פסוק א:חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה, חקוקה בְּעֵט בַּרְזֶל, בְּצִפֹּרֶן, חרט חד של שָׁמִיר. חומר או יצור כלשהו שבכוחו לבקוע אבנים, לחרוץ בהן ואף לחתוך אותן. חטאתם של בני יהודה חֲרוּשָׁה, חרותה עַל־לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם, על קרנות מזבחות העבודה הזרה שלכם.
פסוק ב:כִּזְכֹּר כפי שהם זוכרים את בְּנֵיהֶם כך הם זוכרים את מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם, עצי הפולחן שלהם שעַל־עֵץ רַעֲנָן ועַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת, אנשים זוכרים ומזכירים את מזבחותיהם ואשריהם באותה ערגה ותדירות שהם זוכרים את בניהם. חטאת יהודה איננה שטחית.
פסוק ג:הֲרָרִי, הרִי, או: הרים שבַּשָּׂדֶה! כינוי לירושלים או לארץ יהודה ההררית שמימינה ומשמאלה ארץ מישור, את חֵילְךָ, הונך וכָל־אוֹצְרוֹתֶיךָ – לָבַז אֶתֵּן, בָּמֹתֶיךָ כרוכות בְּחַטָּאת, בעברה ובפגם בְּכָל־גְּבוּלֶיךָ.
פסוק ד:וְשָׁמַטְתָּה, תיעזב – וּבְךָ, בגללך – מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וְהַעֲבַדְתִּיךָ, אעביד אותך אֶת־אֹיְבֶיךָ בּארֶץ רחוקה אֲשֶׁר לֹא־יָדָעְתָּ, כִּי־אֵשׁ קְדַחְתֶּם, הדלקתם בְּאַפִּי, הרגזתם אותי, עַד־עוֹלָם תּוּקָד, אש שתבער שנים רבות.
פסוק ה:עד כה תוארו חטא העבודה הזרה ועונשה החמור. מכאן והלאה ידבר הנביא על דברים אנושיים ופרטיים יותר. כֹּה אָמַר ה': אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח רק בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, ומבסס את כוחו על בשר ודם בלבד, וּמִן־ה' יָסוּר לִבּוֹ. אדם כזה מתכנן תכניות גדולות, המתבססות אך ורק על בני אדם, על פעולות עסקיות וכיוצא בכך.
פסוק ו:וְהָיָה האיש הזה כְּעַרְעָר, כעץ עלוב, ערום וערירי שאינו עושה פֵרות ומתקיים בקושי בָּעֲרָבָה, מישור שאין בו עצים אלא שיחים נמוכים. וְלֹא יִרְאֶה כִּי־יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים, בסביבה יבשה ושרופה מחום בַּמִּדְבָּר, באֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב, חרבה שאינה מיושבת.
פסוק ז:לעומתו, בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה', וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ של איש זה.
פסוק ח:וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־מַיִם, וְעַל־יוּבַל, נחל, פלג מים יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, ועל כן לֹא יִרְאֶה – או לא יירא, כפי הכתיב בפסוק – כִּי־יָבֹא חֹם. הוא אינו חושש מהתייבשות. וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ואפילו בִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ, יחדל מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.
פסוק ט:אכן, עָקֹב, עקום, מטעה ומְרמה הוא הַלֵּב האנושי מִכֹּל, וְאָנֻשׁ, חולה מאוד הוּא – מִי יֵדָעֶנּוּ?! אין לדעת חייו של מי בנויים רק על תאוות העולם הזה ומיהו זה שסומך על ה' באמת והולך בדרכיו. הלב כה עקלקל וחולה, שלפעמים גם האדם עצמו אינו מכיר את מהותו.
פסוק י:רק אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת, וְלָתֵת, כדי לתת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו.
פסוק יא:בהמשך לענייני הפרט האנושי: קֹרֵא, עוף קטן ממשפחת התרנגולים. כאשר כמה מהעופות הללו מקננים יחד, הם נוטים לגרש זה את זה ולאסוף את ביצי זולתם מתחת לכנפיו. דָגַר, אוסף ביצים וְלֹא, שאותן לא יָלָד. הקורא האוסף ביצים לא לו משמש דימוי לאדם שעֹשֶׂה עשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט, מוסיף לעצמו ממון שאינו שלו. כיוון שכנפיו של הקורא קצרות למדי, אין בכוחו לדגור כראוי על הביצים שלקח, וסופן שהן מתקלקלות ונעזבות. באותו אופן האיש שהתעשר שלא כדין, בַּחֲצִי יָמָו, באמצע חייו יַעַזְבֶנּוּ, יעזוב את עושרו, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל, בזוי ונבול. או: יתגלה כרשע ופורע חוק.
פסוק יב:מנגד – כִּסֵּא כָבוֹד שהוא מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן, מרומם מאז ומקדם – מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ,
פסוק יג:מִקְוֵה, מושא התקווה של יִשְׂרָאֵל – ה', השוכן במקדש ישראל. על כן כָּל־עֹזְבֶיךָ יֵבשׁוּ, יתביישו, וְסוּרַי, אלה הסרים מעל ה' ומתרחקים ממרום הקודש, בָּאָרֶץ, בתחתיות, באדמה יִכָּתֵבוּ, ושמם לא ייוודע בעולם כִּי האנשים החמדניים שלבם מעוקם עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם־חַיִּים, אֶת־ה'. על כן העושר אינו נשמר בידם לאורך זמן; ולא זו בלבד אלא הם עצמם נשארים עזובים, זנוחים ומושפלים.
פסוק יד:כאן דברי ירמיהו עצמו במצוקתו: רְפָאֵנִי, ה', וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה, כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה.
פסוק טו:הִנֵּה־הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי: "אַיֵּה דְבַר־ה'? יָבוֹא־נָא". הבה נראה שנבואתך תתקיים.
פסוק טז:וַאֲנִי מצדי לֹא־אַצְתִּי, נחפזתי או דחקתי את עצמי מֵלהיות רֹעֶה, ומדריך את העם ללכת אַחֲרֶיךָ. יתר על כן, וליוֹם אָנוּשׁ, חמור של פורענות לֹא הִתְאַוֵּיתִי. באופן פרדוקסלי אני מקווה שנבואת הזעם שלי לא תתקיים. אינני מתאווה ליום שבו יגידו הכול שצדקתי. אַתָּה יָדָעְתָּ זאת. מוֹצָא שְׂפָתַי – נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה. דברי היו מכוונים לרצונך. לא הטיתי את דבריך ולא שילבתי בהם דברים מלבי.
פסוק יז:אַל־תִּהְיֵה־לִי לִמְחִתָּה, לדבר הגורם שבר, הרי מַחֲסִי־אַתָּה בְּיוֹם רָעָה.
פסוק יח:כיוון שאני רדוף תמיד, אבקש ממך שיֵבֹשׁוּ רֹדְפַי, וְאַל־אֵבֹשָׁה אָנִי. יֵחַתּוּ הֵמָּה, וְאַל־אֵחַתָּה, אשבר אָנִי. הָבִיא, הבא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה, וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן, שבר כפול שָׁבְרֵם.
פסוק יט:כֹּה־אָמַר ה' אֵלַי: הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי־הָעָם, השער הראשי של ירושלים, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ. ולאחר מכן התייצב בְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. שערי העיר הם המקומות ההומים שבהם פונים בפומבי אל הקהל.
פסוק כ:וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ דְבַר־ה', מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל־יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.
פסוק כא:כֹּה אָמַר ה': הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם, וְאַל־תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם, ואל תביאו אותו בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.
פסוק כב:וְלֹא־תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם,
פסוק כג:וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם, וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם, הם התעקשו לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר.
פסוק כד:וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי, נְאֻם־ה', לְבִלְתִּי, שלא להָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וּלְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת־בֹּה, בו כָּל־מְלָאכָה. אם תשמרו את השבת, מובטח לכם שהשבת תשמור אתכם. אתם תזכו לגדולה וכבוד –
פסוק כה:וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל־כִּסֵּא דָוִד, והם יהיו רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם, אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. אתם טועים לחשוב שאם לא תרוויחו ממון ביום השבת, תתמעט העיר, ותושביה יברחו ממנה. ההיפך הוא הנכון.
פסוק כו:כאשר תשמרו את השבת – וּבָאוּ אנשים מֵעָרֵי־יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן־הַשְּׁפֵלָה וּמִן־הָהָר וּמִן־הַנֶּגֶב, וכל אלה יהיו מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה, וּמְבִאֵי תוֹדָה אל בֵּית ה'. גם כאשר עמד בית המקדש בירושלים, לא תמיד עלו אליו כל ישראל, אבל כשתכבדו את העיר ותשמרו בה את השבת, היא תגדל, תשגשג ותהווה מוקד עלייה לרגל.
פסוק כז:וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת – וְהִצַּתִּי, אבעיר אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ, וְאָכְלָה האש הזו את אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.
