פסוק א:וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים, נביא בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל־בֵּית־אֵל. וְיָרָבְעָם עֹמֵד באותה שעה עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר, משום שלפי תקנותיו יכול היה כל אדם לשמש כהן.
פסוק ב:וַיִּקְרָא הנביא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה', וַיֹּאמֶר: מִזְבֵּחַ, מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה־בֵן נוֹלָד, ייוולד עוד זמן רב לְבֵית־דָּוִד – יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ. וְזָבַח עָלֶיךָ – על המזבח אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ, וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ, וכך תיטמא באופן מוחלט.
פסוק ג:וְנָתַן הנביא בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת, סימן שנבואתו תתקיים, לֵאמֹר: זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' – הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, מתבקע, וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן, האפר אֲשֶׁר־עָלָיו.
פסוק ד:וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית־אֵל, וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת־יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר, ובהושטת ידו ציווה על אנשי החיל: תִּפְשֻׂהוּ! וַתִּיבַשׁ, התייבשה ונשארה משותקת יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. ה' נטל ממנו את הכוח לעשות מאומה לנביא.
פסוק ה:וְהַמִּזְבֵּחַ אכן נִקְרָע, וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן־הַמִּזְבֵּחַ, כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר ה'.
פסוק ו:וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים: חַל, התחנן נָא, בבקשה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי, וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי, וידי המשותקת תתרפא. ואכן, וַיְחַל אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶת־פְּנֵי ה', וַתָּשָׁב יַד־הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי, ידו חזרה לתפקד כְּבָרִאשֹׁנָה.
פסוק ז:וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים: בֹּאָה־אִתִּי הַבַּיְתָה וּסֳעָדָה, ואכבדך בסעודה. וְאֶתְּנָה לְךָ גם מַתָּת, מתנה. למרות תוכנהּ הקשה של תוכחתו, ואף שהנביא הודיע לו שמעשיו מתועבים, וסופם – חורבן וביזיון, ירבעם חלק לנביא כבוד.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְ: גם אִם־תִּתֶּן־לִי אֶת־חֲצִי בֵיתֶךָ, לֹא אָבֹא עִמָּךְ, וְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה־מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה,
פסוק ט:כִּי־כֵן צִוָּה אֹתִי המדבר אלי בנבואה בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: "לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה־מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ".
פסוק י:וכך עשה – וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר, וְלֹא־שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל־בֵּית־אֵל.
פסוק יא:וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן, שכנראה לא היה מנביאי השקר שהיו מתחזים גמורים, אלא בעל שאר-רוח מיוחד שלא היה נביא של ממש, יֹשֵׁב בְּבֵית־אֵל. וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר־לוֹ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה אִישׁ־הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית־אֵל, אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־הַמֶּלֶךְ, וכשבאו שאר בניו – וַיְסַפְּרוּם גם הם לַאֲבִיהֶם.
פסוק יב:וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם: כיוון שאיש האלוקים אמר שעליו ללכת בדרך אחרת – אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ? וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה וסיפרו לאביהם.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו: חִבְשׁוּ־לִי הַחֲמוֹר. וַיַּחְבְּשׁוּ־לוֹ הַחֲמוֹר, וַיִּרְכַּב עָלָיו.
פסוק יד:וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים שמיהודה, וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב ונח תַּחַת הָאֵלָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הַאַתָּה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּאתָ מִיהוּדָה? וַיֹּאמֶר: אכן, אָנִי הוא.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר: לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְלֹא־אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה,
פסוק יז:כִּי־דָבָר הגיע אֵלַי בִּדְבַר ה': "לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא־תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם, לֹא־תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־הָלַכְתָּ בָּהּ".
פסוק יח:וַיֹּאמֶר לוֹ: גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: "הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם". והכתוב מעיר: כִּחֵשׁ, שיקר לוֹ, ולא התגלה אליו מלאך. אולי עשה זאת משום שהשתוקק לקרבתו של איש אלוקים אמתי, ואולי רצה להביע כלפיו רגשי תודה וחיבה.
פסוק יט:דבריו, שהובאו אף הם בשם ה', ערערו את איש האלוקים מיהודה. איש האלוקים הבין שדברים אלו נאמרו לאחר שנאמרה לו נבואתו, ועל כן סבר שיש בהם כדי לבטל את הציווי הקודם. אשר על כן – וַיָּשָׁב אִתּוֹ, וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם.
