מתי הגיע עִדּוֹ
כאשר אנו מנסים לקבוע את התקופה בה מגיע עִדּוֹ לנבא לירבעם, מתבררת עובדה מעניינת. בדברי הימים (ב יב טו) נאמר שעִדּוֹ הוא אחד מכותבי ימיו של רחבעם. ושם(דברי הימים ב יג כב) נאמר שדברי אביה בן רחבעם גם הם כתובים על מדרש הנביא עִדּוֹ. רחבעם מלך שמונה עשרה שנים ואביה מלך שלוש שנים, הוי אומר שעִדּוֹ חי בשנת עשרים ואחד לירבעם: שהרי רחבעם וירבעם התחילו את מלכותם באותה שנה(כזכור, בעת המלכת רחבעם מרדו בו ישראל והמליכו את ירבעם.
ירבעם מלך עשרים ושתים שנים (מלכים א יד כ). מכאן יוצא שנבואתו של עִדּוֹ היתה בשנה האחרונה לחיי ירבעם! מיד לאחר שהתנבא על ירבעם, מת עִדּוֹ על שעבר על נבואת עצמו.
נשאלת השאלה מדוע חיכה הקב"ה עד סוף חיי ירבעם, ורק אז שולח לו נביא מוכיח?
שאלה זו מתחזקת כשמתברר שגם אחיה השילוני שותק עשרים ושתים שנים, ונבואת הפורענות שלו לירבעם, אף היא נאמרת בשנתו האחרונה של ירבעם!
בעת ההיא חלה אביה בן-ירבעם...
(מלכים א יד א)
באותה עת של נבואת עדו, שולח ירבעם את אשתו לאחיה השילוני והיא שומעת מפיו את נבואת הפורענות על בית ירבעם.
על מנת לענות על שאלה זו שומה עלינו לבחון את יחסו של הקב"ה לירבעם לאורך שנות מלכותו.
יחס הקב"ה לירבעם
בתחילת דרכו של ירבעם מתבלטת מאוד צדקותו וגדלותו בתורה.
כששלמה סוגר את פרץ חומת ירושלים, שפרץ דוד אביו, ובונה בית לבת פרעה על המילוא(רחבה שהכין דוד עבור עולי רגלים) בא ירבעם ומוכיח אותו על כך וטוען שאין זה הגון להעדיף את בת פרעה על עולי הרגלים(מלכים א יא כז; סנהדרין קא:).
כאשר שלמה מאחר לקום ומפתחות בית המקדש מתחת לכרו ואי-אפשר להקריב תמיד של שחר, מכנס ירבעם אלף איש ונכנס ומוכיחו(ויקרא רבה יב ה). עוד מוסרים לנו חז"ל שירבעם היה תלמיד חכם גדול:
...שכל תלמידי חכמים דומים לפניהם(לפני ירבעם ואחיה) כעשבי השדה. וכל טעמי תורה מגולים לפניהם כשדה, וחידשו דברים שאזן לא שמעתם מעולם.
(סנהדרין קב.)
מסתבר שלפי צדקותו, גדלותו בתורה ושאר מעלותיו, כך גם יחסו של הקב"ה אליו. ואמנם אומרים חז"ל:
ביקשו מלאכי השרת לדוחפו לירבעם בן נבט. אמרו לו: אדם שעתיד להעמיד עגלי זהב אתה מגלה לו טעמי תורה? אמר להם הקב"ה: עכשיו צדיק הוא או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: איני דן אותו אלא כפי מעשיו של עכשיו.
(מדרש שוחר טוב)
כנראה שבגלל גדלותו וצדקותו ניתן לו להנהיג את רובו של עם-ישראל, על מנת שיתקן את הקלקולים שחדרו לעם-ישראל בסוף תקופת שלמה.
באים הדברים לביטוי באופן נפלא, באמירה:
תפסו הקב"ה לירבעם בן נבט בבגדו ואמר לו: בוא ואני ואתה ובן ישי נלך יחד בגן עדן. אמר לו: מי בראש? אמר לו: בן ישי בראש. אמר לו: איני רוצה"
(סנהדרין קב:).
משתמעת כאן אפשרות אלוקית שירבעם ינהיג את ישראל יחד עם רחבעם.
מצד הקב"ה ירבעם ראוי ללכת אתו בגן עדן, אך ירבעם נכשל. כבר בתחילת מלכותו הוא צריך לחזור בו, ואינו חוזר! מתי הציע הקב"ה לירבעם אותה הליכה משותפת? ומתי סרב?
נראה שהדבר אירע בתחילת מלכותו של ירבעם!
במה נכשל ירבעם ומתי?
אמר ר' יוסי בן יעקב: במוצאי שביעית מלך ירבעם על ישראל. ההוא דכתיב(=זהו שכתוב): "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם"(מצות הקהל). אמר ירבעם: אם ארצה לקרוא בתורה ראשון כדין מלך יאמרו מלך המקום(=רחבעם) קודם. אם אקרא שני - גנאי הוא לי, אם לא אקרא כלל בזיון הוא לי, ואם אני מניח את העם לעלות לבדם לירושלים, יניחו אותי וילכו אחרי רחבעם בן שלמה, ההוא דכתיב "אִֽם־יַעֲלֶ֣ה ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לַֽעֲשׂ֨וֹת זְבָחִ֤ים בְּבֵית־יְהוָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְ֠שָׁב לֵ֣ב הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶל־אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם" (מלכים א יב כז) מה עשה? עשה שני עגלי זהב וכתב על ליבן: והרגוך".
(ירושלמי ע"ז פרק א הלכה א)
ההשגחה האלוקית נותנת לירבעם אוטונומיה לאומית. אך דורשת ממנו אחדות דתית סביב לבית המקדש!
ברור למדי שהיה ביכולתו של רחבעם להשיב את הממלכה לידיו בכוח הזרוע, צבאו היה מאורגן, ולירבעם לא היה שום כוח זמין תחת ידיו. למרות זאת בא שמעיה הנביא ומניא את רחבעם מלהילחם באמרו "מאיתי יצא הדבר". רחבעם עמד בניסיון, ירבעם לא! "אם אקרא שני גנאי הוא לי, אם לא אקרא בזיון הוא לי".
מלך ישראל חייב להיות ענוותן גדול, ולא להכשל ברדיפת כבוד.
יש להניח שאם היה מוחל ירבעם על כבודו היו רחבעם וירבעם מולכים כאחד, בדומה לאחאב ויהושפט.
זהו צד אחד בכשלונו של ירבעם אולם היה צד אחר, פחות ידוע. מספרים חז"ל:
יום שמלך ירבעם על ישראל באו כל ישראל לפניו לפנות ערב, ואמרו לו קום עבוד עבודה זרה. אמר להם עכשיו ערב הוא, אני מבוסם קצת וגם כל העם שתו, אלא אם אתם רוצים בואו אלי מחר. כל הלילה בער יצרם ולא ישנו, בבוקר באו אליו, אמר להם עכשיו אני רואה שבאמת אתם רוצים, אלא חושש אני מסנהדרין שלכם שלא יהרגוני. אמרו לו אנחנו נהרוג אותם.
(ירושלמי ע"ז פרק א הלכה א)
ירבעם אינו עומד בלחץ של העם ונכשל. בכך מוכיח שאינו ראוי למנהיגות. המנהיג האמיתי מוביל את העם ולא מובל ע"י העם. מכוון ומרומם את העם, ולא נכנע לדרישות שולי החברה, המוליכות את העם אל עברי פי פחת.
המנהיג האמיתי צריך להיות בעל עצמה נפשית כזאת, שיכול הוא לעמוד אפילו כנגד כל העם כולו ולהכניעו לרצונו. צריך הוא לכוונו לכיוון שהוא משוכנע שאליו צריך ללכת. ודוגמאות רבות לכך אנו מוצאים אצל דוד המלך.
בעת ששהו דוד ואנשיו במערה, ושאול נכנס להסיך רגליו. אומרים אנשי דוד אליו: "הִנֵּ֨ה הַיּ֜וֹם אֲֽשֶׁר־אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלֶ֗יךָ הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י נֹתֵ֤ן אֶת־איביך (אֹֽיִבְךָ֙) בְּיָדֶ֔ךָ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר יִטַ֣ב בְּעֵינֶ֑יךָ"(שמואל א כד ד). כאשר דוד כורת כנף בגדו של שאול [וליבו מכהו על כך], מתקוממים אנשיו במערה והוא מתוכח עמם. "וַיֹּ֨אמֶר לַֽאֲנָשָׁ֜יו חָלִ֧ילָה לִּ֣י מֵֽיְ-הוָ֗ה אִם־אֶֽעֱשֶׂה֩ אֶת־הַדָּבָ֨ר הַזֶּ֤ה לַֽאדֹנִי֙ לִמְשִׁ֣יחַ יְ-הוָ֔ה לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בּ֑וֹ כִּֽי־מְשִׁ֥יחַ יְ-הוָ֖ה הֽוּא׃"(שמואל א כד ו). אנשיו עדיין לא מקבלים את דעתו, והוא משליט דעתו בכוח אישיותו ונחרצות החלטתו. "וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול". לא פחות מאלפת היא, תגובתו של דוד, להאשמה הכבדה של נתן על חטא בת-שבע (שמואל ב פרק יב יג). שתי מילים בלבד "חטאתי לה'". לא התנצלות, לא ויכוחים ולא התחבאות, למרות שמבחינה הלכתית ודאי שיש תירוצים. היכולת הנפשית של מי שאין מעליו מרות לבד ממרות אלוקיו - להודות בחטא בלי לברוח מאחריות - שורשה באותם כוחות נפש אדירים המכשירים את המנהיג לעמוד בראש צאן מרעיתו, ולא להיות להם לזנב.
מרגע שירבעם מגיע להחלטה, הוא מפנה את כל כשרונותיו וחכמתו למאבק ברצון העם לעלות לבית המקדש, ולנתק את הקשר העמוק לירושלים. מאבק זה נתפש אצלו כמאבק לקיום ממלכתו, אפשר שבסתר ליבו הוא משכנע את עצמו, שחלק מהצו האלוקי שניתן לו על ידי אחיה השילוני להקים ממלכה נפרדת, הוא ליצור גם הפרדה דתית.
נראה שכך מפרש ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי שעגלי ירבעם לא היו עבודה זרה אלא מרכזים לעבודת ה', תחליף לבית המקדש.
מהלכיו של ירבעם
ירבעם נוקט עתה בשורה של צעדים, שתכליתם לנתק את הזיקה הדתית בין ישראל לבין המקדש וירושלים.
צעדו הראשון הוא להושיב משמרות של חיילים המונעים בכוח הזרוע את עלייתם של עולי רגלים לירושלים .
צעדו השני הוא הצרת צעדיהם של הכוהנים והלויים. "והכהנים והלויים אשר בכל ישראל התיצבו עליו מכל גבולם, כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחזתם. וילכו ליהודה ולירושלים. כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה'"(דברי הימים ב יא יג.)
מתחיל כאן תהליך מתמשך, שכן עם עזיבתם של הלויים והכוהנים את ממלכת ירבעם, הולכת ונחלשת השפעת התורה והמצוות. הכוהנים הם המפיצים את דעת ה' בקרב העם. "כי שפתי כהן ישמרו-דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא"(מלאכי ב ז).
צעדו הבא של ירבעם הוא הקמת שני מרכזים חדשים של עבודת ה', ועגלי זהב בתוכם - אחד בבית אל ואחד בדן.
פסלים אלו מתאימים לרצונות אפלים, שנחבאו זמן רב בנפשות חלק מאנשי ישראל. דוד ושלמה לא הצליחו לזקק את נפשותיהם של כל ישראל מטומאת עבודת האלילים.
זהו הצד של הרשעים. אולם גם צדיקים היו בממלכתו של ירבעם. וכאן נוקט ירבעם בהטעיה שאפילו אחיה השילוני הוטעה בה.
"ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב". מאי 'ויועץ'? הושיב רשע אצל צדיק, אמר להם תחתמו על כל מה שאני עושה? אמרו לו כן. אמר להם מלך עליכם אני רוצה להיות, אמרו לו כן. כל מה שאצוה אליכם תעשו? אמרו לו כן. אפילו לעבוד ע"ז? אמר לו הצדיק חס ושלום. אמר לו הרשע, וכי חושב אתה שאיש כירבעם יעבוד עבודת אלילים? אלא לנסות אתכם אם תצייתו לדבריו. ואפילו אחיה השילוני טעה וחתם.
(סנהדרין קא:)
כאמור, כל חכמתו של ירבעם מופנית עתה לרעה!
המהלך הבא של ירבעם הוא:
ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה... ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמישה עשר יום בחדש השמיני בחדש אשר בדא מלבו. ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר
(מלכים א יב לב-לג)
קשה להניח שעם שיש לו מערכת חגים קבועה מדורי דורות יקבל בנקל חג שלא הורגל בו. על כן פירשו המפרשים שירבעם עיבר את חודש אלול והוסיף עוד חודש אלול! וזהו החודש אשר בדא מלבו!
על ידי עיבור שנה זה, נוצר פער של חודש בין לוח השנה הנוהג ביהודה ללוח השנה הנוהג בממלכת ישראל. בכך משבש ירבעם את כל מערכת החגים, וגורם לאותם אנשים שבממלכתו, שכבר הצליחו להגיע לבית המקדש, להגיע שלא בזמן הרגל. זהו נדבך נוסף שעל ידיו בונה ירבעם את הניתוק המוחלט במישור הדתי בין יהודה לישראל.
בתקופה מאוחרת יותר, מספרים חז"ל(ירושלמי ברכות י ב), שחזקיהו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו חכמים. אפשר שזה היה טעמו של חזקיהו; להשוות את לוח השנה של ישראל ויהודה!
בתקופת חזקיהו התמוטטה ממלכת ישראל, ומלכה הושע בן אלה נהרג. חזקיהו מנסה לאחד את השורות. הוא שולח שליחים לכל רחבי ישראל וקורא לכל אנשי ישראל לבוא לעבוד את ה' במקדש. מפתיע להיווכח שתגובתם היא לעג. אפשר לסרב, אפשר להיענות, אך מדוע ללעוג? אולם אם נזכור שלפי הלוח של אנשי ישראל התאריך הוא אדר ולא ניסן יובן יותר הלעג!
עונשו של ירבעם
התמונה המצטיירת מכל האמור לעיל היא של מהלך הטעיה והעברה על דת בקנה מידה לאומי שלא היה כמוהו לפני כן. מהלך שבו משתתף כמעט כל עם ישראל.
ירבעם חטא והחטיא את הרבים - חטא הרבים תלוי בו.
(אבות ה יח)
ומוסיפים חז"ל:
ירבעם בן נבט וחבריו שחטא והחטיא את הרבים יורדין לגהינום ונידונין בה לדורי דורות.
(ראש השנה יז.)
אמר ר' חנינא, כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה... חבר הוא לאיש משחית... חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".
(ברכות לה:)
כאן אנו חוזרים לשאלה הראשונה שעסקנו בה; מדוע נשלחים עִדּוֹ ואחיה רק בשנה האחרונה לחיי ירבעם ולא קודם לכן? אומר הרמב"ם:
ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה. ארבעה מהם עוון גדול ואין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הם:
א. המחטיא את הרבים, ובכלל זה המעכב את הרבים מלעשות מצווה.
ב. המטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה...
(משנה תורה הלכות תשובה פ"ד ה"א)
הפרק שלנו הוא המקור הראשון להלכה זו ברמב"ם!
ירבעם מנסה להתרחק מהמקדש וריבונו של עולם מתרחק ממנו. אף נביא לא נשלח להחזירו בתשובה, כי מי שהחטיא את הרבים אינו זכאי לכך. יתירה מזאת, גם הרהורי תשובה אינם נכנסים לליבו כי אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
רק בסוף מלכותו מודיעים לו מהשמים: מלכותך ומעשיך לא יצלחו! וכל עמלך היה לריק. המזבח שהקמת יכלה את עצמות הכהנים המקריבים עליו, ויאשיהו מלך יהודה מצאצאי דוד ימלוך על כל ישראל. זו המשמעות של נבואות עִדּוֹ ואחיה.