אחרי הלבבות נמשכים המעשים
בפרקנו הנביא ירמיה מעמת בין שני "גברים".
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּי-הֹוָה וְהָיָה יְ-הֹוָה מִבְטַחוֹ.
(ירמיהו יז ז)
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְ-הֹוָה יָסוּר לִבּוֹ.
(ירמיה יז ה)
לכאורה ההבדל בין השניים ברור ובולט לעין כל. הראשון ירא שמים בתכלית, מאמין ובוטח רק בד'. השני בוטח בכח זרועו של בן אנוש, זחוח "וּמִן יְ-הוה יָסוּר לִבּוֹ". אם נפגוש אותם ברחוב, יהיה קל מאוד לזהות מי הוא מי.
לכן קשה מאוד מדוע מיד אחר כך מודיע לנו ירמיה הנביא כי הקב"ה יודע להבחין בין השניים כי:
עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ. אֲנִי יְ-הֹוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו.
(ירמיה יז ט-י)
התנחומא מסביר כפשוטו "העושה פטרונו בשר ודם" (תזריע סימן יב) ומתעלם מהקושי שהעלינו.
הפסיקתא מסבירה כי ה"גבר" השני הוא עובד אלילים מעשה ידי אדם וזו הכוונה בביטוי "אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם":
עובדים מעשה ידי אדם. ועליו אמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם".
(פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת ואתחנן ח:)
גם על פרשנות זו קשה; מדוע צריך לחקור לב כדי להבחין בין עובד ד' למשתחווה לפסל?
המכילתא טוענת כי ההבדל בין השנים הוא כי הראשון מתפלל אל הקב"ה ותופס אומנות אבותיו ולעומתו השני איננו פונה בתפילה אל א-להיו. הבחנה מסוג שכזה אכן יכולה להיעשות רק על ידי בוחן כליות ולב. וזו לשון המדרש:
אין להם לישראל אלא תפילה ... וכן ירמיה אמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ובתפילה מהו אומר ברוך הגבר אשר יבטח בד' והיה ד' מבטחו".
(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב).
לא ברור כיצד הבחנה זו רמוזה בפסוקי פרקנו.
לכן נפנה אל הירושלמי וננסה בעקבותיו להסביר ולענות על הקושי, וזו לשונו:
וכל מי שהוא צריך ליטול (צדקה) ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו ועל זה נאמר "ברוך הגבר אשר יבטח בד' והיה ד' מבטחו".
(פיאה פרק ח ה"ח)
ישנן הלכות רבות המסורות ללב. התורה מדגישה פעמים רבות בהקשר למצוות מהסוג הזה "אֲנִי יְ-הֹוָה". אחת הדוגמאות לכך היא שאלת נתינת הצדקה ולקיחת הצדקה. איש איננו יודע בדיוק כמה צדקה חברו נותן. בנוסף, מעשר כספים אמור להיות מחושב מההכנסה הפנויה של האדם, אחרי ניכוי הוצאות הכרחיות. מה הן הוצאות הכרחיות? דבר זה מסור ללב של כל משפחה וכל אדם. נוסיף עוד נקודה; על הציבור מוטל החיוב לפרנס את העשיר שהעני (=נהיה עני) "כל צרכו", לפי רמת החיים לה היה רגיל – "אפילו סוס לרכב עליו" (כתובות סז:). מאידך גיסא ברור שלעני אסור להפיל עצמו על הציבור. היכן עובר הגבול? הדבר מסור ללב!
אם כך, נסביר ונאמר כי מדובר בשני "גברים" שמבחינה חיצונית אין הבדל ביניהם. שניהם בהליכות חייהם מייצגים אנשים המחויבים לשמירת מצוות. יתכן מאוד ושניהם גם משתתפים באותו שיעור של ה"דף היומי". ההבדל הגדול ביניהם הוא בכוונת הלב. הראשון עושה השתדלות אך ורק "השתדלות מותרת". אף על פי שהוא פועל, הוא זוכר תמיד שיש "מנהיג לבירה". אם המציאות מעמידה בפניו מחסום הלכתי הוא לעולם לא יעבור אותו.
לעומתו ה"גבר" השני, ברגע שהוא "נתקל" בקושי שמחייב אותו להתפשר עם עקרונותיו, הוא "שָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ". הוא מנסה להפעיל את כל כוחותיו הוא, כדי להשיג את מטרתו. הוא שוכח מי מנהל את העולם והוא מעמיד את רצונותיו ומאווייו האישיים במרכז הווייתו.
דברים אלה מסורים ללב וטמונים עמוק במחשבותיו של האדם, לעתים קשה מאוד לגלות אותם. לכן מדגיש ירמיהו שלש פעמים את הלב בפסוקים אלה.
הבה נתפלל כי יתקיים בנו בקרוב "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא יב).
באדיבות הרב, מתוך 'חמדת ימים' גליון בהר-בחוקותי תשס"ז