פסוק כ:וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל־הַשֻּׁלְחָן ואוכלים יחד סעודה ידידותית, וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ, אל הנביא הזקן מבית-אל.
פסוק כא:וַיִּקְרָא הנביא הזקן אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': יַעַן כִּי מָרִיתָ, המרית את פִּי ה' וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ,
פסוק כב:וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ "אַל־תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל־תֵּשְׁתְּ מָיִם" – לכן אתה עתיד למות ותיענש שלֹא־תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל־קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ.
פסוק כג:וַיְהִי דבר הנבואה אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ. וַיַּחֲבָשׁ־לוֹ הזקן את הַחֲמוֹר, לַנָּבִיא מיהודה אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. הנביא הזקן השתדל לנהוג באופן ידידותי.
פסוק כד:וַיֵּלֶךְ רכוב על החמור וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה מהאריות שחיו באותה תקופה בארץ, בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ. וַתְּהִי נִבְלָתוֹ של איש האלוקים מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ – בצד הנבלה, וְגם הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה. בדרך הטבע, אילו היה האריה רעב, הוא היה טורף את החמור. בדרך נס הרג האריה את הנביא ולא טרף אותו ולא פגע בחמור, ובשעה שגוויית הנביא הייתה מושלכת על הארץ והחמור בצדה, נותר האריה על עמדו כמין משמר כבוד.
פסוק כה:וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים, וַיִּרְאוּ אֶת־הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת־הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה. וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ על המראה המוזר שהאריה לא טרף את האדם ולא פגע בחמור, אלא ניצב שם כשומר.
פסוק כו:וַיִּשְׁמַע על כך הַנָּבִיא הזקן אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן־הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר: אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת־פִּי ה', וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ. אתם אינכם מכירים אותו, אבל אני יודע שבו אירע המעשה, שהרי אני ניבאתי לו שסופו למות.
פסוק כז:וַיְדַבֵּר אֶל־בָּנָיו לֵאמֹר: חִבְשׁוּ־לִי אֶת־הַחֲמוֹר. וַיַּחֲבֹשׁוּ.
פסוק כח:וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת־נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה. לֹא־אָכַל הָאַרְיֵה אֶת־הַנְּבֵלָה, וְלֹא שָׁבַר אֶת־הַחֲמוֹר.
פסוק כט:כיוון שראה שהאריה לא המשיך לטרוף, העז הנביא לגשת למקום. וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת־נִבְלַת אִישׁ־הָאֱלֹהִים, וַיַּנִּחֵהוּ אֶל, על הַחֲמוֹר ששימש קודם לרכיבתו, וַיְשִׁיבֵהוּ. וַיָּבֹא אֶל־עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד לו וּלְקָבְרוֹ.
פסוק ל:וַיַּנַּח אֶת־נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ, בקבר שהכין לעצמו בבוא יומו. וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו: הוֹי, אָחִי.
פסוק לא:וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו לֵאמֹר: בְּמוֹתִי, כאשר אמות – וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ. אֵצֶל, ליד עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת־עַצְמֹתָי,
פסוק לב:כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְעַל כָּל־בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן. נבואתו אכן תתממש. הנביא הזקן היה בטוח שאיש האלוקים שבא מיהודה היה נביא אמת, וראה כבוד לעצמו להיקבר עמו בקברו.
פסוק לג:אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה, למרות הנבואה, למרות המופת שהראה הנביא ולמרות הנס שנכרך במותו לֹא־שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה. וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת, מקצת מן הָעָם להיות כֹּהֲנֵי בָמוֹת. כל הֶחָפֵץ – יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ, ייכנס לתפקיד, וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת. כל המעוניין להיות כהן בבמות – יתקבל.
פסוק לד:וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה – עבודת ה' בבמות וכהניהן לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם. חטא בסיסי זה גרם להעניש וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד את בית ירבעם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. אף על פי שכהני הבמות ומביאי הקרבנות לא עבדו לאלילים, אלא הקריבו בבמות קרבנות לאלוקי ישראל מסיבות פוליטיות, הם סטו מרצון ה' ועברו על איסור חמור.
