י: "על כרחך תשמט את ארצך, את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם". 

מהו "ושמטתה ובך" שאומר ירמיהו? לכאורה, הארץ והנחלה הם שנעזבות ונשמטות ולא האדם? ירמיהו רוצה להדגיש שאם האדם אינו שומר שמיטה ואינו עוזב את פרי הארץ להפקר, מתקיימת השמיטה והעזובה בו עצמו, הוא הנעזב והמופקר לכל אויב ואורב. "והשמיטה תהיה בך"(לשון רד"ק), "ועל ידי כך נהיה השמיטה גם בם בעצמם. כי יצאו מחרות לעבדות, שעבדו את אויביהם"(מלבי"ם). "ושמטתה ובך מנחלתך" רומז אפוא על שני עונשי שמיטות דו-כווניות. גם שמיטה של הארץ [באונס] ע"י האדם הגולה [כעונש], אבל גם שמיטה ועזיבה של האדם ע"י הארץ. האדם גולה מהארץ, וגם הארץ "גולה" מהאדם. 

רעיון זה מובא גם בפסוקים אחרים בתורה: "ולא תקיא הארץ אתכם"(ויקרא יח כח) וכן "ולא תקיא אתכם הארץ"(ויקרא כ כב). לנו היה נדמה שהעם עוזב את הארץ, האדם הוא הבוחר והפועל, והארץ היא דוממת וסבילה; ברם הפסוק מחדש שארץ ישראל כביכול היא המרגישה והפועלת, ואם בני האדם שנמצאים בה יורדים לרמה מוסרית מושחתת, הארץ מקיאה אותם ממנה. הם אינם ראויים לקדושתה, ולכן נשארים שמוטים ונעזבים ממנה. אכן לארץ הקודש ישנה בחירה, והיא המחליטה מי ראוי לשכון בה, למי תתן את פריה וטובה, ומי ייפלט ממנה ויישמט מהשפעת קדושתה (עיין מי מרום לרב חרל"פ ח"ו, ממעייני הישועה, שער ארץ ישראל).

גם ארבעת הפסוקים הבאים בפרקנו מחוברים לרעיון השמיטה. ירמיהו מגנה את הגבר שבוטח באדם, "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו"(ירמיה יז ה), לעומת זאת הוא משבח את הגבר הצדיק, "ברוך הגבר אשר יבטח בי-הוה"(ירמיה יז ז): "ארור" מול "ברוך", "כערער בערבה" מול "כעץ שתול על מים".

כידוע מצוות השמיטה באה להשריש את מידת הביטחון: "ועוד יש תועלת אחר בזה שיוסיף האדם בטחון בה' יתברך. כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים, ומלומד בכך כל ימיו, לא תחזק בו מידת הכילות הרבה, ולא מעוט הבטחון"(ספר החינוך מצוה פד). רק מי ששומר שמיטה ומראה ע"י כך כי בה' מבטחו, רק הוא יזכה לקשר בר קיימא עם ארץ ונחלת אבותיו, לא יישמט ולא ייעזב ממנה, "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו...ולא ימיש מעשות פרי".

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך